מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל- השכלה
השכלה
לבית ספר דתי כבר לא הלכו. כל מי שרצה להקנות לילדיו השכלה ראויה לשמה שלח אותם לבית הספר ״אליאנס״. ההשכלה אומנם הסתימה ברמה עממית אך למדו גם אנגלית, ערבית והרבה צרפתית. השם היה יומרני ״כל ישראל חברים״ אך החברות היתה חברות בלשון צרפתית צרופה…
הרביצו בתלמידים את כל הכרוך בצרפת: ההיסטוריה של צרפת והגיאוגרפיה שלה, את ספרותה ושירתה, ואם לא די בכך הרי כל המקצועות הראליים: כימיה, פיזיקה, חשבון נלמדו אף הם בשפה הצרפתית.
אמת שזכות גדולה נתגלגלה לידי ילדי צפת ללמוד כבר בשחר חייהם על ענקי הרוח הצרפתייים (רסין ומולייר) במקורם. אך שנים עברו עד שיכלו לעמוד על טיבה של זכות זו, ובינתיים הוטל עליהם עול כבד של שנון חרוזים אין ספור, זרים בשפתם וזרים ברוחם. החוכא ואיטלולא הגיעו לשיאם בלמדם את קורות מסעי הצלב. שננו את החומר שנדפס במוסד קתולי בצרפת ודקלמו אותו בכתה כאשר הצלבנים נקראים בפיהם ״לוחמי קודש״ ואלו המוסלמים מכונים ״הבוגדנים״, משל היו התלמידים נוצרים אדוקים רחמנא ליצלן…
הלימודים ב״אליאנס״ חצו את חייהם לשניים. הבית התנהל באורח דתי למהדרין. לא היה בית בצפת שלא דקדק בקלה כבחמורה. מאידך שררה בבית הספר רוח צרפתית מודרנית חילונית. בכתה חויבו לשבת בגלוי ראש. בהפסקות חובה היתה לדבר בלשון צרפת. משגיחים מיוחדים מונו והם ארבו לחבריהם. משנתפס ילד שדבר עברית – קנסו אותו במיל עובר לסוחר.
בפגשם ברחוב את מנהל בית הספר או את רעייתו המנהלת-חובה היתה לגלות את הראש ולהקדים להם שלום בצרפתית כמובן. אגב, המנהל היה יליד תורכיה ורעייתו … לא ניחשתם? ילידת צפת. ושניהם הספיקו להצטרפת. בבית חובשים כובע ובבית הספר גלויי ראש. לחיים חצויים אלה היו לעיתים השלכות חמורות. הנה יושב לו ילד בשבת בבית הכנסת ומתעמק בתפילה מתוך כוונה רבה. תוך כדי קריאה בסדור הוריד את כובעו מעל ראשו והניחו לידו מתוך הרגל של בית הספר. הוא התפלל בקול רם ובהתלהבות רבה. לפתע הבזיק ברק מנצנץ והורגשה צריבה חריפה על לחיו. היתה זו יד אביו שסטרה על פניו בכל עוז, ״גוי״! נשמעה קריאת זעמו של האב. ליתר תשבחותיו מפיו של אבא כבר לא האזין כי היה בדרך מנוסתו מבית הכנסת. רק בהגיעו הביתה הבין על מה יצא הקצף. הוא התקומם בכל לבו על העוול שנגרם לו, שלא באשמתו. אולם אביו השמרן לא היה מוכן לפשרות בכגון דא. לעומתו, אמו הבינה את מצבו המביך והשתדלה כדרכה לישר את ההדורים.
האוירה בבית הספר היתה קשה במיוחד. משמעת ברזל היתה נהוגה בה. על כל טעות קלה בענייני משמעת נאלץ התלמיד לפתוח את כפות ידיו כלפי מעלה ולחכות בדומיה כנועה לסרגלו של המורה הנוחת עליהן פעמים אחדות. הכל לפי גודל החטא ומצב רוחו של המנחית, הידיים צרבו זמן רב לאחר המכות. הסרגל היה עונש ממוסד ומדוד והנענש ידע בוודאות מה מצפה לו, לא היו הפתעות בנידון. אולם לא תמיד שפר גורלו של הנענש. קרה שהמורה יצא מכליו והיה מפליא את סטירותיו על פני התלמיד. ואז הפנים להטו מכאב ומבושה. זעם מאין אונים נצטבר בלבות המוכים ופחד משתק שרר בכתה. אך לא היה מפלט. ההורים ראו במכות סימן מובהק לחנוך טוב שצאצאיהם מקבלים בבית האולפנא המודרני. לא היה, איפוא, טעם לפנות לעזרתם. בית הספר כלל ארבע כתות בלבד. מבנה זה חייב שהייה של חלק מהתתלמידים מספר שנים באותה כתה. בשנת לימודיהם האחרונה היו תלמידים שהגיעו לגיל מתקדם של חמש עשרה ושש עשרה. יכלת לראות, אתה צעיר התלמידים שזה עתה עלית לכתה זו, בנים מגודלים שלא נפלו בקומתם מקומת מוריהם. אך גם הם לא נמלטו מהמכות. אפשר היה לראות את גבריאל הגבוה עומד מול המנהל מביט ישר בפניו ומקבל את סטירותיו בכניעה משפילה. המכה הכה וצעק: ״אל לך לחשוב שמשום היותך גבוה תימלט מהעונש״!
והמוכה ספג את הסטירות בהתאפקות שבגבורה. כי ברור היה לכל שיש ביכולתו לגבור על מכהו.
הגיע יום והסאה הוגדשה. ההתמרמרות פשתה בין התלמידים. לא עצרו כח יותר לראות את חבריהם מוכים ומושפלים, כאשר כל אחד מהם צפוי לאותו טפול. ביום בהיר אחד פשטה שמועה באויר: ״יש לפעול. יש להכריז על שביתת לימודים. הרעיון נפוץ מיד ונקלט היטב במוחות. שתי בנות יזמו את הרעיון וגלגלו אותו כדי להוציאו אל הפועל. יש להכריז על אסיפת כתה שתתקיים במקום סודי לבל יגונב שמץ דבר לאוזני המורים. בית אחד נבחר למטרה זו. האספה היתה סוערת והתסיימה בהחלטה לשבות. כולם יבואו עד לשערי בית הספר ולא יכנסו ללמוד. למחרת באו כמתוכנן והנה מה העיניים רואות: מפירי שביתה מסתננים האחד אחר השני לחצר בית הספר. ההורים לא הרשו לשבות. נשארו מתי מספר מחוץ לשערים וביניהם שתי היוזמות היו בטוחים שהשביתה הוכשלה. אולם לא כך חשבו המורים. הם הוכו בתדהמה. מי שמע בצפת של אותם הימים על מרי בקרב התלמידים. לאחר התדהמה באה ההתפכחות. הם הבינו שהגדישו את הסאה וצריך היה לכבות את השריפה בטרם תגיע השמועה למרחקים. המנהל והמנהלת הטילו את המשימה על המורה האהוב, ונחוצקר. אמת שגם הוא יצא לפעמים מכליו והנחית כמה מהלומות על תלמיד מחוצף. אך ״לזכותו״ ייאמר שהוא עשה זאת בעידנא דרתחא ולא כעונש מתוכנן בקור רוח סדיסתי. הוא יצא לקראת השובתים המעטים והרעיף עליהם תוכחה אבהית: ״הן לא יעשה כדבר הזה. המורים מייסרים אתכם מתוך אהבה. עליכם לשוב ללימודים ולהתנצל על פריקת העול המקרית.
הם נכנעו וחזרו לכתה מבוישים. לא אכולי חרטה חלילה כי אם מובסים על ידי חבריהם שנטשו את המערכה.
מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל– השכלה