המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

מויאל ממש ״הפציץ״ את קרן ״מזכרת משה״ ואת הנהגת חובבי ציון בתביעות להגביר את סיוען למושבות בארץ ישראל, ובראש וראשונה לפתח־תקווה. הוא ביקש – בעצם דרש – לא לשים לב לסיכומים מתקופת ביקורו של ויסוצקי, מכיוון ש״אין בכה הקומץ הזה להשביע. מעתה תשימו לב לסכום יותר רב וכן תואילו אפוא לחשוב בדבר שלוח איזה סכום הגון לטובת המושבות״. על הדרוש לפתח-תקווה כתב: ״המושב הזה לא ידרוש רק תמיכה כי אם יסוד חדש מהמסד עד הטפחות. כל בית עולה למחיר אלף פרנק(עד היום נבנו מכסף חובבי ציון 15 בתים), והננו מוכרחים למלא חסרוניהם עד אשר יעלה בידם לחיות מעבודתם״. מקבלי הדיווחים של מויאל לא הסתירו את התפעלותם מהתנופה שהכניס: ״בין כה וכה וה׳ מויאל לא שקט במכונו ויחל לעבוד את עבודתו הקדושה ברוב אונים… בפתח תקווה נבנו ששה עשר בתים, המושב כלו פשט צורתו הראשונה וילבש מעטה גיל: סוסים ופרדים, כלי מחרשה וזרע השדה נקנו בעד העובדים היוצאים לפעלם בשדה ברוח נכון. כאשר חזינו מראש, כן היה. התרחבות הישוב הועילה להבראת האוויר והקדחת עוד לא שלטה שם בימי הבציר בשנה זאת, ובשנה הבאה, כאשר עצי הקאליפטוס [אקליפטוס] אשר יטעו אותם עתה, יגדלו, יתהפך האוויר… מלבד הזרע והמקנה וכלי המלאכה נתן לעובדים ועושים בסכומים קצובים לעיתים מזומנים. ה׳ מויאל עשה גם את שלו לשכך כעס וחמה מצד השלטון המקומי, ועמלו לא שב ריקם״.

מנתונים סטטיסטיים על פתח־תקווה שהתפרסמו כשנה לאחר מותו של מויאל, עולה כי בנוסף לכל האמור לעיל בנה בריכת מים ומקווה בתפקידו כנציג חובבי ציון. ברשימת ״בנינים וחפצים הנמצאים בפתח תקווה השייכים להקאלאניע בכללה״ וערכם בפרנקים נמצאים: ״ברכה להמשיך [למשוך] אליה מי הבאר, נבנתה על ידי נדבת חובבי ציון בהנהגת מויאל ז״ל״ בשווי של 1,000 פרנק, וכן ״בית למקווה בנוי מאבנים גגו מרעפים, נדבת חובבי ציון על ידי מויאל ז״ל״, בשווי של 1,350 פרנק.

מויאל היה מעורב גם בשגרה, בפרטים הקטנים שבחיי מתיישבי פתח-תקווה. מעידים על כך הדברים הבאים שמספר דב חביב־לובמן, מאנשי ראשון־לציון שבשנותיו הראשונות בארץ היה ממתיישבי פתח-תקווה: ״כשנעשיתי, מיד בבואי לארץ, לאיכר בעל חלקת אדמה בפתח תקוה והייתי זקוק לסוס לחרישה, זכיתי שבא־כוח חובבי ציון ר׳ אברהם מויאל, ששכב אז על ערש דווי, היה ה׳מבין׳ – בהביטו מבעד לחלון על הסוס, שצווה לקנות בשבילי, סוס צעיר, יפה, אציל ואמוץ, וכך נקרא הסוס בשם ׳אמוץ״׳.״

וכרגיל בארץ ישראל של הימים ההם, חלק ניכר מזמנו נדרש מויאל להקדיש למערכת היחסים הסבוכה עם השלטון העות׳מאני. לא תהא זאת טעות לקבוע שהוא היה ״מתיר פלונטרים״ מקצועי ומיומן, ודומה ששום מכשול לא עמד בפניו בתחום הזה. להלן אחד מתיאוריו, במכתב לפינסקר: ״כנחש לטש הפחה [מושל ירושלים] לשונו על פתח תקוה בעת שנודע לו, כי הוקמו בתוכה בתים רבים לתלפיות ומערכת מבקרים(קאמיסיאן) אחרי מערכת שלח להעיד בנו, כי לא נזיד [נפעל רע לדעתו] לבנות הלאה, וגם הושיב אחר כך אנשי חיל בפתח תקוה לשמור את אחינו לבל יבנו, אבל כל עמלו נשאר מעל, כי ברוך השם בנינו גם בעת ישבו בני החיל וכן נבנה גם עתה אם כי איש חיל יושב שם, וכבר נקראו אחינו למשפט הממשלה פה עבור עברם את מצוות המלך. אבל ברוך השם גם לזה מצאנו עצות, והפחה יודע את כל זאת ויודע גם כן כי הנעשה אין להשיב, והעצה שהצילה את יהודית היא היא אשר תושיענו גם בפתח תקוה״.

ב״עצה שהצילה את יהודית״, מושבת הבת של פתח-תקווה ליד הכפר הערבי יהודיה, התכוון מויאל לגזרה שגזרו השלטונות להרוס את הבתים שנבנו, והוא ואחרים סובבו את הדברים כך שהבתים נשארו על כנם: ״הפחה נטה להכחיד את יהודית מהיות מושבה ולהשים את נויה. אבל אחינו לא טמנו את ידיהם בצלחת, ועל ידי הצירים [הקונסולים] של אשכנז [גרמניה] ואוסטריה, היושבים בקושטא [איסטנבול] שהמייסדים חוסים בצלם, השתדלו למנוע את ממשלת תוגרמה [טורקיה] לעוות משפט. הצירים האלה חזקו דבריהם על הממשלה, עד כי הבטיחה להם לבלי להזיז אף אבן אחת ממקומה״.

במסגרת המאמץ לשמור על הרכוש היהודי עשה מויאל מאמצים לא לאבד שום חלקה שנרכשה על ידי יהודי בארץ ישראל. לילינבלום מצטט מתוך מכתב שקיבל ממויאל, שבו הוא מבקש שבעלי קרקעות בפתח-תקווה המתגוררים בחו״ל, ישלחו את מסיהם לארץ בטרם תופקע הקרקע על ידי השלטונות. ״ישנו חוק אחד אשר כל בעל אחוזה שאינו משלם מס אדמתו(ורקו) משך חמש שנים רצופות, אבד זכותו שיש לו על אחוזתו, והאחוזה נכנסת לרשות הממשלה. והנה אחינו בפתח תקוה, כאלה היושבים פה – מלבד מעטים – וכאלה מחוץ לארץ, שיש להם אחוזות בפתח תקוה, לא שלמו זה כארבע שנים וחצי אף פרוטה מהמס, וכבר החל הפחה לנעוץ ציפורניו בהפצע הזה… ובעל כורחו יאלץ להשתמש בהחוק הידוע אשר כל מפקיעי מסים יאבדו זכותם בהקרקע״.

מויאל זכה בדרך כלל ל״עיתונות טובה״ על פועלו ותרומתו לפיתוח המושבות החדשות בארץ. אך לא תמיד הוא זכה רק לשבחים. אחד ממבקריו היה זרח ברנט, ממייסדי המושבה פתח־תקווה, שפעל תוך שיתוף פעולה עם מויאל, אך במכתב ששיגר לפינסקר בתחילת דצמבר 1885, לא הסתיר את ביקורתו עליו. מצבה של המושבה קשה, ובכך אשם במידה לא מבוטלת מויאל, שבשל מחלתו אינו מגיע כלל אל המושבה, אלא שולח את מזכירו במקומו – והלה אינו מבין דבר. ברנט הציע שעד שיבריא מויאל ימונה מנהל מקווה ישראל הירש במקומו.

ברנט ציין כי פנה כמה פעמים אל מויאל, ושטח בפניו את טענותיו לגבי מצבם הקשה של האיכרים, אך לא נענה. למרות שהחורף כבר החל, לא נעשו הכנות לעונה החקלאית הנמצאת כבר בעיצומה, והרי ״תכלית כל מגמתנו ותקוות האנשים הבאים עד הלום היא עבודת האדמה״.

ברנט העיד על עצמו כי לא רצה בתפקיד ניהולי במושבה, והוא שלם עם בחירתו של מויאל: ״רחקתי מבקשת הכבוד והשררה, ועל-כן נערתי חוצני לקחת כסף תועפות תחת ידי מכבוד ציר אמונים הרק״ז ויסוצקי הי״ו ובלב שלם ונפש חפצה הסכמתי לבחור בהאדון אברהם מויאל הי״ו לסוכן כללי על קופת המעות הבאות אל הקודש פנימה, ואך את נחלת פתח־תקווה לבדה, אשר גם אני נמניתי בין מייסדיה הראשונים, ולכן ידעתי עם כל מחסוריה וצרכיה אמרתי להשגיח עליה לתועלת הישוב, ולא למען קבלת פרס או כבוד ותהילה…״

ברנט התלונן שוב ושוב על מצבה הקשה של פתח-תקווה ועל כך שבוטלה הגעתו של שליח חובבי ציון, יוסף סטרבולסקי. בתארו את המתרחש בה, קבל שרוקח פועל בה שלא כהלכה במקום מויאל החולה: ״אך עתה, כיום, לפני החרישה קנה בהמות דקות בשר ורעות מראה, אשר לא יוכלו למשוך בעול. מספוא אין, זריעה יקנה כעת במחיר יקר ונורא, ואין זרע לעשרים משפחות, ולחמש עשרה מהם גם אין עבודה, ועניין הנטיעות לזכך האוויר [נטיעת עצי אקליפטוס] וגם כרמי גפן ועצי פרי לא יעלה על לב גבר. האדון בעצמו [מויאל] לא בא פעם על הנחלה לראות בעיניו ולהתבונן בשכלו על כל מחסוריה, כי איש ידוע חולי הוא וגם בעל עסקים רבים ושונים, ואין נפשו להזדקק להם בעצמו כי אם כל הדחיות וההבטחות הכל על ידי סופרו ועוזרו הרוקח הידוע [אלעזר רוקח]… בדברים כאלה מוכרח להיות איש מוכשר ונבון דבר כהדירקטור הירש ולא סופר ליטראטורי [ספרותי] כרוקח… והאיש המוכשר צריך לבלות כל עתו על הקולוניה. ולכן שמחנו לקראת בוא הא׳ סטרבולסקי בשמענו שהוא איש נבון ומבין ענין וגם אוהב עמו וחובב ארצו, ואיש כמוהו נצרך למטרתנו. אבל עתה, שבושש האיש ההוא מלבוא פה, וגם מחלת מויאל הולכת וקשה מיום ליום, וגם צעקת האיכרים עלו למעלה ראש, אמרתי, לא אחשה הפעם… וניועץ יחד איך להקדים פני הרעה. כפי ראות עיני נצרך לבקש את פני ה׳ מויאל שימסור משמרתו על זמן מועט – עד אשר יתרפא ממחלתו – להדירקטור הירש״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 89

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר