פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם

פרקים בתולדות האסלאם

הקראות

בעוד שהתנועות המשיחיות הכתתיות צצו ובטלו כעבור זמן, נודעה חשיבות לתנועה הקראית, שהתקוממה נגד שלטון הרבנים והתורה שבעל־פה שבידם, וביקשה לבסס את היהדות על התורה שבכתב בלבד, כפי שהם פירשוה. מחולל תנועה דתית זו היה ענן בן דוד (מת בין 790—800) ממשפחת ראשי הגולה. הוא עצמו עתיד היה לרשת את המשרה לאחר מות אחי אביו, אלא שחכמי הישיבות בבבל מצאו פסול בדעותיו ובחרו באחיו הצעיר לראש הגולה, ענן ידע לנצל את המגמות נגד המסורת שבעל־פה המקובלת, שכנראה המשיכו להתקיים מאות שנים לאחר היעלמם של הצדוקים, וגרמו לפילוג ביהדות. השקפותיו מצאו אוזנים קשובות במיוחד באזורים הרחוקים מישיבות בבל ומשם באו גם מנהיגיה של הכת החדשה: בנימין נַהָאונְדי ודניאל אלקוּמִיסִי, שקראו לעצמם בני־מקרא — קראים. אלקרקסאני, שהוא עצמו היה מבני כת הקראים, מרחיב בספרו את הדיבור על החילוקים בין שיטתו של ענן ובין שיטותיהם של ראשי הכת הקראית שלאחריו, ועומד במיוחד על הניגודים הקיצוניים בהלכה למעשה, שנתגלו עקב החופש שניתן לכל אדם לפרש את התורה לפי הבנתו. אך יתכן שדווקא משום כך זכתה הקראות לרכוש מאמינים ולהתפשט בין היהודים בכל ארצות המזרח התיכון, אף באזורים המרוחקים של אפריקה הצפונית ובספרד. בימי תפארתה (במאות התשיעית עד האחת־עשרה) היוותה כת זו סכנה חמורה ליהדות הרבנית. מרכז נכבד של הפלג, שכינה עצמו ״אבלי ציון״, היה בירושלים, אשר בה ישבו הנשיאים שמוצאם מבית ענן, כלומר מזרע ראשי הגולה, וחכמי הקראים שעסקו בתורה ונלחמו ברבנים. עם ירידתה הכללית של ארץ־ישראל במחצית השניה של המאה האחת־עשרה, והשמדת האוכלוסיה היהודית בירושלים על־ידי הצלבנים, נתבטל מרכז זה, ומלחמתו העקבית של רב סעדיה גאון בקראות המעיטה את חשיבותה גם בעיראק. אף כי מרכז הפעולות עבר לביזנץ — נשארו במצרים, בסוריה ובעיראק ואפילו בספרד, עדות נכבדות של קראים. אולם הן פסקו מלהוות סכנה ליהדות הרבנית, והמתיחות שהיתה קיימת במאות הראשונות לאחר הפילוג פגה במידה רבה.

הישיבות בבבל ובארץ־ישראל

עתה עלינו לפנות להערכת מקומם של שני המרכזים הפעילים דאז, בבל וארץ־ישראל, בתהליך ליכודה וגיבושה של החברה היהודית למעור אחד. בשתי הארצות היו אלה הישיבות, שבהן התרכזו המוחות הפעילים והפוריים בעם, והאצילו מרוחם על קרוב ועל רחוק. המשימה העיקרית והראשונית של הישיבות היתד. הרבצת תורה. חלקן של ישיבות בבל בהתפתחות ההלכה וקביעתה גדול היה מחלקה של ישיבת ארץ־ישראל, שבראשית הכיבוש המשיכה לפעול בטבריה ומכאן חזרה לירושלים, אך לעתים נאלצה להעביר את פעולותיה לרמלה. מאידך, נודעה לארץ־ישראל חשיבות־יתר בעניינים שברגש הדתי ובקדושה, באמונות ובכל אותו שטח שהוא מעבר לתחום הראציונאלי. יש להדגיש, כי גם לקראים היה חלק בהתפתחות זו. אל ישיבות בבל נהרו תלמידים — והכוונה לחכמים ולא למתחילים — כדי להעמיק חקר בתלמוד, ומוצאים אנו ביניהם אנשים מביזנץ, ממצרים, מאפריקה, מאיטליה ומספרד, ואף את בנו של אחד הגאונים בארץ־ישראל. אל ארץ־ישראל היו זורמים עולי־רגל מכל הארצות לקיים את המצווה של עלייה לירושלים. בשובם לארצות גלותם היו מביאים עמהם משהו מקדושתה, מפיוטיה, מערגתם של יושביה לגאולה בארץ הקודש.

פעמיים בשנה, ב״ירחי כלה״, חדשי כנסים כלליים, הם אדר ואלול, היה מתכנס בישיבות בבל קהל רב של תלמידי־חכמים, שהיו באים כדי לרענן ולחדש את תלמודם ולקחת חלק בדיוניהם של הגאונים ושל גדולי החכמים. לעומת זאת היו מתכנסים ביום ״הושענא רבה״ כל עולי־הרגל בהר הזיתים מול היכל ה׳ כדי להתפלל שם, להתברך מברכותיו של הגאון ראש החבורה הקדושה שבארץ־ישראל, ולשמוע את הכרזותיו בענייני הלכה וקביעת המועדים לשנה הבאה וגם את הקללות שהיו מקללים את הקראים.

שאלות ותשובות

הרבצת התורה של ישיבות בבל והפצתה לא הצטמצמו לשיעורים שניתנו בעל־פה. גדולה לאין ערוך ועצומה ממנה היתה השפעתה של ההוראה וההדרכה שניתנו בכתב, בתשובות על שאלות שנשאלו הגאונים, ראשי הישיבות בבבל. אם לדון על פי החומר אשר הגיע אלינו, שהיה מיועד בחלקו הגדול רק לארץ אחת — לאפריקה הצפונית, והמסתכם (יחד עם השאלות שרק קטעים וקטעי־קטעים הגיעו אלינו) לעשרות אלפי תשובות, היתה דרך הוראה זו מפותחת ביותר והיא הקיפה את כל השטחים בחיי הדת והרוח. נוסף על שאלות מעשיות בדבר פסק הלכה הדרוש לחיי יום־יום על תופעותיהם השונות, הן של היחיד והן של הציבור, הן ביחסים בין אדם לחברו והן בין אדם למקום, שכיחות שאלות עיוניות בפירוש מקראות, בהסבר מלים ומונחים לא מובנים בתלמוד, בשימוש בכלים אסטרונומיים, בבעיות מופשטות משטח האמונה והדת. תנאי התחבורה והתקשורת גרמו שברגיל היו שואלים שורה של שאלות ובהתאם לזה נשתמרו קונטרסים ובהם קבוצות של תשובות שנשלחו בבת־אחת למקום מסוים. את השאלות היו שולחים אל אחת משתי הישיבות, אל סורא או אל פומבדיתא. היה זה בניגוד למנהג המקובל אילו היו מפנים אותן שאלות אל שתי הישיבות, וכשאירע דבר מעין זה נזף הגאון בשואלים. השאלות היו מופנות אל הגאון, ראש הישיבה, שהיה מברר אותן עם החכמים שישבו בקביעות במקום הישיבה, או שהו בה בפרקי זמן קבועים. לאחר הבירור היה הגאון מכתיב את התשובות לסופר הישיבה, מצרף דברי ברכה בראש הקונטרס ובסופו, וחותם עליו. בישיבות היו קיימים ארכיונים, שבהם נשמרו השאלות והתשובות שניתנו עליהן, ודבר זה הקל במידה רבה על עבודתם של הגאונים. בכל זאת הצריכה ההוראה בדרך זו הימצאות סגל קבוע של חכמים, שתורתם תהא אומנותם. לשם כיסוי ההוצאות המרובות של הישיבה היו השואלים מצרפים לשאלותיהם מתנות בכסף.

הערת המחברת: עיין ע׳ 173 על ה״פתוא״ באסלאם, שגם היא תשובת חכם הלכה על שאלה שנשאלה. יש להניח שצורה ספרותית־הלכית זו הגיעה לאסלאם בהשפעת מרכזי ההלכה היהודיים בבבל. אמנם יש הטוענים שהנוהג המוסלמי הוא שהשפיע על חכמי ההלכה היהודים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 284

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר