מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-

פרק ראשון

החל מפרשת בראשית , מנהג הוא בידם של יהודי מרוקו להשכים קום לשירת הבקשות …
רבים המשוררים מבני מרוקו שהקדישו לכל פרשה ורפשה את הפיוטים שלה…
תקצר היריעה מלהביא את אשר נכתב אודות נושא רחב זה…
בכוחי הדל, אשתדל להביא בפני הקוראים את המעט הידוע לי…

מהו מנהג ״שירת הבקשות״?

מנהג ״שירת הבקשות״ הקיים אצל יהודי מרוקו מושרש אצלם מזה מאות בשנים.

למנהג זה ישנם שורשים קדומים מצפת של המאה ה־16.

כיצד מגיע מנהג מצפת של המאה ה־16 למרוקו, הארץ הרחוקה שבמגרב? מה יכול להביא מנהג שהיה מקובל, בצורתו הראשונה, על קבוצה מצומצמת (הקבליסטים מימי האר״י הקדוש) להיות נחלתם של כלל הקהילות היהודיות במרוקו?

מן הראוי שאתן בשלב זה הסבר על אופי המנהג. ההסבר המפורט שיובא להלן יקל בודאי על הקוראים להכיר את מהותו.

יהודי מרוקו נוהגים לקום בלילות שבת לאחר חצות הליל בסביבות השעה 03:30-03:00 ולהתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט לפני הקדוש־ברוך־הוא. ההשכמה מתקיימת בשבתות החורף, משבת ״בראשית״ ועד לשבת ״זכור״ ־ השבת שלפני פורים. לאחר סדרה של פיוטים מסתים מפגש ״שירת הבקשות״ ולאחר מכן עוברים לתפילת שחרית.

על מנהג זה נאמר:

"מקדמת דנא, נהגו יהודי המערב(המג'רב) לקום באשמורת הבוקר כדוגמת דוד מלכנו. להלל, לשבח ולפאר את ה' אלוקינו בשירים ובתשבחות, ובפרט בלילי שבת הארוכים של ימות החורף"

במעמד זה משתתפים הרבנים, ראשי הקהילה, מכובדים, פיטנים, גבאים, חברי ועדים של בתי הכנסת, ״מולועין״ וסתם ״עמך״. באמצע בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפיטן הראשי הנקרא ״אל מקדם אל כביר״, הפיטנים המשניים וחובבי שירה שישאו קולם בשירה מעת לעת.

הערת המחבר: הוא נקרא ״אל מקדם אל כביר״ (המוביל הגדול) בהיותו הפיטן הראשי הקובע את מהלך הערב ־ הקצב והדרך בהם ינוהל הערב.

     מאיר אלעזר עטייה, בהקדמתו לקובץ ״שיר ידידות״ מסתמך על דברי ה״זוהר״ בפרשת ״תרומה״ האומרים, כי דוד המלך עסק בתורה ובתשבחות לאל עד שבא הבוקר. הפיטן מאיר אלעזר עטיה מארגן חבורת בקשות בגבעת אולגה והקליט את כל סדרת הבקשות ־ מפעל חינוכי חשוב מאוד.

מולועין:   אלה הם חובבי השירה הנוהגים להשתתף בכל כינוס או מפגש שנשמעים בו פיוטים; לעיתים הם נותנים קולם בשיר.

חובבי השירה והפיוט משתתפים בחזרות, בשעורים המתקיימים בימי החול, בדרך כלל בערבים, החזרות מתקיימות בבית הכנסת או בביתו של אחד הפיטנים. בחזרות, מלמד הפיטן הראשי את לחני הפיוטים תוך תקוה, כי לימוד זה יאפשר ללומדים להשתתף במנהג, ואגב כך לשפר את יכולת הביצוע שלהם. מנהג הבקשות לא ייפתח ללא הפיטן הראשי. כניסתו לבית הכנסת מהוה סימן כי זוהי העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב.

פרק ה׳

ד. המועדים

גם המועדים זוכים להוקרה בפיוטי ״שירת הבקשות״. ב״שיר ידידות״ שובצו ע"י העורכים 19 פיוטים. פיוטי המועדים מתאימים בתוכנם לחג הפסח, לחג השבועות ולשמחת תורה.

שני פיוטים ־ האחד בפרשת ״לך לך״ והשני בפרשת ״וירא״. 9 פיוטים בפרשת ״בשלח״ ו־8 נוספים בפרשת ״יתרו״.

חג הפסח

יציאת מצרים מתוארת כמאורע כביר ונפלא בחיי עמנו. אחרי מאות שנים של גלות קשה, של ענויים ועבדות שפלה תחת שלטון פרעה מלך מצרים, פקד ה׳ את עמו ונקם את נקמתו ממעניו האכזריים. חג הפסח, חג הזכרון ליציאה מעבדות לחרות, חיזק בליבות היהודים בכל הדורות ובכל הגלויות את התקוה לגאולה העתידה, לשוב מארצות נכר לחיי חופש ודרור בארצו הנכספת. הפיוטים המתייחסים לפסח משובצים בפרשת ״בשלח״, שהיא הפרשה שלפני ט״ו בשבט. זו נקראת במסורת ״שבת שירה״ לפי שקוראים בה את פרשת ״בשלח״. משום כך, ההתאמה בתכנים של הפרשה ושל פיוטי הבקשות: עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת יוסף וטביעת פרעה וחילו בים.

הפיוטים בשבת ״בשלח״ פותחים בדרך כלל בדברי שבח והלל לה׳, בורא עולם, על מעשי הנסים ועל הגאולה לישראל. משורר אחד כותב:

אֶל עֶלְיוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנִים / אָשִׁיר שִׁירָה חֲדָשָׁה

גָּאֵל אֶת זֶרַע אֵיתָנִים/ עֲדָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה

עָבְדוּ בָּם רְד"וּ שָׁנִים / הַמִּצְרִים עֲבוֹדָה קָשָׁה

״זרע איתנים״ הם עם ישראל, צאצאי האבות הנקראים איתני העולם, שעבדו רד״ו ־ 210 שנים במצרים. משורר זה כותב דברי הלל לה׳ בעיקר על עשר המכות, ואילו בפיוט אחר כותב אחד המשוררים דברי הודיה לה׳ על נס קריעת ים סוף.

האבות כאיתני העולם, רעיון המופיע ב״מעשה חרש״ של הרב שושנה, כפי שהוא מצטטו ממסכת ״ראש השנה״ י״א ע״א.

יהגה פי שיר הודאות / לצור חסדו אדרושה

יום זה הפליא פלאות / הפך ים ליבשה

הפועל ״אדרשה״ ־ האם זה מלשון לדרוש? ואולי זוהי דרשתו של מחבר הפיוט בבית־ הכנסת בפני קהילתו, כנהוג ביום שביעי של פסח? סביר להניח כי בפועל ״אדרושה״ מתכוון המשורר לתפילה בפני בורא עולם על הנפלאות בנס קריעת ים סוף.

המשכם של הפיוטים מציג פירוט של יתר מעשי הנסים שעשה ה׳ לעם ישראל. תחילת הסקירה היא בצעקת בני ישראל מהסבל שפקד אותם במצרים:

שמע את צעקתם וגם את נאקתם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

זכרונם להיגאל עולה לפני ה', וכך מונה המשורר בדרכו את עשר המכות:

הפך מימיהם לדם / וצפרדע לאבדם

וקבל את תפלתם / והוציאם מסבלותם

אחרי עשר המכות:

אֲזַי נִקְרַע / הַיָּם לַעֲמוּסִים

וְעָבְרוּ בוֹ / נְעָרִים וִישִׁישִׁים:

אֶפְצְחָה פִּי / אַזְכִּיר עֶשֶׂר נִסִּים

פָּעַל בַּיָּם / צוּר מוֹשִׁיעַ חוֹסִים:

המשורר נעזר בכתיבתו בדברי המשנה ״עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים״. והוא מפרט את הנסים בדרכו שלו. בהמשך הפרשה מופיע גם הפיוט של המשורר הידוע ר׳ יהודה הלוי ״יום ליבשה״. פיוט זה מושר בליל השביעי של פסח ותוכנו עוסק בקריעת ים סוף. בפיוט זה מכנה המשורר את המצרים כ״בת נעמית״ שהיא צאצא של מצרים אותה ״הטבעת בתרמית״ לעומת בני ישראל המכונים כ״פעמי שולמית״, שהלכו בתוך הים ביבשה. כמו תמיד, המשורר היהודי המרוקני המצוי מסיים את הפיוט בתקוה לגאולה:

דוד אהוב דגול בכל…/עושה שלום בורא הכל…

ובנה ערים הנשמות…/ תהלל שמו בזמרה

והפזמון החוזר מסיים את הפיוט:

מרכבות פרעה וחילו / בתוך הים ירו ירה

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–