עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

חסד לאברהם

ארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

ארץ ישראל תופסת מקום בולט ומרכזי בכתבי חכמי מרוקו. הם מביעים בהם ערגה וכמיהה לארץ בשל קדושתה וסגולותיה, והישיבה בארץ ישראל נתפסת כדרך לממש את החזון המשיחי וכדי להגיע לשלמות דתית.

רבי שמואל בן זקן כתב כי הסולם שראה יעקב בחלום רומז על קרבתה הרוחנית של ארץ ישראל לאלוהות, ובשל קרבה זו יונקים העולמות העליונים מהעולמות התחתונים: יש תנועה דו-סטרית בין העולמות, ובאמצעותה זורם השפע מן התחתונים לעליונים. המגע הרוחני בין האדם לאל מתקיים באופן רציף בארץ ישראל יותר מבכל מקום אחר בעולם.

רבי משה ברדוגו שיבח את ארץ ישראל וכתב שהיא נאה במעיינות ועשירה ביבול חקלאי ונתונה להשגחה מתמדת, ורבי משה אדרעי כתב שבשל קדושתה וההשגחה המתמדת בארץ ישראל היא אינה יכולה לשאת טומאה, ובשל כך נענשים תושביה לאלתר. יוצא מכך שכל מי שגר בארץ ישראל ה' מדקדק עימו, וכן שמי שחי בארץ מגיע לשלמות נפשית רק מראיית ארץ ישראל: "שכל הרואה המקום הקדוש והטהור ההוא בראייה בעלמא קונה שלימות נפשו".

ארץ ישראל דורשת דבקות בתורה, והייתה גלות מאחר שהעם דבק בתרבות העמים ולא היה זכאי להישאר בארץ ישראל. בעניין העלייה לארץ כתב מנור כי רבי משה אדרעי היה בדרכו לארץ ישראל, אבל מגפה בטלמסאן שבאלג'יר החזירה אותו למרוקו, ורק בשנת 1841 , לאחר תלאות רבות, הגיע לירושלים ונפטר בה זמן קצר אחר כך: "ולהגדיל עוד המעלת תהלת גדולת יקרת א"י הקדושה והטהורה אשר פי ולבי כולם שווים לטובה הלוואי ואולי שיזכני הקב"ה לראותה וליקבר בה".

רבי רפאל ברדוגו מבחין בין השאיפה לחירות מדינית ובין מצוות יישוב הארץ על סמך ההגדה של פסח:"השתא הכא עבדין… בני חורין", ומסיק כי העלייה לארץ ) השתא הכא( היא תנאי לחירות מדינית  )בני חורין( הוא טען כי אדישותם של בני הדור ליישוב הארץ מעכבת את הגאולה, והעלייה לארץ היא אומנם תנאי לחירות מדינית, אבל הפיתויים החומריים מונעים את העלייה לארץ: "שלא ייתן בליבו להשתקע בחו"ל לבנות בתים ועליות מרווחים כי כל זה יורה על ייאוש".  הוא מתח ביקורת על חוסר העשייה של היהודים בכך שאינם עולים לארץ ישראל, אולם אין אזכור בדבריו לתקופת הגאולה ולמאפייניה מבחינה מדינית.

כמו כן סבר ברדוגו כי העלייה לארץ, שהיא מצווה דתית חשובה, היא אישית ופרטית ואינה מחייבת להיות חלק מארגון כלשהו כדי לממשה. הוא כתב על קיום מצוות העלייה לארץ ישראל כדרך להגיע לשלמות דתית וכי הגאולה האישית היא השלמות הדתית. בעניין הנבואה כתב כי הנבואה מותנית ברמת שלמותו של האדם, ואינה מותנית דווקא בחיים בארץ ישראל כתנאי בלעדי: "לענייננו מובעת במשל זה תפיסה חד משמעית על ייחודה של ארץ ישראל הן בהשגחה שאחד מגילוייה הוא הנס והן בנבואה, אלא שלגבי הנבואה הוא מוסיף כי הראויים בלבד זוכים בה אפילו בארץ".  תפיסה זו קושרת את גורל הארץ עם גורל העם על בסיס התורה והמצוות, אבל נמנעת מלייחס לארץ ערך סגולי ובלתי תלוי.

ארץ ישראל, על פי חכמי רבי רפאל ברדוגו, היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים וברזל ואדמתה פורייה ויש בה קרבה רוחנית לעולם האלוהות, שהוא שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל ואפשרות לנבואה, ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס בין המרכז למעגל: כשם שהמרכז מכיל כל מה שיש במעגל, כך ארץ ישראל מכילה את כל הפוריות שבעולם: "אך להיות שהעולם ככדור יתחייב שכל הנמצא בעולם ייצא בארץ ישראל".

השגחת האל על ישראל, על פי ברדוגו, מותנית במעשי בני ישראל ואינה מובנת מאליה וגם השפע המגיע אליה הוא מצד ההשגחה: "וההשגחה עצמה דביקה במעשי בני אדם הדרים בה".  אין ערך סגולי לארץ ישראל ללא מעשי בני אדם, ונדרשת הכנה רוחנית של תורה ומצוות בגולה לפני העלייה לארץ, כי בארץ ישראל נידונים על המעשים כל השנה: "מפאת ההשגחה היתרה נדונים בארץ ישראל בכל יום שלא כבארצות הגולה שבהן נדונין בראש השנה בלבד. הוא עושה אנלוגיה בין משל הארמון של הרמב"ם לבין ההשגחה על מי שנמצא בארץ ישראל, וההשגחה עליו היא ההדוקה ביותר. לכן ההגעה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית של תורה ומצוות עוד בגולה, לפני העלייה לארץ. רעיון זה מתקשר לתפיסתו של הרמב"ן שהארץ מקיאה את אלו שחוטאים בה.

רבי חיים בן עטר הגיע לארץ מאיטליה בראש חבורת תלמידים ומת בירושלים שלוש שנים לאחר עלייתו, והוא בן ארבעים ושמונה. בן עטר חש תחושת ייעוד לעלות לארץ ישראל מתוך מניעים קבליים של התחברות לשכינה: "והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על אלוהי עולם".  ייתכן כי רבי חיים בן עטר ראה בעצמו צדיק שעליו מוטלת משימת הגאולה, ותחושת ייעוד זו היא שהניעה אותו לעלות לארץ. העלייה לארץ הקודש הייתה לרבי חיים בן עטר אידיאל דתי, והוא הטיף לעלות לארץ ישראל לא מסיבות חומריות אלא ממניעים רוחניים ודתיים: "הצפייה לארץ צריכה לנבוע לא ממניעים חומריים אלא מתוך אהבה מפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה". ארץ ישראל, על פי רבי חיים בן עטר, נתברכה ביבול חקלאי ובאוצרות טבע ויכולה להביא לתושביה רווחה כלכלית. היא המקום היחיד בעולם שאפשר לקיים בו את המצוות במלואן: "בזמן זה שאתם באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצוות וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה".  הציפייה לבוא לארץ ישראל צריכה לנבוע מאהבה ומפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה. ארץ ישראל היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים, וזו גם סגולתה הרוחנית של ארץ ישראל, שמקרבת את האדם לשלמות הרוחנית. כיסופי העם לארץ ישראל נובעים מן התודעה הלאומית על סגולתה הרוחנית, שהיא המקום שבו אפשר להגיע לנבואה: "אכן יש ה' במקום הזה " )בראשית כח, טז(.

עוד סבר רבי חיים בן עטר כי קיום התורה והמצוות הוא תנאי לעלייה לארץ: העושר הטבעי של ארץ ישראל מותנה בזיקה הדתית שבין העם לאלוהיו, ועם התרופפות הזיקה יפחת העושר הטבעי של הארץ. מכאן שקדושת ארץ ישראל אינה מנותקת ממעשי בני ישראל. בן עטר המשיל את ייעודה הרוחני של ארץ ישראל לייעוד הרוחני של הצדיק: כשם שהצדיק מסוגל לשחרר את ענפי הקדושה מכבלי הטומאה, כך הארץ מסוגלת לשחרר נפשות שבויות. לפי פירוש זה, גם ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות. העלייה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית, ויש התניה לקיום תורה ומצוות בכניסה לארץ. בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית: "ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה 'המתנה לעולמי עולמים ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם".  שבח הארץ וסגולתה קיים רק כשיש ייחוד של הקב"ה עם ישראל כשהם בארץ ישראל, וכאשר הם גולים גם השכינה בגלות ואינה בתוכם, וגם לארץ אין שבח.

רבי חיים בן עטר כותב על ארץ ישראל הממשית, שהובטחה לאבות ונכבשה בידי יהושע בן נון, ודוגל בהחלת ריבונות מדינית לא רק על ארץ ישראל ההיסטורית אלא גם על אזורים רחבים בעולם שהבטיח האל לאברהם להוריש לזרעו, ועל אומות העולם להכיר בכך. הוא מפרש את המילה "בארצכם " )ויקרא כו, ה(, שנראית לו חריגה בהקשרה, כקריאה לאומות העולם להכיר בבעלותה הבלעדית של האומה על ארץ ישראל: "ואומרו

בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה".  בשאלת גבולות הארץ הכליל רבי חיים בן עטר בבעלותה של האומה גם את עבר הירדן המזרחי, ועמדה מדינית זו היא חלק מתפיסתו הלאומית שבאה לידי ביטוי גם בדיונו על הגאולה: "אבל לעת"ל בעז"ה לא יניח מהעכו"ם אומה גדולה או קטנה שלא תינתן להם".

עם ישראל, לתפיסתו של רבי חיים בן עטר, הוא עם סגולה ובעל תכונה מיוחדת, על-טבעית, וחורג מעבר למהות האנושית הרגילה. עם ישראל מעניק תוקף של ערך מוחלט למעשה טוב, וזוהי סגולתו. אפילו ערכן הדתי של תורה ומצוות נקבע על ידי ישראל. היחס בין עם ישראל לאנושות הוא כיחס שבין העין לאצבע, במובן שעם ישראל ניזוק מכל מגע עם הגוי, כי זהו מגע בין גוף זר לגוף עכור: "והטעם לצד זה כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי".

לסיכום תפיסת חכמי מרוקו בעניין ארץ ישראל, הארץ קרובה רוחנית לאלוהות; היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים; שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל, אפשר להגיע בה לנבואה ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס שבין המרכז למעגל; היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים ואדמתה פורייה. ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות, ויש שלמות דתית בעלייה לארץ. העלייה לארץ מחייבת הכנה רוחנית, ומקצת החכמים מתנים בקיום תורה ומצוות את הכניסה לארץ, כי בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית. הארץ היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לקיים את המצוות במלואן. גבולות ארץ ישראל ישתרעו בגאולה מהפרת ועד הנהר הגדול, וזה חלק מהתהליך לתיקון השכינה.

ואולם תפיסת ארץ ישראל וקדושתה בעיני חכמי מרוקו לא הייתה מקשה אחת כי אם רב-גונית: מקצת חכמי מרוקו, כמו רבי חיים בן עטר ורבי רפאל ברדוגו, שתיארו את ארץ ישראל כמקום שמימי וגם ארצי והרעיפו עליה שבחים רבים והפליגו בקדושתה, דרשו הכנה דתית לקראת חיים בארץ ישראל וסברו כי הארץ מקיאה את מי שמטמא אותה. רא"א הביא גם הוא מאמרים רבים ב"חסד לאברהם" בשבחי ארץ ישראל, אך כתב לעומתם: "מי שחי בא"י נקרא צדיק גם אם הוא בחזקת רשע". בהמשך אומנם כתוב: "ארץ ישראל מכפרת רק על השגגות", אולם לפי הגישה של החלק הראשון במשפט בלבד לא נדרשת הכנה דתית לחיים בארץ ישראל.

בהיסטוריה של יהדות מרוקו הייתה עלייה תמידית לארץ ישראל, משום שהארץ נתפסה כארץ סגולה וכמקום הקדושה, וגם בעלייה של רא"א לארץ ישראל אפשר לראות את ההשפעה של המקום שממנו הגיע. כחכמי מרוקו גם רא"א מייחס לארץ ישראל סגולות רבות בעניין החשיבות הדתית בחיים בארץ ישראל, קדושת הארץ, פירותיה, ההשגחה, הצדיק בארץ, התפילות, תיקון השכינה, המיתה, תחיית המתים, ימות המשיח בארץ. כל אלה מבטאים את החשיבות העצומה שייחס רא"א לארץ ישראל, ויש קווים מקבילים בדברי רא"א על סגולות הארץ וחשיבותה להגות חכמי מרוקו במאה השבע עשרה והשמונה עשרה. וכך כתב ב"חסד לאברהם" על ארץ ישראל בהשפעה מובהקת של רבי משה קורדוברו:

וכן ענין זה ממש לישראל בא"י ונשמתם ותורתם ואלהותם, כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש, ונשמתם קדושה ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש שהוא השר על ישראל ]…[ ולזה אמר ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' כי את כל התועבות וגו' ותטמא הארץ ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו'. ]…[ וכן המצות הנעשים בארץ עולים ומקשטים כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלימות הנשמות בחלקם בארץ ושליטת הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדיות אל מציאותיה. ]…[ וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, ]…[ ואז תתקן שכינה שהיא עומדת ]…[ ותתקן ארץ ישראל עצמה, שתיקון ארץ ישראל הוא על ידי השכינה שהיא שורה בה ועל ידי החוקים, ואחר שהשכינה לא שרתה בה כראוי אפילו בימי יהושע כי היו ב' שבטים וחצי חוץ לארץ ישראל, ולזה ארץ ישראל אינה מתוקנת על שלימותה, ועוד יתוקנו ישראל עצמם שיהיו כולם יחד בארץ ישראל.

אם כן, בנושא ארץ ישראל יש קווי דמיון משותפים בין תפיסת חכמי מרוקו לתפיסת רבי משה קורדוברו. הם מתבטאים בחשיבות ארץ ישראל ובקדושתה, בשבחיה ובסגולותיה ובעלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית. לסיכום, נראה שהייתה לחכמי מרוקו ולרבי משה קורדוברו ההשפעה משותפת על תפיסתו של רא"א בעניין ארץ ישראל.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר