יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

התקופה האחרונה של מלכותו של מוחמר החמישי התאפיינה בעמימות רבה בפוליטיקה המרוקנית כלפי ההגירה של היהודים. המלך, שבאופן טבעי נטה לגישה מיטיבה בנוגע לעניין, הכפיל ושילש את מחוות הרצון הטוב ואת הפתיחות כלפי אנשי שיחו הרגילים. וכך, נציג ״הקונגרס היהודי״, איסטרמן הגיע למרוקו במרוצת קייץ 1960. בעת מיפגשים סודיים עם הנסיך מולאי חסן, לימים המלך חסן השני, קיבל הבטחות להגמשה לגבי הענקת דרכונים.

הרצון הזה לפיוס התגלם באופן סמלי בזוהר, שאפף את הבעת האיחולים המסורתית לקהילה, לקראת יום הכיפורים. היות שיורש העצר התעכב בישיבת המליאה של או״ם ולא יכול היה להגיע, מסר לקהילה את האיחולים הרשמיים בשם הממשלה, עבד חאלק טורס, ממלא מקום סגן ראש הממשלה, שאך זה חזר מכהונתו כשגריר מרוקו בקהיר. הוא נשא נאום קצר ובו שב והשתמש בנימת הדברים מן הימים היפים של העצמאות, דבר שבנסיבות של אותה תקופה היה פתטי למדי:

״אחיי היקרים, כולכם יודעים באיזו דאגה הוד מלכותו המלך נוהג בכם, ומכירים את העניין המיוחד שיש לו כלפיכם. היהודים מהווים חלק בלתי-נפרד מן האומה הזאת, ואיש אינו מתכוון לגזול מכם את זכויותיכם כאזרחים. באדמה הזאת קבורים הוריכם. על האדמה הזאת ייוולדו ילדיכם. לכם יש זכויות באותה מידה כמו לנו בארץ הזאת. ביום זה, שעבורכם הוא יום הסליחה והכפרה, אני מבקש לשוב ולהזכירכם, שמדיניותו של הוד מלכותו המלך בקשר לבעיותיכם עומדת בעינה: אתם נתינים במלוא מובן המילה. המשיכו לעמול לטובת האינטרסים של הארץ הזאת, שהיא מולדתכם היחידה. אל תחשבו על מולדת אחרת. זוהי ארצכם היחידה, וכל מחשבותיכם צריכות להיות מופנות אליה.״

ועד קהילת קזבלאנקה מצדו – בראשות נשיאו מאיר עובדיה, המקורב ל״איסתיקלאל״ – אשר אזר עוז עקב מחוות הרצון הטוב החדשות הללו, פרסם, לכבוד יום כיפור, קול-קורא בנימה שונה, שהעז לכנות את הדברים בשמם, בקשר לנושאים שבאופן רשמי היו בגדר טאבו עד אז:

״ברצוננו לעדכן אתכם קודם כל בהליכים שנקטה מועצת הקהילות אצל הממשלה, בעניין חופש התנועה, בעניין התכתבות עם בני משפחה השוכנים מחוקי למרוקו, ולגבי כל השאלות הנוגעות לנו. יזמנו בעצמנו אצל המושל שלנו הליכים חדשים הנוגעים בעיקר לעניין הענקת הדרכונים, לחירויות האישיות ולקשיים שמתעוררים בנושא זה.״

אווירת השלווה החדשה לא החזיקה מעמד, למרבה הצער, לנוכח הלהיטות של הדיפלומטיה המרוקנית אחר אקטיביזם אנטי-מערבי. דרך זו הגיעה לשיא עם הקמתה של קבוצת קזבלאנקה. ב־3 בינואר 1961, מוחמד החמישי פתח את המושב של הוועידה הראשונה בפיסגת המדינות האפריקניות הרדיקליות, שבה השתתפו ראשי המדינות של הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע״מ), של לוב, של גאנה, של גיניאה, של מאלי, וכן הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג׳ירית.

על סדר היום של הוועידה נמנו קונגו, המאבק נגד החדירה הישראלית לאפריקה, והתמיכה בעם הפלסטיני. בכל הנקודות הללו, משתתפי הכנס אימצו החלטות אנטי-אימפריאליסטיות ללא סייג. משקיפים היו מתקשים לזהות, בנוסח הדיבור של מהפכן מיליטאנטי, את התבונה וההגות הרגילים האופייניים למוחמד החמישי. אולם הדבר פעל במשנה עוצמה לגבי האוכלוסייה היהודית, אשר הייתה שרויה בטראומה ממילא, עקב הכלים התנהגות שלוחת רסן שאפיינה את שהותו של גמאל עבדול נאצר בקזבלאנקה לכבוד הוועידה ההיסטורית.

ביקור הניצחון של ה״ראיס״ המצרי החל בכי-רע עבור הקהילה היהודית. התוצאה הראשונה שהייתה לאווירה הכללית האנטי-ישראלית החריפה, הייתה סטייה מדאיגה מכללי הטכס. בניגוד למסורת, הרב הראשי ונכבדים מן הקהילה היהודית של קזבלאנקה, לא הוזמנו לטקסים הרשמיים, שציינו את הגעתו של הראיס המצרי לשדה-התעופה של קזבלאנקה, ב־2 בינואר 1961. כעס על ההיעדרות הזאת, שהאחריות לה הייתה מוטלת על הרשויות בלבד, הופנה נגד הקהילה היהודית, אשר הואשמה על ידי העתונות של השמאל כמי שמחרימה את ביקורו של נושא דגל הערביזם. השקר היה כה גדול, עד ששלושה ימים אחר כך, העתונים שהפיצו גירסה זו, נאלצו לפרסם הכחשה רשמית מטעם הקהילה שנפגעה. אבל ברור מה ערכן של הכחשות, בייחוד כשהן באות מאוחר מדי.

ההפרה הראשונה הזו של כללי הטכס הוחמרה עוד יותר על ידי גישתם של האחראים מטעם שירותי הביטחון המצריים שבאו כחיל חלוץ למקום. הם נבהלו כשמצאו בקזבלאנקה אוכלוסייה יהודית רבה, גאה וחופשייה לחלוטין בתנועותיה. עקב התעמולה שלהם, היו רגילים לבלבל בין יהודים לישראלים, ולכן האחראים הללו פסקו, שבתנאים שכאלה אין ביכולתם לאבטח את ה״זאים״ במה שכינו ״עיר יהודית לכל דבר״.

גם אנשי שירות הביטחון המרוקני, המבוהלים לנוכח גודל המשימה העדינה שהופקדה בידיהם, הפגינו עצבנות קיצונית, וראו בכל יהודי ־ חשוד. נערכו עשרות מעצרי־מנע ולשם כך השתמשו בתירוצים דימיוניים. רב אחד בעל נתינות שווייצרית, שהלך בשלווה לישיבה שלו עם 25 תלמידיו הצעירים, נעצר יחד איתם באשמה של ״ארגון הפגנת איבה״.

הרב ואניקוף הושלך לכלא, עונה, זקנו גולח וחלק משיניו נעקרו, ואילו תלמידיו אף הם היו נתונים ליחס קשה, ואחדים אף אולצו לחלל את השבת בהדלקת אש על פי פקודה. כאשר יומיים אחר-כך המשטרה רצתה לשחרר את הרב, בעקבות התערבות נמרצת של הקונסוליה השווייצרית, סירב הלה לנטוש את תלמידיו, ונשאר איתם בכלא עד לשחרורם.

שוטרים היכו ילדים שחבשו כיפות בצבעי כחול ולבן, כצבעי דגל ישראל, או בצבע שחור (שפורש כסמל לאבל) או שלקחו אותם למעצר, וקראו לעברם: ״יהודים מלוכלכים! נעשה מכם סבון, חכו, חכו שנאצר ייסע!״

שמש, שקרא כהרגלו למאמינים לתפילה, הואשם שהשמיע סיסמאות הקוראות למות לנאצר . סערת הרוחות האנטי-יהודית כבשה את הרבדים העממיים. בבית-קולנוע בקזבלאנקה, סרט שעסק במעשי-הזוועה של הנאצים, התקבל במחיאות כפיים, ובהבעת צער קולנית על כך שהיטלר לא סיים את מלאכתו. בעת ועידת קזבלאנקה נערכו מדי פעם ביקורות – ללא דיסקרטיות מיוחדת – סביב בתי-הכנסת, כדי לוודא שהמתפללים אינם נושאים תפילות לשלום ציון.

בעתונות, התחרות האנטי-ציונית בין שמאל לימין, שזו הפעם היו מאוחדים בדעתם, גרמה לאוכלוסייה היהודית, שהתחפרה בביתה, לחשוש מפני התפרצויות ותקריות רחוב. הדבר לא אירע, למרבה השמחה, אף כי היו קרובים לכך מאוד. התקריות המצערות שהתרחשו בקזבלאנקה לא התפשטו לרחבי הארץ, מה שהוכיח את האופי שלהן כמעידה מקומית.

אם באותה עת התגובה למאורעות הייתה כה טראומטית, לא היה זה בגלל חומרתם האובייקטיבית – שהייתה בסך הכול מוגבלת בזמן ובמקום – אלא בגלל היותם בלתי רגילים, מנוגדים לרצון הטוב המסורתי של השלטונות. מאז העצמאות, היהודים לא חוו מאורע כה מעורר-דאגה. האם היה מדובר בתפנית, או במעידה חד-פעמית?

למרות שנשיא הקהילה של קזבלאנקה, מאיר עובדיה, לא הצליח להתקבל אצל מושל העיר, הרי שהדוקטור בן זקן, שהפעיל את מלוא יוקרתו בתור שר-לשעבר, הצליח להניע את יורש העצר וסגן־ראש הממשלה, יתן את הפקודות הנחוצות כדי להפסיק את ההטרדות וההשפלות. השקט הושב עד מהרה על כנו. שום דבר לא השתנה במדיניות הרצון הטוב של הכתר כלפי נתיניו היהודים. אפשר היה לחשוב שהשקט עתיד לחזור לתמיד, כאשר התרחשה הטרגדיה של ״פייסיס״.

במלחמה שמאחורי-הקלעים, אשר עימתה את מארגני ההגירה המחתרתית עם המשטרה ועם השירותים החשאים המרוקניים, מוצו כבר דרכי הבריחה הקלאסיות: הוצאת דרכונים מזוייפים ומעבר דרך השטחים בשלטון ספרד, סאוטה ומלילה, בעזרת מבריחים מקצועיים ובהסכמה מצד שלטונות מדריד מטעמים הומניטאריים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 83

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר