המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

המשלחת שהתה ביהודית במשך שלושה ימים, ובשובה דיווח רוקח באריכות למויאל את שראו עיניהם: ״חקרתי ודרשתי את מצב הישובים [יהודית ופתח תקוה] ומצב הקולוניסטים בפרט… מאד השתוממתי לראות השנוי העז והעצום אשר נהיה במושב יהודית מאז הייתי שם עם הרב הגביר היקר ק״ז ויסוצקי [כמה חודשים לפני כן]… אם כי גם היום מצאתי את מספר הבתים כמספרם אז, אבל עין בעין ראיתי כי חלף ועבר הרוח החי מכאן, שבת גאון הישוב. מכל האנשים היושבים שם לא מצאתי בבתיהם, אחרי אשר כמעט כולם התעתדו לכונן מושבותיהם בפתח תקוה״.

רוקח הביע את צערו על שיישוב חדש, שתלו בו תקוות כה רבות, הולך ונעזב, דווקא משום קימומה של פתח-תקווה הסמוכה. ״לעת עתה תחרב יהודית מבנינה של פתח תקוה, ויותר אשר יגדל הישוב בפתח תקוה, יתמעט ויקטן ביהודית״. הוא הציע למויאל לשנות את בסיסה התעסוקתי של יהודית: במקום שתהיה מושבה חקלאית, דוגמת פתח־תקווה הסמוכה, מן הראוי שתהפוך ל״מקום חרושת המעשה״, כלומר ליישוב שיתבסס על מלאכה ואולי גם על חרושת בעתיד.

כך קרה, שעל מויאל הוטל לטפל בשתי מושבות – פתח-תקווה ויהודית – אך תוך תקופה קצרה עיקר פעילותו היה בפתח-תקווה המתחדשת, אלא שביהודית היה ״פלונטר״ של ממש, כפי שכתבה חנה רם: ״הבתים שם נבנו ללא רישיון בנייה, ולאחר שהושקע בבנייתם כסף רב נותרו בשיממונם. שכן התושבים לא עמדו זמן רב במאמץ הכרוך ביציאה ושיבה מבתיהם אל שדותיהם בפתח־תקווה מדי בוקר וערב, כמהלך שעה וחצי. נוסף על כך רכש פינס עבור המתיישבים חלקות אדמה, ׳הרבע׳, בלי לדעת דבר על החובות שרבצו עליה לממשלה במיסים ובארנונות, על אדמות אלה אף לא הוצאו שטרי קניין. גם הרישיון על אדמת פתח- תקווה פג והיה צורך בחידושו״.

מויאל גויס שוב ושוב כדי ״להחליק״ את החיכוכים עם השלטון הטורקי. שינוי החל לחול במצבן של פתח-תקווה ויהודית לאחר שביקר בהן ק״ז ויסוצקי, זמן קצר לאחר הגיעו לארץ. הוא ביקר תחילה ביהודית, ולאחר מכן נסע לפתח-תקווה והתקבל שם בכבוד מלכים על ידי המתיישבים. בתו בת ה-10 של הרב אליעזר לייב פרומקין, מראשוני המושבה, קראה שיר לכבוד האורח, בעברית:

שושנת ציון

שושנת ציון, רכה וענוגה

תקדם פניך, גבור אורח!

אדמת קֹדֶש בשושנים סוגה

תפרוש כנפיה: בואה צולֵחַ.

 

פה אמך לעיניך,

אל תאמר כי זקנה

פה אחיך, ידידיך

אל תאמר כי נושנה.

במקביל לביקורו של ויסוצקי בפתח־תקווה פקד אותה גם הרב הרמן אדלר, ראש הרבנים האשכנזים בבריטניה, ושני האישים הבטיחו למושבה לסייע לה בשיקומה.

ויסוצקי העמיד לרשות פתח-תקווה סכום כסף גדול שהגיע אליו מנאמנו של הברון רוטשילד, מיכאל ארלנגר, תוך כדי ביקורו בארץ. ב-14 ביוני 1885 כתב לפינסקר במילים נרגשות במיוחד: ״אדוני! יום גדול הוא לי היום, יום לזכרון אחשבהו ועד נצח לא אשכחהו. היום לפנות ערב בא אלי הגביר הנכבד ה׳ אברהם מויאל ויביא אלי דיפישה [מברק] מהגביר הנכבד אוהב עמו מיכאל ארלנגר, בה הוא מצוה על ה׳ מויאל לתת לאורדר שלי [לפקודתי] סך של שלושים אלף פרנק… בשמעי את הבשורה יוצאת מפי ה׳ מויאל, כי רִחם הברון על פתח תקוה ויפקדנה… עתה יעלה אי״ה להושיעם ישועה אמיתית״.

בדיעבד התברר שנפלה טעות, והכסף הגיע אמנם מארלנגר, נאמן הברון, אך הועבר אליו על ידי חובבי ציון, כך שוויסוצקי קיבל בעצם סיוע מאנשיו שלו. עם זאת, אפשר היה לגשת לפעולות פיתוח בשלוש מושבות חובבי ציון – ובמיוחד בפתח־תקווה. ואמנם, מויאל שמונה על ידי ויסוצקי לעמוד בראש פעולות חובבי ציון בארץ, ראה את תפקידו העיקרי בסיוע לפתח-תקווה. בראייה מרחוק סיכמה שולמית לסקוב, חוקרת העלייה הראשונה, את הישגיו העיקריים של מויאל במושבה זו: ״הוא עשה שם גדולות. בימי כהונתו נבנו בה בכספי חובבי ציון עשרים בתים ושלוש עשרה רפתות, נטעו עצים ונקנו בהמות, והיישוב העלוב לבש צורה של כפר. מויאל הציע למנוע תמיכה ממי שאינו מעבד את אדמתו במו ידיו אם הוא מסוגל לכך והצעתו התקבלה. כן המליץ בחום שאם יתעורר הצורך להעסיק פועלים, יהיו אלה פועלים יהודים ככל האפשר, וגם הצעה זו נתקבלה על ידי ההנהגה״.

מויאל היה הראשון, ואולי אחד הראשונים, שהקדיש תשומת לב לניתוח סוציולוגי של ראשוני פתח־תקווה והבחין בשוני שלה בהשוואה למושבות האחרות. כולן נבנו מלכתחילה על בסיס של מוצא משותף. כך, מייסדי ראשון־לציון וגדרה היו עולים מרוסיה, ראשוני ראש פינה וזכרון־יעקב הגיעו מרומניה, בני עקרון עלו ארצה מרוסיה הלבנה, ואילו מייסדי יסוד המעלה באו מפולין. לא כך בפתח-תקווה.

ג׳ קרסל כתב על מויאל בספר שהופיע לכבוד חג ה-75 של ״אם המושבות״: ״מויאל נתקל, אולי בפעם הראשונה, בקיבוץ גלויות בזעיר אנפין בפתח־תקווה. המושבה הייתה מורכבת מאנשים יוצאי גלויות שונות, בעלות תכונות והרגלים שונים זה מזה תכלית שינוי״. מויאל, שהרבה לסייע למתיישבים, לא חסך מהם גם את ביקורתו. לדעתו, ״כל אחד מהם בנה חומת כינע [חומת סין] סביב תועלתו וטובת עצמו, ולא יביט, אף לא ירצה לדעת אם טובתו הפרטית תזיק לפעמים לדברים כלליים״.

לגבי מוצאם של הפתח-תקוואים, כתב מויאל לפינסקר: ״זה מרוסיה ומליטא והשני מדרום רוסיה, השלישי מאוסטריה והרביעי מירושלים. זה מבולגריה והשני מהונגריה. ייתכן״, כתב עוד מויאל, ״שהסיבה לאגואיזם של המתיישבים נעוצה בחששם מפני כישלון נוסף, לאחר שנכשלו פעם אחת בהקמת מושבתם, ועזבו. וגם בעת שבאו חובבי ציון לעזרתם חשבו בנפשם כי עזרתם היא עזרה עוברת, וכי לא לאורך ימים יתקיימו חובבי ציון, כאשר אמר בפני אחד מהטובים שבהם, ׳כי אני יודע ברור אשר חובבי ציון לא יתקיימו אפילו שנה אחת, ולכן צוויתי לכל מכירי בפתח תקוה, כי כל אחד ואחד מהם ישתדל לחטוף מכל הבא בידו״׳.

בסיום מכתבו לפינסקר לא הסתיר מויאל, בכל זאת, את תחושתו, שהוא משתתף במפעל חשוב: ״במשך זמן קצר עלה בידי להקים מושבה גדולה כזאת״.

בעוד שחובבי ציון ברוסיה ראו בסיועם למושבות החדשות ״תמיכה״, ראה מויאל את הדברים ברוח שונה. לדעתו לא היה מדובר בתמיכה, אלא בהשקעה לטווח ארוך – כזו שתעלה את פתח-תקווה ואת המושבות האחרות על מסלול של בנייה ושל התקדמות. במכתב לפינסקר מספטמבר 1885 הסביר מויאל עד כמה קשה מצבם של בני פתח-תקווה: ״אדוני יכול להבין שגם בפתח תקוה יש נצרכים במלוא מובן המלה. ומה נעשה עמהם? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והיא בקראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם תמיכה. לא אדוני, פתח תקוה דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות״.

בעת שהגיע ויסוצקי לביקורו הראשון בפתח־תקווה – המשיך מויאל – מצא ״בתי עץ נרקבים״ וקולוניסטים מיואשים. הוטל עליו, על ויסוצקי, להתחיל את הקמת המושבה מבראשית, ו״עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו להעמידו על הקרקע ולעשותה לאכר״. בהמשך מכתבו חזר לנושא התמיכה והביעה תמיהה: ״מדוע מהתכתובת הענפה של חובבי ציון במזרח אירופה עולה כי הם הרבו לעסוק בקשייהן של המושבות הראשונות בכלל ושל פתח־תקווה בפרט. ויסוצקי, שעל ביקורו בארץ מסופר בפרק הבא, המשיך לעקוב מרחוק אחר הנעשה, וגורלה של פתח־תקווה נגע ללבו במיוחד. בהקשר זה הוא חזר ושיבח את מויאל: ״לדאבון לבבי נעור הפחה [מושל ירושלים רעוף פאשא]… ונתן צו על הקיימקאם המושל פה [ביפו] להתחקות על מעשי היהודים בפתח תקוה והקיימקאם שלח לשם את השר הממונה על ענייני הבנינים ביפו וסביבותיה, והשר הזה כתב בספר את כל הבנינים, אחד מהם לא נעדר, וכה החמיר השר הזה בנתינת הרפורט, עד אשר פחדנו פחד גדול, אולי מסתער הפחה להרוס את כל הבנינים. אבל בחמלת ה׳ ובעמל ה׳ מויאל, אשר לא נח ולא שקט ובדי עמל עצה ותחבולה(בלי כסף, כי עתה לא יועיל כל הון), עלה בידו לקנות את לב השר הזה ובשובו המתיק את מדת הדין אשר מתח עלינו ברפורט שלו וכתב דברים קרים [מתונים]. וגם על הקיימקאם פעל ה׳ מויאל, כי גם הוא לא יוסף גפרית ברפורט שלו אשר ישלח אל הפחה״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 86

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר