יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל
אכן, אך טבעי הוא שמבקרים וחוקרים הבאים מן החוץ ינסו להמחיש לעצמם ולקוראיהם את ייחודו של המקום הזר באמצעות הבחנה בין ערכים המקובלים עליהם לעומת מציאות מוכרת.
עתה, מעיון בשורותיהם של המשקיפים ה״מקומיים״, אנדרה אדם (החוקר האירופי) וארמנד אטדגי (הנער ה״יליד"), מעניין אם נוכל להבחין בנטיות תיאור אחרות, ואם תמונת המלאח המצטיירת מהן תהיה שונה באופן בולט.
כך כותב אנדרה אדם:
למלאח היו ממדים צרים ביותר ושום חומה לא הפרידה בינו לבין הרבעים המוסלמיים. הזרימה הנמשכת והולכת של מהגרים יהודים חדשים, ברובם עניים, גרמה לכך שהרובע התמלא ועלה על גדותיו במהירות והזרם פרץ לעבר הרבעים הסמוכים. [״.]
כך אירע, שהשטחים הריקים האחרונים נתפסו, לעתים שלא כחוק: נערמו בהם בקתות פשוטות, צריפים מקרשים או מפח הוקמו בגנים הישנים, בחצרות, באכסניות ואפילו על המרפסות של הבתים הבורגניים הישנים.
לזרם היהודי היו תוצאות ברורות במישורים שונים. ראשית, מבחינת הצפיפות. זו חרגה במהירות מן הגבולות הנדרשים על־ידי ההיגיינה: 1387 להקטאר, בתוך החומות, ב־1949. שנית, האוכלוסייה היהודית הלכה ודחקה את האוכלוסייה המוסלמית, תחילה מן המלאח הקטן המקורי, ואחר כך בעיקר בכיוון המדינה המקורית ובאב מראכש. החל מ־1949, בתוך החומות, היהודים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים: 43,000 מול 25,000. הלחץ היה הרבה יותר חזק ברובע. […] אפשר לפקפק אם בין שתי האוכלוסיות חצץ גבול קווי, גמיש ככל שיהיה. בכל ה״מדינה" וברובע של באב מראכש הקירבה במגורים היתה החוק. לא היתה שום סימטה שבה לא התערבבו שתי האוכלוסיות, בפרופורציות משתנות.
(Adam, 1972, p. 47)
ואטדגי כותב:
אני נולדתי בבית מספר 30 ברחוב ספי הנמצא במרחק עשרות מטרים בלבד מנמל קזבלנקה. הרחוב שלנו הוא הקצה של המלאח היהודי. בניגוד לסיפורים שאני שומע, הגבולות של המלאח אינם ברורים. זה נכון שבמלאח מתגוררים הרבה יהודים, אלא שמתגוררים בו גם מוסלמים ובהרבה מקומות יש אפילו בתים מעורבים כמו הבניין שלנו.
רוב המסחר הוא בידי המוסלמים. בשכונה שלנו יש אולי ארבע או חמש חנויות מכולת המוחזקות על־ידי יהודים. ליד בתי הכנסת הרבים והחדרים ללימוד תורה יש גם מסגדים, חדרי לימוד הקוראן ואפילו כנסייה נוצרית, ״כנסיית הספרדים״ כפי שאנו מכנים אותה. הרחוב שלנו שונה מיתר הרחובות של המלאח, אולי בזכות היותו הרחוב המוליך לנמל. הוא רחב ממדים ומכוסה אספלט. בצדו האחד: שורה של בתים יפים המאוכלסים ביהודים ובצדו השני משאבת המים. הבית של הלוחמים הוותיקים עם החצר הגדולה והעץ הענקי ובהמשך בית הספר המוסלמי לבנות, ו״הרזידנס פרנסס״ שהוא בית משכנו של המושל הצרפתי עם גינותיו המטופחות ושני החיילים העומדים דום בשער כניסתו. מאחורינו משתרעת ה״מדינה״, השכונה המוסלמית הצפופה מאדם עם ריחותיה השנואים עלינו. בכניסה למדינה, ברחוב ״אל פתח״ המסתעף מרחוב ספי, ניצבת לה במלוא הדרה הכנסייה הספרדית עם מגדלה המרובע ודלתה הנעולה העושה אותה לכל כך מסתורית. מולה נמצא בית הכנסת המפואר על שם אטדגי שכולו מצופה שיש ומואר בנברשות בדולח. בחצר בית הכנסת […] פצצה ענקית שבדרך נס לא התפוצצה. בתפילות יום כיפורים האין סופיות הילדים ואני נוהגים לרכוב עליה ולבחון אותה בסקרנות רבה.
לא רחוק מרחוב ספי נמצא רחוב ״גאמע־אשלוח״(ריכוז השלוחים) – ללא ספק שם יאה לרחוב בו נמצא בית הכנסת של רבי ימין. בית הכנסת המשמש גם ״חדר״ שוכן בקומה השנייה של בית דו קומתי. הקומה הראשונה הרוסה ועזובה. לפרוזדור הצר בו אנו יושבים מגיעים לאחר טיפוס במדרגות תלולות ללא מעקה ביטחון. מיד לאחר היציאה מהמדרגות, מימין לכניסה לפרוזדור, שני חדרים: אחד שהוא בית הכנסת עצמו והשני חדר לימוד.
הן הרצפות והן הקירות מרוחים סיד לבן וגס. מכלול עלוב שאין בו לא הוד ולא הדר. בסוף הפרוזדור דירת המגורים של רבי ימין, אשתו ובתו היחידה עם פניה החיוורות וחסרות החן הנוטות לצבע צהבהב כנטיית צבע הקירות בימי רטיבות וגשם.
(אטדגי, 1990, חלק א, פרק 7)
״שלוחים" – כינוי לתושבים אשר בפנים־הארץ, שלא ממוצא ערבי, אלא ממוצא ברברי, כלומר, מצאצאי התושבים הקדומים של הארץ. תושבים כפריים אלה נחשבו לנחותים מבחינה כלכלית, ועוד יותר מכך מבחינה תרבותית. שפתם העממית היתה לעתים ברברית, שפה שאין לה כתב ושאינה נמנית עם השפות השמיות.
מבדיקת העדויות השונות עולה הבחנה מעניינת, לפיה עדותו של ריבון, השליח הישראלי, המבקר במלאח ומדווח מהמקום, נפגשת מבחינה מסוימת עם זו של אטדגי, הנער היהודי מהמלאח. אחד הדברים המאפיינים את נקודת המבט של אטדגי הוא שהיא נעדרת – בניגוד לכל האחרים – ראייה שלילית של סביבת המלאח. רק ריבון מתקרב להתרשמותו זו, שהרי הוא מדגיש נקודה חיובית שמצא שם – אותה סולידריות משפחתית.
נשאלת השאלה, מדוע ריבון הדגיש את התא המשפחתי במלאח, אם לא ישב בין יהודי המקום ולא חקר את טיבם? באותם ימים, ראשית שנות החמישים, התנהל ויכוח בין קובעי המדיניות בישראל על אודות הקריטריונים שלפיהם צריך לאשר מועמדים לעלייה ממרוקו. בין הנושאים שעלו על הפרק עמדה שאלת הפרדת המשפחות בין המבקשים לעלות לישראל. ריבון נקט עמדה בשאלה זו, אם כי בעקיפין, ובעצם נגע גם באחת משאלות היסוד שעמדו על הפרק: האם זו עלייה ״טובה״ או ״גרועה״. כך, יוצא מדבריו שאם הסולידריות המשפחתית היא מהתכונות המחזקות את אוכלוסיית המלאח הרי שלא כדאי לפגוע בה, ואם אוכלוסיה זו מצטיינת בסולידריות, הרי שיש בכך כדי לאזן צדדים שליליים בתרמיתם של עולי מרוקו.
ככלל, התיאורים של שליחים ותיירים ישראלים באותה תקופה מצטיינים בזיקתם, הגלויה או הסמויה, לשאלת העלייה. הציבור וקובעי המדיניות בישראל היו צמאים למידע על טיבם של העולים שסביבם התעורר ויכוח. הכל הבינו שיש לעלייה זו סימני ייחוד משלה, אך מהם בדיוק? וכלום מוצדק הוא התו השלילי שדבק בתדמית ה״מרוקנים״?
יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל
עמוד 25