יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים
ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ)
אחד החכמים הבולטים והפוריים ביותר שקמו ליהודי פאס וליהדות מרוקו בכלל היה יעב"ץ. לפי חיבוריו ומקורות אחרים ניתן לשחזר את מהלך חייו ויצירותיו. הוא נולד בפאס ב־1673 לאביו ראובן, שהיה רבם של יהודי מכנאס. לדברי בנו, היה אביו עוסק בתורה כל היום כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. יעקב למד תורה מאביו עד גיל 11, שאז אביו נפטר, ואחר המשיך ללמוד בכוחות עצמו ואצל ר׳ וידאל הצרפתי ור׳ מנחם סירירו, חכמי פאם החשובים.
בגיל 18 דרש בפטירת הרב דוד עוזיאל. שנתיים לאחר מכן מונה לסופר בית הדין בפאס. על סמך ניסיונו זה חיבר את הספר "עט סופר", ובו דיני שטרות ונוסחאותיהם. בשנת תסייד (1704) מונה לדיין בפאס, כשאב בית הדין היה ר׳ יהודה אבן עטר. בסוף תע״ז(1717) עבר יעב״ץ למכנאם וכיהן בבית הדין עד שנת ת״ץ (1730). הוא חזר לפאם והמשיך לכהן בדיינות. לאחר כשמונה שנים עבר לתיטואן ובה ישב בבית הדין, ולאחר כשנתיים חזר לפאס ופעל בה עד פטירתו בתקי״ג(1753).
היה לו יחס מיוחד לאו־ץ־ישראל, שהתבטא בשיריו ובפעילותו. הוא צייד את שלוחי ארץ־ישראל בהמלצות, תרם להם, וקיבל על עצמו להיות גבאי צפת לכל ימי חייו.
תרומתו ליצירה: כבר בגיל צעיר העתיק יעב״ץ חיבורים שהודות לו נשתמרו. בגיל 15 העתיק את ספרו של ר׳ יהודה אבן עטר ׳מנחת יהודה׳, ארבע שנים לאחר שחובר, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס במכנאס ת״ש. כן העתיק את ספר התקנות, ממנו הדפיס אברהם אנקאווא את התקנות ביכרם חמר׳, ח״ב. בגיל 20 העתיק פרטים על חכמים והספדים עליהם, וכן העתיק שירים ומליצות.
נוסף לבקיאותו במכמני השפה העברית, הוא ידע ערבית וספרדית, וחיבר שירי שמחה, קינות, תחינות והודאות בעברית, בארמית ובספרדית, שמהם הודפסו בספרו "עת לכל חפץ" נא אמון תרנ״א. כמו כן רכש כתבי יד והושיב אנשים שיעתיקום בשבילו.
יעב״ץ השאיר אחריו ספרים, והספרייה של משפחת אבן צור היא מהספריות הגדולות שנשארו מחכמי מרוקו. היו בידו גם ספרי קבלה, כפי שעולה מתשובתו לשאלה בדבר התעטפות בציצית בליל שבת:
ומה שכתבת אם נמצא בזה שום טעם כפי הסוד, אמת שבספרי הקבלה הנמצאים בידינו לא ראינו כלום. (׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קח)
טרם הודפסו יצירותיו בפרשנות ודרוש, בקבלה, ולקט מאמרי מוסר. הרב דוד עובדיה פרסם חיבורו ׳לשון למודים׳ הכולל 254 המלצות שכתב לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשלוחי ארץ־ישראל ולפדיון שבויים, וכן מכתבי נחמה והקדמות לספרים(יפאס וחכמיה׳, ח״ב, עמי 225־438).
תשובותיו: ספר תשובותיו ׳משפט וצדקה ביעקב׳, ב״ח, שהודפס באלכסנדריה תרנ״ד־תרס״ג, הוא אוצר חשוב להכרת המציאות החברתית והכלכלית של יהדות מרוקו בתקופתו. ממנו מתברר שהיה גדול המשיבים בימיו, וחכמי הדור ראו בו סמכות בענייני הלכה. פנו אליו חכמים מצפרו, אוטאט, מכנאס, סלא, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישואן, סגילמאסה ותפילאלת. הוא רשם את תאריך התשובה, המקום ממנו נשאלה השאלה, שמות השואלים והנוגעים בדבר, והחכמים שחתמו אתו.
שיטתו בהלכה: הוא התנגד להחמרות ואיסורים שפוסקים לא אסרו. הוא כותב ׳ואין לנו לאסור דבר שלא הוזכר בתלמוד ולא בדברי הגאונים והפוסקים׳, ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ נט).
כבוד כלפי החכמים שקדמו לו: בדיונו בענייני מסים הוא ביטל דעתו בפני חכמים בדורות עברו, ובפסיקתו התחשב במנהג שהיה נהוג על ידי חכמי הדורות שקדמו לו, ׳ואנן מה נענה בתרייהו׳(שם, סי׳ רעב). והמנהג מבטל הלכה בענייני מסים(שם, ח״ב, סי׳ קנד).
אישיות! המוסרית: מהספר ניתן גם להכיר את אישיותו המוסרית ויושרו. הוא התנגד למחלוקת כי יש בה חילול ה׳(שם, ח״א, סי׳ רסב). הוא לא נשא פנים לאילי הארץ ולנגידים תקיפים. הנגיד אברהם מאימראן נתבע בפניו באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, והנגיד דוד בן שמעון הואשם בכך שנגידותו נרכשה על ידי מתן שוחד לנשי הסולטאן(שם, ח״ב, סי׳ קסט, קפה). יש להניח שעצמאותו גרמה לכך שנאלץ לעזוב את פאס, כפי שציינו לעיל.
בפסיקתו התחשב יעבייץ גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי. מעשה באשה שקיבלה כתובה בסכום ניכר והבעל הוריש לה גם כלי כסף וזהב, ומשאר הנכסים ציווה שתקבל שני שליש והבנים רק שליש. הבנים יצאו אפוא מקופחים.
יעב״ץ אמד את דעתו של המוריש, ומסקנתו היתה שגם הבנים יירשו, והוא כתב: וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי(אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו. (שם,
ח״א, סי‘ נב)
מידה יפה שהצטיין בה היתה, שלא בוש לחזור בו מטעותו. תחת הכותרת ׳אינו בושה לומר טעיתי אחר שיתברר לי האמת׳ הוא סיים את תשובתו בזו הלשון: דודאי לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו מלומר הדרי בי והוא הודי הוא זיוי הוא הדרי… וכי אם אמנם שגיתי אתי תלון משוגתי אתמהה. יותר טוב שאבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא. (שם, ח״א, סי׳ שנה)
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'120