רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

 

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

בעיר צפרו, הייתה אשת חיל אחת בדמות ״מלכת״ אסתר אלבאז, נשיאת אם- הבנים ורעיתו של מר רפאל בן־סמחון שהיה יושב ראש הוועד של החברה. מוסד אם־הבנים של העיר צפרו, קיבל גם הוא את דחיפתו הראשונה מהנשים. הראשונות שפעלו בו, כפי שמספר הרב ד׳ עובדיה, היו רבקה שלום, רעייתו של מר דוד הרוש, ושכנותיה עיישא אלקובי ובונינא זאזון. אבל הרוח החיה הייתה אסתר אלבאז שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסוד אם־הבנים, ועז היה חפצה לראות מוסד דומה גם בצפרו. ואכן העיר צפרו הצליחה להקים בית־ספר מפואר באזור של פרדסים וגנים. עם כיתות מאווררות. כמו בפאס ובמכנאס, זכו התלמידים לארוחות חמות ולבגדים; ומעל לכל לחינוך יהודי נאות.

המחנכת חפצי-בה בר-ששת מרבאט

אשה רבת פעלים ואשר לה שמור מקום כבוד אצל יהודי מרוקו, במיוחד אצל יהודי רבאט, היא הגב׳ חפצי־בה בר־ששת. יהודי עירה נהגו לקרוא לה בשם חסיבה בלחסן (ע״ש משפחתה). חסיבה היא בתו של רבי יוסף בלחסן ז״ל, או ר׳ יוסף למכנאסי (מהעיר מכנאס), אחד מבין המלמדים הראשונים שעברו לרבאט. רבים רבים למדו אצלו. חסיבה בר־ששת היתה האמא לא רק לאלפי בני נוער ברבאט, אלא גם האמא של המבוגרים והקשישים. כל נזקק בעיר ראה בה מוסד סוציאלי מושלם. היא הייתה אחות, עוזרת למיילדת, עובדת סוציאלית, מורה ומעל לכל יושבת ראש חברת ביקור חולים, מוסד שהקימה בעצמה בשנות העשרים. לא בכדי כתבו עליה השלטונות הצרפתיים, בעת שהעניקו לה אות כבוד גבוה, כציון לשבח על תרומתה לבני עירה: הגב׳ בר־ששת ״מגלמת הכל והכל בה״.

כמחנכת ומורה, היא נלחמה בבערות וחיסלה אותה סה״מללאח״. דור שלם למד והתחנך אצלה. כאחות, היא נלחמה במחלות המידבקות שהיו מאוד נפוצות ב״מללאח״ כמו השחפת, הגזזת, ועוד.

הערת המחבר: כדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבנין, חברי הועד ובראשם הרב (ישמ״ח) ישועה שמעון חיים עובדיה זצ״ל, רבה של צפרו ואחראי על החינוך שם בימים ההם, היו מבקרים ערב ערב בבתי האמידים בקהילה ומשפיעים עליהם לתרום למפעל הקדוש. הם נענו בעין יפה, כך מספר הרב ד׳ עובדיה, בנו של הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל. ראה קהלת צפרו, ר.׳ב, עמ׳ 216. באשר לחברת ביקור־חולים, מוסד זה הוקם בצפרו, בשנת תרפ״ו(1926). ראה קהלת צפרו, ח״א, עמי 380, תעודה 316.

מרת בר־ששת נולדה במכנאס ובעודנה תינוקת היא עברה עם הוריה לרבאט. כאן היא קיבלה את חינוכה הראשוני בבית-ספר אליאנס שנפתח אז מיד אחרי כניסת הצרפתים לרבאט. לאחר מכן היא נכנסה לקולג׳ הצרפתי, שבו למדו רק הצרפתים וסיימה אותו בהצטיינות. היא הייתה הראשונה בין יהודי רבאט, שזכתה לתואר הראשון. את ראשית דרכה עשתה בהוראה ומונתה מורה בבית־ספר אליאנס בו היא למדה תחת הנהלתו של מר קונקי ושל המפקח מר יום טוב צמח.

בימים ההם, ב-1925, הגיעה אליה השמועה שבמכנאס הוקמה חברת ביקור חולים, לטיפול בנזקקים דלי־אמצעים. מיד היא אספה את כל נשות נכבדי העיר היהודיות, והציעה להן להקים מוסד דומה ברבאט. כל הנוכחות קיבלו בהתלהבות את עצתה, ושלחו אותה למכנאס. היא נפגשה עם היו״ר של חברת ביקור חולים בעיר זו. שההדריך אותה ואף מסר לה את התקנון של החברה, והיא אימצה אותו. היא לקחה את מנהל בית ספרה מר קונקי כמזכיר ביקור חולים וכעוזר, כי המוסד שהלך והתרחב הצריך עוד מאמצים רבים. על מנת להתגבר על העול שלקחה על עצמה, נאלצה גב׳ בר-ששת להתפטר ולוותר על מקום עבודתה בבית-הספר כדי להתמסר אך ורק לביקור חולים. לצורך זה היא למדה את מקצוע האחות והיא הפכה לאחות ולעובדת סוציאלית ב״מללאח״ של רבאט.

כל התפקידים האלה דרשו ממנה מאמצים נוספים, והיא רתמה לעיסוקיה גם את בעלה שמעון שהיה עובד ציבור ומזכיר חברת עוזר דלים, תפקיד שדרש מאמצים לא מעטים. שניהם טיפלו בחולים דלי-אמצעים והגישו עזרה לכל דורש אפילו באמצע הלילה. אשה שתקפוה צירי לידה, או חולה שתקפוהו כאבים ידעו אל מי לפנות. פעם פרצה מחלה מידבקת ב״מללאח״: הגזזת. חמש מאות וארבעים בני נוער נדבקו במחלה, וביתם של שמעון וחסיבה בר-ששת הפך למרפאה. הנפגעים קיבלו טיפול ראשוני ואחר כך נשלחו לקאזבלנקה לקבלת הטיפול הדרוש.

חסיבה בלחסן חינכה דור שלם, והקימה לפני מותה צבא גדול של מתנדבים ומתנדבות שממשיכים את דרכה בארץ. משפחת בר־ששת עלתה לארץ ב-1974 והבעל נפטר כאן ב-1979. רעייתו נפטרה בהיותה בקנדה ב-1987 בשיבה טובה, וגופתה הובאה לקבורה בירושלים.

חינוך הבנות

בעוד שהבן נשלח לחדר בגיל רך ללמוד תורה, הבת נשארה בבית עם אימה, וביתה היה בית ספרה הטוב. כמו כן מאחר והאשה אינה חייבת להשתתף בריטואל הדתי עם הגברים, היא פטורה מלימוד והיא גם נישאת בגיל רך. את חינוכה היא מקבלת ומשלימה בין הנשים, תוך שמירה קפדנית של בית יהודי כשר לאשת חיל היו מקרים שבגיל ארבע-חמש, נמסרה הבת לקרובת משפחה או לשכנה הקרובה, כדי לנדנד לה את עריסת התינוק(הזזאן לקונא) וזו גידלה וחינכה אותה כמו בתה.

גן ילדות(למעללמא)

היו נשים שניהלו בביתן כעין גן ילדים, שאליו נתקבלו רק בנות. גננת כזאת נקראה למעללמא. היא גם לא קיבלה שכר מהורי הילדים.

הילדות שהובאו אל המלעללמא ועל־אף היותן קטנות מאוד, הורגלו והוכשרו לעזור. הן שירתו את הגננת שלהן, כיבדו את הרצפות, נידנדו את עריסת התינוק, עזרו לשכנות באותה חצר ועוד כל מיני מלאכות.

לגננת מסוג זה, הובאו גם תינוקות בגיל שנתיים, ללא כל תשלום, כך שבמידה מסוימת, שני הצדדים יצאו נשכרים.

היה סוג אחר של מעללמאת (בריבוי) שקיבלו בנות גדולות כחניכות, ולימדו אותן את ריקמת הכפתורים(אל-עקאד), מלאכה שבה עסקו רק הנשים היהודיות. הן קלעו כפתורים לאפודות גברים (אל-בדעייא) ולבגדי נשים (אל-עזמי או אל- קפטאן). להכנת העקאד השתמשו בפיסות ישנות של בד־פישתן או כותנה, עשו מהן פתילות וליפפו אותן בקליעה של חוטי משי או חוטי זהב. הקליעה נעשתה בדגמים שונים: לבגדי היהודים קלעו כפתורים שבמרכזם מגן דוד, ולאלה של המוסלמים, כוכב בעל חמישה קצוות. כמו כן, לייצור הכפתורים, הן גם השתמשו בחוט מפליז או מכסף באורך של כעשרים סנטימטר הנקרא, אל-מולדי ושעליו הן ליפפו את הכפתור.

הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 171: לרוב הנערות, לא ביקרו בבית-הספר, שכן נתחנכו בבית בידי אימותיהן ובידי נשים מבוגרות אחרות בעניני כשרות, הכנת סעודות לחגים ושמירת השבת; זעפרני, פדגוג׳י, עמי 32-42

גם בירושלים לפני למעלה משישים שנה, הייתה קיימת למעללמא והיהודים הספרדים בירושלים קראו לה מאייסטרא (המורה בספרדית). מ. בורכוף ״הווי בגן ילדים ספרדי בירושלים״, ידע-עם (38-39), כרך ט״ז.

במקצוע זה עסקו כאמור רק הנשים היהודיות, וכולן כמעט התפרנסו ממלאכה זו. הן סיפקו לערבים שהיו מגיעים ממרחקים כמויות אדירות של כפתורים. וכל אמא שרצתה להקנות לבתה מקצוע קל וטוב, לקחה אותה ל-מעללמא.

תמינדארא

מקצועות אחרים שבנות ישראל למדו, היו תפירה (אל-כיייאטא), ריקמה (א-טרז) וכדומה. החניכות לא קיבלו תמורה עבור עבודתן. הן למדו את המקצוע וביום שישי אחר-הצהרים, עם הפסקת העבודה לפני קבלת שבת, ה-מעללמא (המלמדת) נהגה לכבד את חניכותיה ב-תמינדארא (כנראה מלה ספרדית עתיקה): חבילה קטנה ובה גרעינים, ממתקים, אגוזים וכמה פרוטות. היה זה תגמול שבועי שניתן רק לחניכות המתחילות.

הנערה בילתה את רוב זמנה בחברת מורתה ה-מעללמא, שנהגה לשיר בזמן העבודה, שירי חתונה, שירים להולדת הבן או שירי-תוגה של מקוננות. החניכה הקשיבה וחרטה אותם בזיכרונה, וכשבגרה, היא שרה אותם.

על אף העובדה שהבת לא רכשה השכלה פורמאלית בבית-הספר, היא ספגה חינוך מעשי ונסיון חיים בבית הוריה ובבית ה-מעללמא. כאן היא גיבשה ועיצבה את אישיותה, והוכשרה להיות עקרת־בית למופת. ובבוא היום כאשר היא נישאה, היא מצאה את עצמה מוכנה ומסוגלת לנהל כיאות את משק ביתה.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלאאם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר