סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג
- 3. פריחת הספרות הערבית־היהודית
סמוך לבוא הצרפתים החלה מגמה חדשה לחלוטין בנוף התרבותי של יהודי תוניסיה: הוצאה לאור של עיתונים, עלונים, חוברות וספרונים. פרסומים רבים אלה נועדו בחלקם לשעשע ולבדר את הקוראים ובחלקם להחכים ולחנך אותם.
המגמה החדשה התאפשרה, כמובן, בשל החידוש הטכנולוגי של הזמנים החדשים: הדפוס. בוא הצרפתים והתפשטות הכלכלה החדשה שימשו נקודת זינוק להתפשטות הדפוס בתוניסיה. הופעתה של תקשורת המונים בזירה המקומית הצמיחה דפוסים חדשים של מחשבה, לימוד, בילוי ובידור. בעבר היה השימוש בדפוס נדיר והוא יוחד לחיבורים שנחשבו ביותר בחברה המקומית: ספרי הדת. ספרות ושירה עממיות היו כמובן קיימות, אך הן לא הופצו באמצעות הדפוס. מי שרצה להנות משיר מפולפל או מסיפור עסיסי צריך היה ללכת לבית הקפה המקומי, לראות עין בעין את הזמרים או המספר ולהאזין להם. התפשטות הדפוס והתרופפות כוחן של האליטות הדתיות אפשרה להעביר לפסים של ייצור המוני גם סוגים אחרים של יצירות וחיבורים. בתוניס החלו נמכרים בזול עלונים וחוברות ובהם שירים וסיפורים על גיבורים מגיבורים שונים, על מאורעות יוצאי דופן, על בעיות במשפחה ובחברה, ועוד. כל אלה נכתבו כמובן בשפה שהייתה מובנת לציבור הרחב, ולפחות הגברים יכלו לקראה: ערבית־ יהודית באותיות עבריות.
יוזמי המגמה החדשה היו צעירים מוכשרים, יודעי לשון וספר, אינטלקטואלים שהיו בדרך כלל גם בעלי ביקורת ובשורה חברתית, שהוכשרו לתפקידם החדש עוד בתקופה שקדמה לבוא הצרפתים. רוחות המודרניזציה חדרו לארצו של הביי החל ברבע השני של המאה ה־19, ומשכילים מוסלמים ויהודים ניסו לתת בה את הטון בעשרים השנים שלפני 1881. עתה הם החלו להוציא לאור עיתונים שבהם הופיעו זה לצד זה ביקורת פוליטית ותרבותית וכתבות ספרותיות שנועדו לבדר ולשעשע את הקוראים. מאחר שניסו להתקיים מן השוק הספרותי החדש, היה עליהם לתמרן בין דרישות הבידור של הציבור הרחב לבשורות שביקשו להפיץ. המשכילים היהודים יצרו בעיקר בלשון הערבית־היהודית, אך הם ידעו גם לשונות אחרות, כגון עברית, צרפתית או איטלקית. אחדים מהם אף שלטו בערבית הקלסית. עד מהרה החלו לתרגם יצירות נבחרות מלשונות אלה לערבית־יהודית. כך, למשל, תורגם הספר "הרהו ממונטה כריסטו" מצרפתית, והספר ״אהבת ציון״ של אברהם מאפו מעברית.
בחירת היצירות לתרגום התבססה על שיקולים מסחריים, אך ביטאה, כמובן, גם את הנטייה התרבותית והאידאולוגית של המתרגם. בעקבות פריצת הגבולות של הכלכלה המסורתית בתוניסיה זרמו לשוק המקומי
לא רק מוצרים חומריים, אלא גם רעיונות ומושגים רוחניים. משכילי תוניס התוודעו לזרמים התרבותיים שרווחו באירופה וליצירות הספרות שביטאו אותם. השוק התרבותי היה אפוא מגוון, והמתרגמים יכלו לבחור מתוכו יצירות שהלמו את נטיות לבם והתאימו, על פי הבנתם, לדרישות הקהל.
מבדיקת התרגומים והחיבורים המקוריים שראו אור בתוניסיה בתקופה הנדונה עולה, שהמגמה שאפיינה אז את כי״ח לא הלמה את רוב יוצריה היהודים־הערבים של תוניס. הם הסתייגו מהתמערבות מהירה ומנטישת ערכי המסורת והתרבות המקומית. גוויטע לא היה בודד במאבקו התרבותי והפוליטי. בתוניס, ואף בקהילות אחרות, היו לא מעטים שפעלו בדומה לו. הבולט ביניהם היה שלום פלאח, שניהל מאבק נמרץ מול דוד קאזס, מנהל בית הספר הגדול של כי״ח בתוניסיה. הוא ביקש ״להחזיר למוטב״ את כי״ח ולרתום את הארגון לחיזוק התרבות היהודית המקורית. משנכשל בכך, כפי שנכשל גוויטע, הוא ניסה להקים רשת חינוך עברית־דתית שתתחרה ברשת החינוך הצרפתית של כי״ח. גם בזאת נכשל. עם זאת הוא המשיך להקדיש חלק גדול מחייו למאמץ לטפח את הוראת העברית בתוניסיה. לימים נעשה רבה הראשי של העיר סוסה.
דמות בולטת אחרת בחוג היוצרים היה אליעזר פרחי, שהיה כנראה מראשוני הציונים בתוניסיה, אם כי עיקר פרסומו לא בא לו מנטיותיו הפוליטיות אלא מכישרונו כמעבד וכמדפיס של שיר רחב עלילה שהשתרע על פני מאות עמודים וקודם לכן נודע רק מפיו של מספר ערבי בעיר. המשכילים שעיקר יצירתם הייתה בערבית־יהודית חיפשו את שביל הזהב בין דרישות המודרנה ובין ערכי הקהילה היהודית הישנים. המסרים הרוחניים והתרבותיים שביקשו להעביר ליהודי תוניסיה היו מעוגנים במסורת הדתית, בהשכלה היהודית המתונה, ולעתים גם בציונות.
אליעזר פרחי חיבר סיפור ארוך בשם ״ורד בר ואהובה מקל הבמבוק״ (חכאיית אלבנת פרייע אלנשרי מעא קצ׳יב אלח׳יזראן). הוא ראה בו את הטוב שבסיפוריו. זהו סיפור על אב מן הדור הישן, ששמו בספר "המצ׳וקמק״, המועיד את בתו לרב מגוחך בשם רבי זלפתה. ואולם היא מורדת בו, ובעזרת מקל הבמבוק (שמו של אהובה הצעיר) משיגה את שלה. הנה קטע מן הסיפור (את שמה של ורד־בר קיצצנו ל״ורד״, ועשינו עוד שינויים קלים בנוסח כדי להתאימו מעט ללשון של היום):
ביום שישי הזמין המצ׳וקמק (אביה של ורד) את רבי זלפתה, חתנו לעתיד, לאכול אצלו ארוחת צהריים בשבת. הוא יצא וקנה חצי קילו גרעיני חומוס וקצת כמון, שם אותם בסיר חרס, טבל אותם במים ושם בתנור. ״מה לעשות? אמר לעצמו: הרי צריך בכל זאת לעשות רושם טוב על חתני. זה בסך הכל הפסד של קצת כסף. אלוהים יחזיר לי״.
ביום שבת בתשע בבוקר בא רבי זלפתה, החתן לעתיד, לבוש חלוק ועליו יותר ממאה מטבעות, כמו בגד של רקדן כושי; בחוטמו מאה גרם טבק, שנזל על זקנו כמו קפה המזרזף מקומקום; וברגליו – מאה קילו בוץ. ורד הלכה לעמוד מתחת לתריס כדי להביט בו ולצחוק כאוות נפשה.
רבי זלפתה הלך עד חדרו של המצ׳וקמק, וזה קיבל אותו בשמחה, נישק אותו וחיבקו, הושיב אותו לצדו על הספה, ואחר כך התחילו השניים לקרוא ביחד. אבל תוך כדי קריאה היה רבי זלפתה מציץ מלמטה, בניסיון לראות את ארוסתו, ללא הצלחה. המצ׳וקמק הרגיש במאמצים האלה והתחיל לצעוק לעבר בתו: ״ורד, תביאי כוס מים!״ – ״לא, בחייך, אמר רבי זלפתה,
אל תעייף אותה, אני אקום בעצמי.״ – ״לא, לא, אמר המצ׳וקמק, שב, שב! היא תביא לנו״. ושוב קרא: ״ורד!", אין תשובה. ״ורד!״, צעק בקול רם: ״ ורד!״, אין תשובה. הוא פנה לאשתו ושאל אותה ״לאן היא הלכה החולירע הזאת?״ – ״היא שוכבת״, אמרה היא, ״על המיטה. אולי התעייפה ונרדמה פתאום״. המצ׳וקמק קם, וברגליים יחפות רץ אל המיטה: הוא מצא את בתו יושבת על כסא. הסתכל עליה בזעם ואמר לה: ״מה יש לך?
את חרשת היום?״ – ״אם הבאת אורחים״, אמרה היא, ״תביא להם מים בעצמך. אני לא המשרתת של האבא שלו״. ״שקט״, אמר הוא, ״שקט!
איזה אורחים? זה הארוס שלך״. היא ענתה: ״אני, כבר יש לי ארוס משלי שאוהב אותי ואני אוהבת אותו. ואת רבי זלפתה שלך אתה יכול לקחת בשביל עצמך…״.
לא קשה לראות לצד מי עומד אליעזר פרחי, המחבר. הוא שם לצחוק את המבוגרים ומזדהה עם הצעירים. עולם הערכים שלו חדש, עולם של של מרידה במסורת הקפואה ושל זכות האהבה החופשית:
המצ׳וקמק, שחמתו התלקחה בו באש פראית, לקח מקל והחל להרביץ בוורד (שאלוהים יעניש אותו!). האמא זעקה וחבטה על חזה: ״הבת שלי הולכת למות!״ והיא התנפלה על המצ׳וקמק בעלה, הדפה אותו ותלשה מידיו את המקל; ורד נמלטה והתחבאה. המצ׳וקמק יצא, התיישב ליד חתנו, והתחיל מהרהר, לחיו נשענת על ידו. ורבי זלפתה לא חדל להאנח ולומר: ״העולם נעשה הפוך!״. ״אל תיקח את זה ללב, ידידי״, אמר לו המצ׳וקמק, ״אתה הוא שתהיה בעלה, ותמשול בה כפי שיעלה הרצון מלפניך. זו ילדה צעירה, היא נפלה ברשתו של צעיר חילוני מהסוג הקיים בימינו, שבלבל עליה את דעתה, היא תצטרך לבוא באחד הימים לבקש ממך סליחה״. ״אני בנך והיא בתך, השיב רבי זלפתה: מה שתגיד – אני אעשה״.
פרחי שם ללעג את עולמם של הזקנים השמרנים, אבל בעולם הערכים הקולוניאלי נחשבה לנחותה גם בחירתו שלו, ליצור ולכתוב בשפה הערבית־היהודית. העתיד לא היה שייך, לפי תפיסה זו, לתרבויותיהם של המקומיים, ה״ילידים״, אלא לזה של המתיישבים האירופים. עצם הפריחה של הספרות הערבית־היהודית הציבה בעיה, מנקודת מבט זו. חוקר בן הזמן, אוזב ואסל, שהיה מתיישב צרפתי, עמד נדהם מולה, אך ניבא לה חיים קצרים. הוא היה משוכנע שלא ירחק היום והשפות המערביות, ובמיוחד הצרפתית, יתפסו את מקומה כשפת התקשורת והתרבות העיקרית של יהודי תוניסיה.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג-עמוד 55