פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי
סליחה
יָשַׁן, אַל תֵּרָדֵם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ,
הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַּרְכֵי גְבוֹהֶיךָ
וְרוּץ לְעַבֵּד צוּר קֶדֶם / כְּרוֹץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ.
דַּי לָךְ, מָה לְךָ, נִרְדַּם? / קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!
5-הַקֵּץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו,
וְהַבֵּט אָהֳלִי מֵרוֹמָיו / תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתָיו,
וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו- / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,
וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו,
פֶּן זְמַן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.
10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,
אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹנָם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּךְ וּמִרְמוֹת,
לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,
לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת,
דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.
15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,
וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,
וְהַשְׁפֵּל מְאֹד אֶת גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.
כָּבֵד אַל מֵהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים
וְיִשְּׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!
20-דַּלִּים-עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאַיִן?
וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן הַבְּהֵמָה אָיִן-
רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם,/רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עֵין,
וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיַּין,
כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם, / תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ!
25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעַל,
הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל רַעַל,
עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמַעַל
לֵאמֹר "מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה לְמַטָּה וּמָה לְמַעַל?"
וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!
סליחה סטרופית. — בכל צלעית שש הברות,- ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. חתימת השם: יהו(ד)ה. פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות, ונראה שהמחרוזת הרביעית בנוסחנו (15—19) אינה אלא תוספת מאוחרת של מעתיק.
- ישן — כפשוטו, וגם בהוראה: השקוע בשנת הסכלות; התלהלהך (משלי כו, יח) — השתעשעו (בהבלי העולם). 2. גבוהיך (איוב יא, ח) — שחקיך. 3. קדם — קדמון; כרוץ — כתנועת הכוכבים המעריצים את בוראם במהלכם! נגוהיך — מלשון ״מהות״, יש׳ גט, ט. 4. מה לך — פניית רב־החובל אל יונה הנביא (יונה א, ו). 6. אהלי מרומיו (עיין יש׳ מ, כב) — שחקיו! בזרועותיו — לפי ציור, המצוי הרבה בפיוטים, נושא הקב״ה את העולם בזרועו. חותמיו — כעין קישוטים באוהל! טבעותיו (אסתר ג, יב) — המשמשות כחותמות. 9. זמן — גורל! ורם — ויתיהר. 10. אנשי שמות —חסידים. 13. בכסאו — עיין שבת קנב, ע״ב נ נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. 14. דרכם — דרך חייהם. 16. במרעים — בפושעים. 18. מהונך (משלי ג, ט) — יותר מהונך, ולפי רש״י: מכל מה שחננך אדני מקול ערב, אל תקרי מהונך, אלא מגרונך! מושיעים (עובדיה כא) — לקראת זמן המשיח. 19. הכון — עמום ד, יב. 22. רק לראות — יתרונם של בני אדם ביחס לבהמה דק בזה שהם יכולים לראות וכד! ראות לב — ראיה פנימית. עיין לעיל שיר 222, שו׳ 3. 23. ומוצא — וכמו כן לראות את מקור חייהם המסתורי; הטובים מיין — מקור הביטוי בשה״ש א, ב. 24. כי כן– בראייה פנימית. 25. אהיה אשר אהיה (שמ׳ ג, יד) — אחד משמות האלהים. יהודה הלוי מפרשו ב״כוזרי״ ד, ג: ״והאות הוא שאמצא לך בכל מקום״. 27. עמוד למשפטו— קבל את דינו. 28. מתי ואיה — אל תחטט בעניינים שהם מעל לתפיסתך, על־פי חגיגה פ״ב מ״א: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (=רצוי) לו כאלו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים (הכוונה לזמן) זמה לאחור, וכל שלא חם על כבוד קונו רתוי לו שלא בא בעולם. 29. תמים תהיה (דב׳ יח, יג) — תהיה שלם אתו.
פיוט מספר 224-סליחה מאת רבי יהודה הלוי