סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 4/4
סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל- פרק 4/4
זה הכניס את כולנו למתח שכבר היה טמון חזק בנו. מה עושים? איך מתארגנים במחסן כזה ללא שירותים, עם ברזייה אחת? עוד נפלו עלינו הוראות קשות, במיוחד שאל לנו לעשות רעש בלילה כדי לא לעורר חשדות מבחוץ ושני הרכבים קורקעו במקום לשמש אותנו כמקום לינה. התארגנו לשהות המחויבת הזאת בשקט ורק דרשנו שיביאו פחים שישמשו לנו כשירותים, דבר שנעשה מיד.
הביאו לנו מלאי כריכים ושתייה וזה דווקא מה שאהבתי, עם נקניק בשר כשר של חברת "אמסלם" ומלא עריסה – שח'קא (רסק פלפל חריף) כולל פירות ולחמים. אחרי הסעודה, נכנסנו למשטר חירום בחושך ושתיקה עד קום הבוקר. גילגלנו שמירה כמעט צבאית עד כמה שידענו לעשות ולמדנו בצופים. מיותר להגיד עד כמה היה קשה האיחור הזה, והדאגה מקבלת כפילות עוצמה כי היה זה האיחור הראשון בדרכנו ארצה.
בבוקר, חצי מנומנם, כל הקבוצה הייתה על הרגליים ומוכנה כאיש אחד. שוב הגיעה הבשורה השנייה שהטיסה, אם תהיה, אזי תהיה רק שוב בערב. לכן עלינו להמשיך ולהישאר שקטים ורגועים עד אז. הייתה מין מהומה קטנה אך לא רצינו להחמיר את המצב, שאין לנו שליטה עליו. ככה, אנחנו אנשי סאפי שקולים וחושבים בצורה ריאלית ומתמודדים עם תקווה לבאות. כך התגלגל לו יום נוסף מחוסר כל ורק ליבנו היה מלא רצון עז להגיע לנחלה.
סוף סוף הגיעה שעת האפס. שוב ספירת הצוותים ועולים ליציאה, רעם האוטובוסים במחסן אחרי יומיים של דממה היה כאילו הרת עולם לגבינו. המקום נותר מלוכלך מיומיים של שהות ואנחנו עלינו מלאי בושה על שהשארנו את המקום במצב ריקבון, אך מה ניתן היה לעשות במצב לא זמין זה?
מבט אחרון בעיר קזבלנקה דרך החלונות המאובקים ובסוף, האוטובוסים נסעו לשדה התעופה הראשי דרך שער שלוש – הוא שער מיוחד לקבוצות ולנוסעים לא קרואים כמונו. יצאנו כולם עם תעודת מעבר אחת אליה מצורפים שמות הנוסעים כולם ללא הצגת דרכון. שקט כבד שרר ברכב. אף לא הגה. בקושי נשימה קצרה והתיקים צמודים אלינו. כל המזוודות נשלחו ישירות לתא המטען בלי שום ביקורת.
חנינו בתוך השדה וניתנה הוראה לרדת. התארגנו כמו חיילים וכל נוכח ידע מה המשימה שלו, את מי הוא אמור לקחת או את מי להחזיק ביד. ירדנו והנה עמדו בפנינו שתי דקוטותDAKOTA , מטוסים בצבע כסף. צמרמורת עברה לא רק בגופי. הנה כנפי נשרים שלנו שיעקרו אותנו מארצנו רבת הימים ויקחו אותנו לציון. המטוסים קטנים, כנראה מעודפי הצבא האמריקאי, ואנו מתארגנים בתור ארוך להזדנב לכוון חמשת המדרגות לעליה.
שוטרים מרוקאים עמדו משני הצדדים כדי לנווט את ההליכה עד לתוך הדקוטה ושמענו קריאה שמית נובחת במסלול.
אימי, סול לבית חזיזא, ראשונה עם הלן אחותי, שהחזיקה את שלושת הקטנות, אבי רפאל עזרן, ובבר אחריו עם תיקים ואני אחרון סוגר את הטור של קבוצתנו, מחזיק את בני אחי בידי כדי לעלות על כבש המטוס, והסיר עם קופסת חלב גיגוז בידי שנייה. בעלותי לכבש המטוס, פנה אלי השוטר ושואל מה אני מחזיק ביד. חשבתי שאני מת במקום, אך עם החיוך הכובש של בני, אחי, הוא הבין שזה לילד הקטן ונתן לנו לעלות לתוך תא המטוס, מכנסיי זכרו זאת מהפחד, כי חלק ניכר מהממון שלנו היה חבוי במטען התמים הזה. מרוב המתח לא ראיתי מיד איך נראה המטוס בפנים.
מסתבר, שהמטוס שלנו, הדקוטה, היה בשימוש הצנחנים מתקופת המלחמה העולמית השנייה והיה בנוי עם שורות שלמות מקצה לקצה של ספסלי ישיבה מנירוסטה ללא ריפוד וללא סימן מושבים. ישבנו כפי שעלינו ומילאנו שורות.
זכינו בשתי השורות הראשונות ואמי ישבה קודם קרוב לחלון, אבי ליידה וארבעת הבנות. היא הייתה לבנה כסיד מפחד הטיסה, קל וחומר שגם המתקן לא עורר בה יתר אמינות וביטחון. נכנסתי לשורה השניה ליד החלון עם בני, ובבר סגר את הטור עם כל הכבודה.
הייתה מעט המולה שביקשו מאיתנו לחגור חגורות כי לא כל אחד מצא את מבוקשו ולא היו דיילות להדריך אותנו. הכל היה ערטילאי כמו בצבא. בשעה טובה כולם היו חגורים ומנועי המטוס התחילו לזעוק את הקריעה מהאדמה.
אבי דקלם בקול רם את תפילת הדרך ובירכת שהחיינו כאילו הוא אמון על כל הנוסעים. עלה מעין "אמן" אחיד בגמר הברכה. השעה 19.00 היום רביעי 12 באוגוסט 1964 והנה, אנחנו בשמי מרוקו, בדרכנו להגשים את חלום אבות אבותינו. אחרי ימים כלילות של הכנות, יחולים וחלומות, ובשמיים הבהירים של אמצע אוגוסט מתחילים לראות את אודם שקיעת השמש. הרגשתי כאילו השמיים קרובים כל כך אליי, אך דעתי הייתה נתונה למזל שנפל בחלקי להיות הדור שיקיים את שיבת ציון.
הטיסה למרסיי- צרפת, שדה מריניאן Marignane אורכת כשש וחצי שעות, המטוס קטן. עבר איש צוות וחילק בקבוקי מים לכל שורה וגם סוכריות, תוך הבטחה שארוחה מחכה לנו ביעד. רפאל פנה לסול ואמר לה להיות זהירה עם מעיל הפרווה "ויז'ן" שלה כי כל רכושנו בפנים. הייתם צריכים לראות באיזו מהירות ובאיזה פחד היא הפשילה הבגד, וזרקה אותו עליו, "אמרתי לך לא לתת לי ולא לשים עלי שום דבר!" בשקט האופייני לו, אסף וקיפל אותו לתוך שקית שהכין מראש, כי ידע שהתגובה תהיה נחרצת. לפני עזיבתו לקח המעיל ודיפן את כולו בשטרות כסף גדולים מבלי להגיד לה וכך זה עבר בשלום. למעשה הייתי בסוד הזה.
התרגלנו לרעש ולאופי הטיסה לאט לאט, ואז התפננו לשיחות רעים בינינו וכל אחד פירק מעט את המתח. הדיאלוגים קפצו באוויר בקצב מהיר, וזה הראה עד כמה היינו טעונים משך היומיים הללו ומה שקורה לנו כעת. קולות צחוק חזקים הרימו את המורל, האווירה הייתה נינוחה לקראת הנחיתה בטרמק. על מסלול הנחיתה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, מחאו כפיים שהגלגלים נישקו את הקרקע. עבורנו היה זה הקראוול או הקונטלשיון, והטיסה המבורכת הזו הביאה אותנו לנקודת זינוק לעתיד זוהר בארצנו המיוחלת. המסע הזה נתן לי הזדמנות לבחון את כוחותיי ויכולת העמידה שלי במצבים קיצוניים.
אנו משפחת עזרן רפאל זכינו לעלות ביציאה הזו ואלה היו שמות הנוכחים : אבי מורי ורבי מר עזרן רפאל בן 48 שנה, אימי מחמד ליבי מרת סול עזרן לבית חזיזה (הוריי) בת 46 שנה, אנוכי עזרן סולי בן 17 שנה, בבר אחי בן 15 שנה, הלן אחותי בת 13 שנה, סימונה אחותי בת 11 שנה, מרטין אחותי בת 8 שנה, רותי אחותי בת 6 שנה ואחרון אחרון חביב בני הבנימין שלנו בן 3 שנה. (9 נפשות) ראשל, אחותי הבכורה, נשארה מעט זמן אחרינו במרוקו והיגרה לימים לקנדה, וג'קי אחי בן 19 שנה, כבר חיכה לנו בארץ ישראל.
נלוו אלינו באותו מסע משפחות יקרות מעירנו סאפי: משפחת אהרון ומסעודה בן שבת – פלורנס בן אבו – דוד בן אבו – משפחת ריקה קנפו – משפחת מלול עם נינה מלול – משפחת דיין 2 אחים – חנה אללוף – משפחת סרוייה – משפחת אמזלג (הורים של פלורי) – משפחת זעפרני בן דיטו ואשתו – משפחת חליווה (דונה) – משפחת רוימי – משפחת סמז'ה – משפחת רחל דיין (מוריוסף) ועוד ששמם יועלה מאוחר יותר.
הגענו לצרפת…
המשך הסיפור : מרסיי-מחנה ארינאס, הפלגה לארץ באוניה, הגעתנו לארץ ישראל יועלו בהמשך בפרקים הבאים בקרוב
עוד אוסיף ……