רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- הקיבוץ היהודי בראשית המאה

יהודי מרוקו - רובר אסרף

הקיבוץ היהודי בראשית המאה

מתוך כלל 4 מיליוני המארוקאים מנו היהודים בשנים 1912-1900 לא יותר מ־100 עד 115 אלף נפש. אבל המספרים האלה אינם משקפים את משקלם הכלכלי הניכר, שהרי בתקופה זו כבר התגוררו 70% מהם בערים הגדולות, שבהן היו 10 עד 30% מן האוכלוסיה.

המבנה החברתי שלהם דמה עד מאוד לזה של המוסלמים: בפסגת הפירמידה היתה שכבה דקה של מיוחסים מכוח מוצא, ידע וכסף; אלה היו הסוחרים הגדולים ואותם יהודים מקורבים לארמון, שקרויים היו ״יהודי החצר״ ואשר לעתים קרובות מאוד גם הנהיגו את קהילותיהם.

מתחת להם היה מעמד בינוני של אנשים אמידים: סוחרים, צורפים, רבנים… בין שתי הקבוצות הראשונות האלו היו פרוזדורים חברתיים. בתשתית היה ההמון הגדול השרוי באותה מצוקה פיזיולוגית כמוסלמים: אנשים הסובלים מתת־תזונה, לבושי סמרטוטים, אכולי עגבת, נרדפים ועשוקים על־ידי המח׳זן תוך שלעתים קרובות אחיהם־בני דתם העשירים יותר מנצלים אותם. כמו באירופה כך גם כאן פעלו היהודים, בין ברוכי־אמצעים ובין חלכאים, כסוכני הפצה של נכסים והון. התפקיד הכלכלי שמילאו העמיד אותם בערוצי התקשורת הפנימיים והחיצוניים של הארץ.

במראקש, הצומת המסחרי הראשי של מארוקו, היה סחר־השיירות נתון, בעיקרו של דבר, בידי 14,000 היהודים שבעיר. בנמלים הגדולים התקשו האירופים, נוכח בעיות של שפה ושער־חליפים כמו גם נוכח תאוות־הבצע של המוכסים, לסחור במישרים עם המוסלמים. מכך נשכרו היהודים, שהיו דוברי ערבית, מתמצאים בנוהלי המסחר, ומודמים לדרגת מתווכים שאי־אפשר בלעדיהם ברוב העסקות. מלבד זה היתה לרשותם רשת שלמה של אנשי־קשר, בני־משפחה או קרובי־משפחה, שהשתקעו בגיברלטר, במארסיי, בליבורנו או בגינואה, שלא לדבר על רבעי המלאח של לב־הארץ גם לא על מושבות היהודים שפזורות היו על דרכן של השיירות הגדולות. גם הסולטנים נזקקו לשירותיהם. מולאי עבד אל־רחמאן היו לו חצרנים מיוחסים במוגאדור ובטטואן ובידי יהודי מארוקאי הפקיד את הקונסוליה שלו בגיברלטר, תחנת־מעבר הכרחית לסחר־החליפים בין מארוקו לאירופה.

גם ההלוואה כנגד משכון היתה פעילות יהודית מובהקת. המלווים־בריבית סובבו בכפרים והיו מציעים הלוואות למימון היבולים. בתקופות של בצורת, כמו ב־1869 או בשנים 1878- 1884, מילאו תפקיד מכריע במשקלו, ובשל כך נעשו תכופות שעירים נוחים לעזאזל בשביל הפלאחים שנהרסו ממעמדם או בני השבטים הרעבים. עיסוק מסורתי שלישי ליהודים היה המלאכה. רוב האומנויות שבהן עסקו באו להם בירושה מעברם הרחוק באנדלוסיה: חייטים היו, והצטיינו בתחום האריגים והתכשיטים.

כרוכלים בערים, או תגרים נודדים בחבלי הברברים, קיבצו וגימרו מוצרים מקומיים והוליכום לנמלים, שבהם קיבלו מוצרי־ייבוא שאותם הפיצו בכפרים. הם היו צירי סחר־החליפים במשק רופס של בעלי־אחוזה קטנים ופועלים חקלאיים. הם עברו בדרכים בלי להתיירא מן הגזלנים, והקימו להם רשתות פרטיות של בעלי־חסות.

המעצור העיקרי בדרך התפתחותה של בורגנות יהודית היה שרירות־הלב של המח׳זן, שבגללה היה כל ייצוב של רכוש משפחתי תלוי בשערה. משום כך ראו היהודים במשטר־החסות אמצעי נאה להבטיח את עצמם מפני עושק וחמס.

משעה שהורשו המדינות הזרות להעסיק בשכר, בכל נמל, לפחות שני סוכנים קונסולריים, גויסו היהודים, באחוז גדול יותר מן המוסלמים, לשמש תורגמנים, מזכירים או סרסורים לקונסולים או סוחרים זרים. פקידים אלה נעשו אפוא ״בני־חסות״, שהאוצר והמשפט השריפיים אין להם שליטה עליהם. משטר זה הצמיח עיוותים הרבה כי אותם יהודים – ולפעמים גם המוסלמים – לקחו להם שותפים זרים מדומים, או מארוקאים שזכו במעמד של ״אנשי־חסות״, כדי שיהיה רכושם מוגן מסוכני המח׳זן. סמוך לסוף המאה הי״ט השיגו להם כ־10,000 מארוקאים חסות בדויה. כמה יהודים שימשו סוכנים קונסולריים של ארצות אחדות בעת ובעונה אחת!

העשירים החדשים – משפחות אסייג, אסרף, קורקוס, קוריאט ושאר בני־אקוקה – לפי שהשתחררו מסיכוניה של שרירות־לב יכלו לפלס להם את דרכם קדימה. בני משפחת קורקוס ממראקש שימשו שנים רבות בנקאים וסרסורים לסולטנים. הבורגנות החדשה הזאת שוב לא הסתפקה במסחר אלא שלחה ידה גם בעסקי מקרקעים מסביב לערים הגדולות, שמהם קמו הרבה עתירי־רכוש. מקובל היה לומר ששלושה־רבעים מטנג׳ר העיר היו בידי יהודים.

אף ששנות ה־80 למאה הי״ט עמדו בסימן עלייתה של הבורגנות העסקית היהודית שאין לעצור בה, הרי גם עשירי המוסלמים לא שקטו על השמרים. הפאשות של ערי־החוף, כמוהם כקאידים של השאוויה, עשו יד אחת עם הספסרים והסוחרים מפאס. משפחות טאזי, גסוס ובנג׳לון – שלפרקים פעלו בשיתוף עם יהודים – שלחו את בניהן ואחייניהן לשבת כסוכנים במנצ׳סטר, גיברלטר או מארסיי.

כך אפוא גררה החדירה האירופית רובד דק אחד של החברה היהודית למערבולת המודרניות. בטנג׳ר התחילו יהודים בעלי־יכולת ללבוש חליפה אירופית עוד בשנות ה־90 למאה שעברה. יהודי קאזאבלנקה נזקקו לסבון־גילוח אנגלי ולמברשות־שיניים צרפתיות. היו בהם שתבעו בגלוי את ביטול מעמדם כד׳ימים, בדומה למה שאירע בעוצרות של תוניסיה.

עזות־פנים זו, יחד עם נטייתם להיתלות ביתרונות הכרוכים בחסותן של מעצמות זרות, סופן שהחשידו אותם בעיני המוסלמים באהדה למפעלותיה הקולוניאליים של צרפת.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997הקיבוץ היהודי בראשית המאה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר