מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-סופו של חמדן-תפוח ההריון

מסמטאות המללאח

ד. סופר של חמדן

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה  בזוג ציפורי דוכיפת שחיו אי־שם בנבכי היער בשכנות טובה.

באחד הימים נתגלעה ביניהם מחלוקת, שבעטיה קמה האחת והמיתה את רעותה. בחלוף זעמה של הציפור, התחרטה על המעשה הנורא שעשתה, והחליטה לכפר על עוונותיה. מה עשתה? עפה הדוכיפת לארץ רחוקה, אשר בה, במרומי הצוק, ליד קנו של הנשר, גדל עשב פלא המחייה מתים.

ממורא טפריו של הנשר הגדול, ארבה יום יום ליד קנו, ומשיצא לדרוס טרף לגוזליו הרעבים עטה הדוכיפת על עשב הפלא ועפה כשהיא מאושרת על שצלחה משימתה. בהגיעה למעבה היער, שמה את עלי העשב על גבה של הציפור המתה, וכמו במטה קסם קמה זו לתחיה. באותו רגע עבר חוטב עצים במקום וראה את הפלא. אמר בלבו: ״יום יום אני עובד קשה, חוטב ומעמיס על גבי חבילי עצים ומשתכר למחייתי רק פרוטות זעומות. מעתה, בעזרת עשב הפלא, אחייה את מתיהם של אנשים עשירים ואקבל בתמורה כסף רב״. מה עשה? נטל אבן, קלע לעברן של השתיים והרגן, לקח את העשב הפלאי והלך לדרכו שמח וטוב לב. בעודו הולך ורוקם לו תוכניות וחלומות, ראה על אם הדרך אריה מת. לא עמד האיש בסקרנותו והניח את העשב על גב האריה לראות הכצעקתה. למרבה הפלא, קם האריה לתחיה וטרף את האיש, שהתחנן על נפשו. וזה החמדן, שקטל ציפורים ונטל את סודן, לקח עמו אל הקבר את סוד העשב הפלאי. ואנו לא נדע לעולם מיהו ואיזה הוא.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

פלאי פלאים

ה. תפוח ההריון

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באשה עקרה שהשתוקקה לבנים. נשאה תפילות ותחינות לבורא עולם ופקדה את כל המרפאים העממיים, אך לא נפקדה בפרי בטן. אמרה האשה בלבה: ״לו חנן אותי הקב״ה בילד, ולו גם אחד בלבד, הייתי המאושרת באדם״. והיא, בדרכה, דקדקה בכל מצווה, קלה כבחמורה, השתטחה על קברי צדיקים, אך האל לא שעה לבקשותיה.

באחד הימים, בהיותה עסוקה בנקיון ביתה, שמעה מבעד לחלוץ קול אדם המכריז: ״תפוח ההריון, תפוח ההריון״. נחפזה האשה לרחוב וראתה איש זקן ובידו תפוח. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: ״זה התפוח האחרון שנותר. כל הנוגסת ממנו תתעבר״.

בלב האשה, שנואשה זה מכבר, נולדה תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. נכנסה לביתה והניחה אותו בארון הבגדים עד לבוא בעלה. משסיימה לנקות את ביתה, יצאה לשוק לערוך קניות.

האשה, שהיתה נרגשת מקניית התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בעלה, שהיה חוטב עצים, שב מעבודתו וראה כי אשתו אינה בבית. התפלא ואמר בלבו: ״הרי תמיד אשתי בבית, מעניין מה יום מיומיים?!״ פשט את בגדיו הצואים וניגש לארון הבגדים כדי ליטול בגד חדש. והנה לנגד עיניו היה מונח לו תפוח אדום, עסיסי וריחני. אמר בלבו: ״שמא השאירה לי אשתי היקרה את התפוח כדי להשביע בו את רעבוני עד שתשוב ותכין לי את סעודת הערב?!״ מה עשה? אכל את התפוח ואמר אל לבו: ״טעם גן עדן, מעולם לא בא כטעם הזה אל פי״.

מששבה האשה מהשוק, אצה מיד לארון כדי להפתיע את בעלה ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה, ומה גדולה היתה אכזבתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו שמחה בהיכנסה לא הבין מדוע נפלו פניה. ניגש אליה ושאל: ״למה נפלו פניך, אשתי היקרה?״ ענתה האשה: ״היום, בהיעדרך, קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל הנוגסת ממנו מתעברת. הנחתי אותו למשמרת בארון הבגדים עד שאשוב מהשוק, והנה נעלם התפוח״. אמר הבעל המופתע: ״סבור הייתי שהתפוח מיועד לי, ושברתי בו את רעבוני!״ פני האשה החווירו מאוד, אך את הנעשה לא היה לאל־ידה להשיב. התקינה האשה סעודת ערבית, אכלו השניים ועלו על משכבם שבעים אך עצובים.

ככל שנקפו להם הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל, גורם שהכביד עליו מאוד בעבודתו ומנע ממנו לצאת מפתח הבית. כעבור תשעה ירחים ילד חוטב העצים מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה כפני הלבנה במילואה. שמחו חוטב העצים ואשתו על שהתברכו בילדה הנפלאה ושמרו את סודם.

באחד הימים עלתה האם עם ילדתה לגג הבית כדי לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה אותה על שטיח והתיישבה להתבונן בעוברים ושבים. לפתע, מאי־שם הגיח נשר דורס וחטף את הילדה מגג הבית, עף איתה הרחק אל מעבה היער, והניחה על צמרתו של עץ. מדי יום ביומו היה דואה הנשר, עט על מצרכי מזון ועל כל הבא ליד ומביא אותם לילדה הקטנה. וכך גדלה הילדה על צמרת העץ, וככל שגדלה, כך יפתה יותר. יום אחד אחז הנשר בשערות ראשה, עף אתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה השתאתה מיופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים, שהרי עד לאותה עת גדלה היא ביער ולא ידעה מראה של אדם מהו. בעודה מהרהרת, הופיע על גג הארמון בן המלך, כהרגלו יום יום, ראה את הנערה, שזוהר פניה כזוהר הלבנה, והתאהב בה. מיד פקד על נשותיו לטפל בנערה, לרוחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. עם הזמן גם טרח ללמדה קרוא וכתוב.

הילדה גדלה, ויפתה ולא נראה כיופי הזה בכל הארץ. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה ונשאה לאשה. מטבע הדברים לא שת בן המלך את לבו אל נשותיו האחרות. הקנאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים כאילו דבר לא השתנה ובלבן חרשו מזימות היאך להיפטר מהנערה הזרה. מה עשו? פנו למכשפה והתיעצו עמה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו אל בין שערותיה, והיא תיהפך במהרה ליונה ותעוף למרחקים״.

והיא כהרגלה ביום החמישי בשבוע, הזמינה את הנשים לטפל בשערותיה. כשפרעה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה, וכמאמר המכשפה הפכה הגבירה ליונה, עפה למרומים ונעלמה מן העין. בן המלך ישב והמתין בסבלנות רבה לאשתו היפה כדי לסעוד אתה את סעודת הצהריים, אך היא בוששה לבוא. הוא פנה אל נשותיו ושאל אותן לפשר העלמה, אך הן נענעו בראשן, כאומרות־לא ראינו, לא שמענו. בן המלך כינס מיד את יועציו, שהזעיקו מיד את כל הקוסמים והמכשפים שבממלכה. אך איש מהם לא יכול היה לעזור לו. מרוב צער על אובדן רעיתו היפה, חלה בן המלך מאוד.

יום אחד, והשעה שעת בין ערביים, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן, פנתה לגנן ואמרה: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו״. הגנן המופתע ענה: ״אכן יונתי הוא חי בטוב עם נשותיו״. מששמעה את תשובתו שרה היונה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת, ראה מה זה עוללת ! אמי אותך רכשה מהעני, אבי מבוהנו הולידני. הוי, הוי תפוח חינני ! הן הנשר גדלני, הנסיך נשאני, ונשותיו כשפתי״.

משסיימה היונה את שירה הנוגה, נשמע קול רעש עצום, סערה אדירה השתוללה בגן וטלטלה את כל עצי הגן ונזק רב נגרם לבוסתן. הגנן המפוחד, שאת מיטב שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו ירד לטמיון. אמר בלבו: ״בשל היונה באה לי הרעה הזאת, אמתין ליום המחר ואראה: אולי תשוב לכאן היונה. וכשתשאל אותי לשלום הנסיך ונשותיו, אשיב לה שהוא חי עמהן ברע״. וכך היה.

למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו?״ ענה הגנן: ״רע לנסיך עם נשותיו, והוא עומד לגרשן״. מששמעה היונה את תשובתו, שרה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת!

לבי, לבי לך נסיכי אהובי,

אש הקנאה שורפת את לבבי״.

משסיימה את שירה, נשמע קול רעש גדול, סערה אדירה טלטלה את עצי הגן ומששככה הסערה שב הבוסתן להיות יפה כקודם. היונה עפה לה, והגנן אץ רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים. תחילה לא האמין הנסיך לדבריו, אך מאחר שהגנן התעקש ונשבע, חזר ותאר את הפלא, החליט הנסיך שלמחרת היום יעלה על הגג ויחזה בפלא במו עיניו. למחרת היום המתין בן המלך בנקודת מסתור שהיתה בגן לשמוע ולראות מה בפי היונה. היונה הופיעה על הגג בשעה היעודה ושאלה כהרגלה את הגנן אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו, והגנן השיב: ״אכן הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. והיונה שרה שיר נוגה מתמיד:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת י

חכה לי הוי נסיכי האהוב,

עוד יבוא היום ואליך אשוב״.

משסיימה היונה, השתוללה סערה שהשחיתה את הבוסתן. הנסיך שראה ושמע הכל ממקום מחבואו היה המום ונרעש, ובו ביום קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים, וסיפר להם את שראו עיניו. אלה הציעו לו למרוח את גג הארמון בזפת. וכך עשה.

כשנחתה היונה, כהרגלה מדי יום, על גג הארמון וביקשה להמריא עת סיימה את שירה העצוב, נתקבעו רגליה ונדבקו אל זפת הגג. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך.

הנסיך ויועציו החלו ממששים ובודקים את היונה, עד שלפתע דקרה הסיכה את ידו של מי מהם, הוא שלף אותה מבין נוצותיה, ולעיניהם הנדהמות הפכה היונה לאשת הנסיך, והיא יפה מתמיד. נפלה זו על צוואר הנסיך, אחוזת התרגשות ובכי וסיפרה לו את כל הקורות אותה. באותו היום ניתנה ההוראה למשמר הארמון לקשור את שערות ראשן של נשותיו הבוגדניות לזנבות סוסים, כשפרשיו הנועזים דוהרים על הסוסים וגוררים אותן על הרים וגבעות עד שבשרן נקרע לגזרים. ובני הזוג חיו באושר, בעושר, בכבוד ובתהילה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-סופו של חמדן-תפוח ההריון

עמוד 56

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר