מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 1/4
באדיבותו של מר סולי עזרן -המחבר ומספרן
De : Soly Azran <soly.azran@gmail.com
Date: mar. 22 sept. 2020 à 09:59
Subject: Safi 1/4
ב"ה
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.
מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 1/4
"את חייבת לבוא לצלם!"
כבר חלק ניכר מיהודי העיר עזבו ועלו לארץ המובטחת. כעת כל מי שעוזב, זה מרצונו, בניגוד לפעמים קודמות שזה היה מכורח הזמן, עקב אירוע טראגי או איומים שונים ומשונים. נרשמו לנסיעה הזאת מרבית יהודי הקהילה ונותר רק לתאם את זמן היציאה לכל קבוצת משפחות.
העיר כולה נכנסה לפעילות סודית של התארגנות לעלייה, כולל ידידנו המוסלמים שעזרו בהכנת ארגזים למטענים שייצאו איתנו את הארץ הזאת.
הארץ הזאת, שהיטיבה עימנו אלפי שנים, והגנה עלינו עד שהגענו הלום. לא עזבנו עם לב מלא שנאה והרגשה מעורבת בדאגה לעתיד בלתי ידוע. כן, עזבנו עם הרצון המושרש עמוק בליבנו של "לשנה הבאה בישראל", עם האמירה הזאת שהחזיקה אותנו מאז גלות טיטוס הרשע, שלקח את אבותינו ואף אותנו כעבדים, בשנות ה-70 לספירה לאורך צפון אפריקה, עד שהגיענו הנה, לארץ ברבריה דהיינו – מרוקו לשעבר. בסופו של דבר, קשה לעזוב אחרי 2000 שנה את מקום התיישבותך. לקום מחר בבוקר וללכת שבי אחרי כל קודמיך לארצנו האהובה והלא מוכרת. אך בנושא ארץ ישראל,חשובה התפיסה של חכמי מרוקו לגבי קדושתה, סגולותיה וחשיבות העלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית.
כל אימת שפגשתי חבר יהודי בעיר, נושא אחד היה בפינו: איפה להשיג דבר מה, מי הולך להיות במסע, מה לקחת ומה להשאיר, מה עדיף על מה, איפה מתכוונים להתיישב בארצנו, ועוד אלפי שאלות מפשוטות ועד קיומיות לגמרי.
התקופה היא של סוף שנת הלימודים 1964,ואני בגמר בגרויות בעיר השכנה, השוכנת כ- 150 ק"מ צפונה ממקום הולדתי: מזאגאן, העיר אל-זדידה (אוכל לספר עליה בהזדמנות אחרת) כי בעירנו לא היה בית ספר לבגרויות ומי שסיים כיתה ט' חייב היה לעבור לערים שכנות ולגור בפנימיה למשך 3 שנים. לאחר מכן, חייב היה לעזוב את מרוקו למדינה אירופאית על מנת להשלים תואר אקדמי כלשהו.
אני, סולי הקטן, גדלתי על ברכי הציונות וחלום החזרה לארץ היה אצלי מעין נקמה על שהוריי החזירוני למרוקו כאשר שבו לכאן בשנת 1952. כן, הוריי לקחוני לישראל בשלהי שנת 1948, עברו את תקופת הקמת המדינה עד שנות הצנע והרעב בתקופת דב יוסף, שר הכלכלה של ישראל. קראו לו "מר אין לי", כי כל שר שביקש תקציב, הוא טען שאין לו. זו נקראה "תקופת דב יוסף".
הוריי לא יכלו להסתדר עם הצנע וחלוקת מזונות מתוקצבת, והיות שמרבית המשפחה נשארה מאחור במרוקו, כאשר חלקם אף היה תלוי כספית באבי רפאל ולכן ההחלטה לחזור למרוקו קיננה בליבם. את פרק התיישבותנו בארץ אביא בדף נפרד מפאת האורך והחשיבות הקרדינאלית שלו בחיי.
אני חוזר לסיום לימודיי. המצב הנתון היה שאחי ז'קי כבר עלה לארץ עם קבוצת סטודנטים ממרוקו ישירות לארץ. זו קבוצת ראשונה של סטודנטים עולים, מאורגנת בשם "עודד", אשר עלו ישירות לגור בירושלים. מאוחר יותר התבררה חשיבות האירוע בהשפעתו על אימי להסכים לעלייה לישראל.
כל השנה הקודמת אבי ואני ניסינו לשכנע את אימי להסכים שנירשם אצל הציונים, ושנלך אחרי כל קרובינו לשם. אימי סירבה לגמרי, אפילו לשמוע על כך. היא נותרה עם הזיכרון המר של הניסיון הראשון, ולא רצתה לשוב לשם. כל כך פחדה מהרפתקה ציונית קשה ומאיימת. אז החלנו במסע פסיכולוגי כדי לשחרר אותה מההתנגדות לרעיון של ישראל. דיברתי איתה על העובדה שאחי, מחמד ליבה, הגיע ארצה וטוב לו, וכי התחיל כבר את לימודיו באוניברסיטת ירושלים המפורסמת.
דוד מוריס כהן ודודה-אחותה מדליין שזה עתה עלו לאשדוד, וקשרו קשרים אמיצים עימה, הפעילו עליה לחץ רגשי במכתביהם המלהיבים על ארצנו היפה. הם דיברו על געגועים חזקים ועל כך שידאגו לכל מחסורינו לכשנגיע ארצה. עדיין התנגדותה של אמא היתה חריפה, עד כדי כך שאבי איבד התקווה כי יום אחד שוב נעלה ונקיים את חזונו, הוא, למעשה, מעולם לא רצה לחזור למרוקו.
כל כך התייאשתי כי רציתי להצטרף לאחי, שהיה החבר הכי טוב שהיה לי מאז ומעולם. לבסוף, אמרתי לאמא שהיא לא תוכל לראות את ז'קי עוד לעולם אם לא נעלה לארץ! חזרתי על המשפט הזה כמה פעמים, בתקווה שימצא את דרכו לליבה. גם היא הייתה חלוקה בהחלטה האם לעלות לארץ ולחבור לג'קי. מבחינתה הדבר אמר כי שהיא עוזבת את ביתה, ראשל, שזה עתה נישאה וגרה בקזבלנקה. הסברתי לה מדוע ברור שעדיף ללכת אחרי אחי, כי אין חשש לראשל, משום שהיא אזרחית צרפתייה בזכות נשואיה עם סמי סולטן, שהיה נתין צרפתי מדורי דורות.
הגעגועים לז'קי החלו לעשות את דרכם במחשבותיה. היא ישבה וקיננה ימים כלילות איך הגיעה למצב בו היא צריכה לקחת החלטה גורלית כל כך לגבי משפחתה. רפאל אבי, ואני, הילד הגדול שנותר לידם, חיינו בתקווה והמשך חיינו תלוי במה שאמא תחליט, החלטה שמאחרת לבוא. עד שבוקר אחד קרה נס!
אמא העירה אותי, "קום בני. בוא וקח אותי לצלם".
חשבתי שאני מת. לא יכולתי לזוז. פתאום קפאתי במיטה. איך אני עושה? מה אני עושה? הייתי מטושטש לגמרי, עד שריח בא מהמטבח של המאכל האהוב עלי– כ'דוד זואנא Le Pain Perdu – שהחזיר אותי מיד למציאות. באותו הבוקר לא ידעתי איך תוך שניות הייתי לבוש, מצוחצח ומוכן ליציאה במהירות שיא. לרגע נפל לי האסימון שגורלי וגורל כל משפחתי הולך להשתנות וכי חלק מסיפור חיינו מתחיל לקבל צורה חדשה.
באותו הבוקר, מצב רוחי היה בשיאו. ראשית, כי אני מלווה את אימי החוצה, ושנית, כי הנה מתחיל לו החלום הקסום ברגעים הללו ממש. כל הרעיון הציוני קפא כי רפאל לא יכל להכין הדרכון של אמא מבלי שיהיו לו תמונות דרכון שלה. הוא דאג להכין מסמך לכולנו, אך לא עבורה ועבור בני, אחינו הקטן בן ה- 3, שחייב היה להיות צמוד אליה בדרכונה. מעולם לא ראיתם בחור הולך כה גאה כשהוא מחזיק ביד אימו כמו ביום ההוא.
כל הדרך לצלם, הייתי מוכן לטאטא את הרחוב, להרחיק את הקבצנים שלא ירגיזו אותה, לחבק אותה שלא תמעד ולו רק שנגיע שלמים לצלם הערבי, איסמעיל, שחנותו לא הרחק מחנות אבי, רפאל. הגענו אליו. תודה לאל הוא היה במקום, יושב באפס מעשה. הוא קם בקפיצה בראותו את סול, אימי. "יום גדול זה, מאדאם סול. כבוד הוא לי בנוכחותך. מה ישמח את כבודה? וזה בדיוק מה שרציתי שיעשה – שיתחנף אליה די שלא תשנה את דעתה. תחת המתח של הרגע האחרון, אמרתי לו להכין מהר את המסך לצילום תמונות הדרכון, כי אני עתיד לחזור ולשבת אצלו עד הוצאת פיתוח התמונות. איסמעיל צילם אותה ויצאנו מהר כדי שיעשה את מלאכתו. ליוויתי את אימי חזרה הביתה.
כל הדרך לא הוצאתי הגה מפי. עד כדי כך שקעתי במחשבות על איך כל העסק הזה הולך להתגלגל ומאיפה להתחיל. חזרתי מיד לאיסמעיל, עם הילד הקטן, אחי, בני, לצילום נוסף, וכך למעשה הסתיים לו בוקר של קטעי צילום.
ישבתי אצל הצלם, וחיכיתי שהתמונות יוכנו. לקחתי אותן לאמא, לאשר אותן והיא נתנה את ברכתה להעבירם לרפאל, אבי, כדי שיכין את הדרכון המרוקאי הנכסף, לא לפני שהשביעה אותו ואותי כי חובה עלינו לדרוש את עיר המגורים אשדוד לכשנגיע לארץ. באותו היום, הדרך לחנותו של רפאל נראתה לי כל כך ארוכה. השמש שמחה עבורי וזרחה לי באור של חודש אוגוסט בכל תפארתה. אבי הבין מיד,בראותו את ברק עיניי, כי משהו חשוב עתיד לבוא. בהיכנסי לחנות הוא עזב מיד את המספריים ובא לקראתי. בראותו את המעטפה של איסמעיל בידיי, קפץ עליי וחנק אותי מאושר. לאבי ולי היה לנו קשר עמוק עד שיכולנו להבין האחד את השני אף מבלי לדבר. שמחתו הייתה ללא גבול.הוא ביקש מיד מאל-עארבי, העוזר שלו, לדאוג לסגור את החנות וללכת לביתנו, כאשר הוא הלך ישירות לעיריית סאפי, לאיש האמון על הכנת התעודות, וכך, בתוך שבוע, דרכון אימי היה מוכן.
המשך בדף 3…..