פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.
תעודה מספר 42
התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת
ב־25 באפריל 1864 הגישו קהילות שונות במרוקו תזכיר להנהגה של קהילת טנג׳יר על אכזריות המושלים כלפי היהודים, המתבטאת בין השאר בהלקאות. במוגדור נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים לממשל ללא תמורה, ובדמנאת היו התנכלויות לנשים. הקטעים הדנים באלה מובאים להלן.
המכתב נכתב כחודשיים וחצי לאחר שהסולטאן מוחמד הרביעי מסר למשה מונטיפיורי — ב־5 בפברואר 1864 — הצהרה מלכותית(ט׳היר) שהועברה למושלים. נאמר בה בין השאר כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ״ששמם אללה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא ייפגע אחד מהם. …לא ישיגם פגע רע או עושק… לא את נפשם ולא את ממונם, ולא ישתמשו בבעלי מקצוע מתוכם אלא מרצונם, ובתנאי שיוקפד על המגיע להם בעד עבודתם״.
גברים ונשים יהודים היו חייבים בעבודות לממשל. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים, 1790-1787 כתב ביומנו:
"אשר הרגיז בטני וחמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה, בבית הכנסת בשפעת משחיתים וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואד לבורח".
טנג׳יר 25 באפריל 1864
ממוגדור
מושל מוגדור כופה על נשים יהודיות לתפור בגדים, ובמקרה אחד תבע זאת ימים אחדים לפני החג. כשנשאל מהו השכר שישולם תמורת העבודה ענה: מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב לפניו וטען שהדבר מנוגד להצהרה המלכותית, ועל כך השיב המושל שהוא מוכן להלקות אותו אלף מלקות, ושהנושא אינו מעניין אותו…
מדמנאת
התנהגותו של מושל דמנאת [השוכנת כ־110 ק״מ ממזרח למראכש] שערורייתית יותר: הוא תופס נשים וממיט עליהן כליה. הדבר נעשה כבר לפני ביקורו של מונטיפיורי, ובעת ביקורו כמה מאנשי הקהילה ניסו ליידע אותו על מצוקתם אבל לא הורשו לצאת את ביתם, וניתנה הוראה כי מי שיעז לצאת ייענש במלוא החומרה. לבסוף עלה בידם להעביר לו את טענותיהם במכתב. כשחזר מונטיפיורי ממראכש התייצבו שלושה יהודים מקהילה זו לפני הקונסול ריד, וזה אמר להם כי מסר את עניינם לווזיר הראשי סידי טייב, והלה הבטיח שהתנכלויות אלה יופסקו. אף לא אחת מההבטחות קוימה. במשך חודש שלחו היהודים בקשות לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס שאינו מתערב בעניין זה. הם נאלצו לעזוב את בתיהם, ומצאו מקלט במקום קדוש למוסלמים כדי להינצל מן העונשים הקשים שסבלו אחיהם. אף־על־פי שהיו בחסות המקום הקדוש, הפגיעות נמשכו וחמישה יהודים נאסרו ונכבלו בנחושתיים.
ההתכתבות בקשר ליהודי דמנאת נמשכה. שמונה מיהודי העיר שמצאו מקלט במקום הקדוש כתבו למונטיפיורי ב־4 ביולי 1864, ושיבחו את הווזיר הראשי טייב אלימני שתמך בהם, וכן את המושל שהשיג הצהרה מהסולטאן להגנתם. ב־1 באוגוסט כתב הווזיר לג׳והן דרומונד האי כי מכתבם של יהודי דמנאת הועבר לסולטאן, וזה הורה לחקור את הנושא, וכי יהודי דמנאת הורשו להעביר את כל תלונותיהם, וכך באו על סיפוקם. אבל — הוסיף הווזיר — יש גם ביקורת עליהם והאשמה שהם שגרמו ליחס השלילי כלפיהם. הם התחצפו, חשבו שכבר אינם נתונים לפיקוח הממשל, ועתה נוכחו בטעותם. ב־7 באוגוסט דיווח דרומונד האי לשר־החוץ ראסל, כי זקני היהודים בטנג׳יר הודיעו ב־1 ביוני, כי לא קוימו ההבטחות שהובטחו להם שינהגו כלפיהם בצדק ושמעשי האכזריות של המושל ייפסקו. הסולטאן הסכים לקבל משלחת שלהם. לדעתו של ג׳והן דרומונד האי יש הפרזה בדבריהם, משום שהמושל, המכהן כבר 40-30 שנה, הוא אדם זקן. הוא צירף את מכתבם מ־4 ביולי הנ״ל. שיתוף פעולה בין השגרירים האירופים הביא לפיטוריו של המושל." לבסוף הוציא הסולטאן באמצעות מונטיפיורי, הצהרה מיוחדת למען יהודי דמנאת, ובה ציווה על המושל, שלא לאסור אותם ולחדול מן המעשים הרעים שהם מלינים עליהם, ובין השאר — לשפוט אותם לפי דיניהם, ובכללם דיני ירושה.
מצבם של יהודי דמנאת הגיע לידיעת אנשי כי״ח בפריס ולידיעת ׳אגודת אחים׳ בלונדון, והם פרסמו את דבר ההתנכלויות. הם פרסמו זאת גם באפריל 1880 לקראת התכנסות ועידת מדריד במאי אותה שנה.
לפי ידעה שפורסמה בגרמניה ב־1864, צעירה יהודייה נחטפה בדמנאת. החוטף צעיר, קרובו של הסולטאן, וכל הפניות לממשל הושבו ריקם, ולא עוד אלא שגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנג׳יר. היא פנתה לשגרירים הזרים והם הודיעו על כך לסולטאן. מיד הוחזרה הצעירה למשפחתה והצעיר נענש. הסולטאן הוציא הוראה להבטחת ביטחונם של היהודים; עוד הורה כי בכל משפט הנוגע להם ייצגם יהודי, וכי יש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.
פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.
עמוד 112