באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו-חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-סיום המאמר.

סא. ראב“ד מקודש, של עיה“ק והמקדש, הרה“ג מעו“מ רבי אליהו אברז‘ל שליט“א בשו“ת דברות אליהו (ח“ז סי‘ א‘) שם ביאר בטוב טעם ודעת כיד ה‘ הטובה עליו שצריך לענות בהוב“ש על כל ברכה וברכה, ואסור לשנות ממנהגי מרוקו המיוסדים על הררי קודש, עיין שם וישמח לבך.

 

סב. הרה“ג המפורסם רבי שלמה דיין שליט“א האריך כיד ה‘ הטובה עליו בשו“ת עטרת שלמה (סי‘ ו‘) והעלה שמנהגנו צודק בטעמים יקרים ובעיון רב. (ואעפ“כ כתב עליו הרה“ג עין יצחק שליט“א ח“ג עמ‘ קפ“ט דברים קשים וז“ל: ”ומה שנתלה בדברי עטרת שלמה דיין, ערבך ערבא צריך, שאין דבריו נכונים כלל ועיקר, והם דברי התעקשות בלא שום טעם. ומה לו להביא דבריו כנגד גדולי עולם שרק תורתם אומנותם“ עכ“ל. ולשון זו קצת קשה, כיון שהרואה יראה שכל דבריו נחוחים ונעימים ויש בהם חידוש שלא נראה אצל קודמיו, וכוח עיונו וסברתו צודקים עד כדי כך שכתב על דבריו עט“ר מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) וז“ל: ”ובעודי בזה היה בביתי ובחומותי, ידידי הרה“ג

שלמה דיין שליט“א… הביא לי את החוברת ושם ראיתי חידוש“ וכו‘ עיי“ש דבריו באורך, שפתים ישקו, שאין אלה דברי התעקשות ב“מ, אלא דברי טעם, עטרת זקנים בני בנים).

 

סג. מו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א כתב בספרו דברי שלום ואמת (ח“א עמ‘ 152 ) טעמים יקרים לקיום מנהג זה וקדמוניותו, כיד ה‘ הטובה עליו.

 

סד. שו“ת באר שרים להרה“ג אברהם יפה שלעזינגר שליט“א (סי‘ מ“ה אות ט) כתב וז“ל: ”אך היות והמהר“ם שיק מעיד בתשובתו דבבית מדרשו של כק“ז מרן החתם סופר זכותו תגן עלינו אמן, ענו הקהל ברוך הוא וברוך שמו בברכת השופר ולא מחה עליהם, אם כן אנן יוצאי ירכו גם לא נמחה בכך, והרוצה להחמיר כדעת הדגול מרבבה יחמיר“.

 

סה. בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א (עמוד 347 ) דן בהרחבה בבירור מנהג זה ומעיד שם על מנהג לוב לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח עם ראיות רבות. ברוך הוא וברוך שמו

 

וכן כתבו הרבנים הגדולים:

הרה“ג אליהו ביטון שליט“א (נתיבות המערב, הלכות שבת קודש אות נ“ט, מהדורת התשס“ז) קובץ מנהגי מרוקו, ועוד חזר הרב שליט“א על דבריו גם בספרו נחלת אבות, קובץ מנהגי יהודי לוב (הל‘ שב“ק אות מ“ה).

 

וכ“כ הרה“ג חיים אמסלם שליט“א וציין בכתביו שזהו מנהג כל צפון אפריקה ואבותיו הקדושים ע“ה, ואין לבטל המנהג.

 

וכ“כ ב“זוכר ברית אבות“ להרב רפאל משה דלויה שליט“א (עמ‘ 57 ועיין בהארותיו והרחבותיו, שם הביא כי כן אמר לו הרה“ג שלום גבאי שליט“א, והרב המחבר נ“י אמר כי כל פסקיו המובאים בספר זה הם מנהגים אשר נהג בהם ראש משפחתו הרה“צ המפורסם רבי יצחק דלויה זלה“ה, והמנהגים האלה נשמרים אצל בני המשפחה דור אחר דור הי“ו.

 

וכ“כ הרה“ג מיכאל פרץ שליט“א כתב באוצר פסקי הסידור (עמ‘ קכ“ט- ק“ל) שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא מנהג נפוץ מאוד בהרבה גלויות כמו מרוקו ארם צובה וכן בהונגריה. והוא כדעת הטור ומרן בש“ע, ואסור לבטלו, ואדרבה צריך לקיימו ולהחזיר העטרה ליושנה. ואין לשמוע ביד מי שאומר לבטל מנהג זה שהופיע כבר בראשונים, ובעיקר מכיוון שאין למבטל שום ראיה מהראשונים, והמוציא מהמנהג עליו הראיה מהראשונים“, וע“ש שהאריך לברר גם

דעת הזוה“ק והמקובלים.

 

וכן מצאנו כתוב בספר ”מגן אבות“ להרה“ג מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט“א (סי‘ קכ“ד סעיף ה‘, החל מעמוד ק‘) שמנהג מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

 

וכן כתב הרב מאיר אלעזר עטיה שליט“א בשם כמה מגדולי חכמי מרוקו, שיש לשומע ברכה לענות בהוב“ש אחר כל ברכה וברכה.

 

וכן מצאתי בספר מנהגי החיד“א (עמ‘ קמז) שכתב הרב המחבר שליט“א שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח קרוב יותר לדעת מרן הרב חיד“א (וכפי שבארנו לעיל), וכן ראוי להורות, איישר חיליה. גם הרה“ג זכריה זרמתי שליט“א (ראש מכון תורת אמ“ת) כתב ודרש לקיים המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן יד“ח, כמנהג אבותיו חכמי אלג‘יר וכמנהג כל יוצאי צפון אפריקה.

 

וכ“כ הרב דוד סיטבון שליט“א בספרו על מנהגי תוניס- עלי הדס (פרק ד‘ אות יב).

 

וכ“כ הרה“ח משה חיים סויסה שליט“א בספרו היקר עטרת אבות (ח“א הל‘ ברכות, הלכה כ“ד).

 

וכ“כ רבי יעקב עובדיה שליט“א כתב (פסקי חכמי המערב, הלכות ב“ה וב“ש) לחזק המנהג ע“פ מסורת חכמי המערב בטוב טעם ודעת. וגם נמצא בספר מאור השמ“ש (ספר הזכרון להגר“ש משאש זלה“ה) (עמ‘ שפ“ז- שצ“ד). תשובות מאת הרב מנחם הכהן שליט“א והרב אהרון דגן שליט“א המבררים מקחו של צדיק ומעלים להלכה שצריך לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

 

וב“תורת אמך“ לרבי מיכאל אזרד שליט“א כתב בעמ‘ טו- יט שכן הוא המנהג וצריך לקיימו, והביא גם סיעתא לדבריו ממה שאומרים (או מהרהרים) בוידוי בין התקיעות בראה“ש ”לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו“, דמזה נראה ברור שמתקני הוידוי הזה חששו לאיסור בכך שיהודי שומע ברכה ואינו עונה ב“ה וב“ש. ובסוף דבריו כתב וז“ל: ”וכאמור גלוי לעין כל שמדובר כאן במנהג שכל כולו אומר אהבת

השי“ת“.

 

וגם הרב יוחנן אלול שליט“א מרכסים, כתב קונטרס בירור בסוגיה זאת, והביא את דעת חכמי המערב לענות בהוב“ש על כל ברכה. וכן ראיתי שכתב הרב שאול עזריאל שליט“א בחוברת פסקי רבותינו

מן המערב. ואחר גמר כתיבת המאמר הלזה, הגיע לידי הספר החשוב ”ידי עלמ“א“ של הרה“ג משה אליעזר עבדלחק שליט“א ושם (בסימן ב‘) הביא באריכות ובבקיאות רבה את כל תוכן הסוגיה דידן, וחתם בזו הלשון: ”מסקנתא דמילתא: מנהג ישראל בכל מקום לענות ברוך הוא וברוך שמו על הברכות ששומעים ולדעת הרבה פוסקים יש למנהג זה מקורות נאמנים וכן דעתו של מר“ן הבית יוסף. ולכן צריך להזהר בו הרבה. וגם על כל ברכה וברכה שאדם שומע צריך לענות בהוב“ש אפילו אם היא ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה כגון ששומע קידוש, שופר ומגילה ואין בזה שום הפסק מאחר שנהגו כך כל תפוצות ישראל וכדברי מרן החבי“ף דהבאנו לעיל“ וכו‘ ע“ש.

 

היבטים רוחניים (מטא-הלכתיים) במנהג עניית בהוב“ש:

מנהגי ישראל מעבר לקיומם הפשוט, משפיעים על הקהילה ומאפייניה. ברובם של המנהגים הקהילתיים יש משום קביעת זהות מיוחדת לקהילת מקיימיו, לא רק בהשתייכות לקבוצה חברתית, אלא אימוץ של רעיון עמוק המובע בקהילה מסויימת על ידי המנהג, כי המנהג הוא כלי להבעת תכונה או רעיון הייחודיים למקיימיו, ויש שהמנהג עצמו הוא יוצר תכונה או רעיון המובעים במקיימיו. וכך כותב מני“ר הרה“ג אליהו בקשי דורון שליט“א:

”תורת האם אינה רק כתוספת לתורת האב, המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי. התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהג והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה“, ע“כ. (בניין אב, המנהג כבסיס לכל תקנה ולהלכה) דוגמא לדברינו: המנהג לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות בקריאת התורה, משפיע באופן ישיר על חיבת התורה ותוקפה אצל מקיימי המנהג, דעל ידי העמידה שהם עומדים, הם מרגישים כאילו הם נותנים עוד תוקף לתורה הקדושה ובזה היא מתקבלת בלבבם יותר והם מתיראים ממנה, וכך כתב מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“א או“ח סי‘ נז): ”עניין עמידת הקהל בעשרת הדברות, והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו, והיו מקפידין על זה לעמוד בזמן שהש“ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת, ואין שוחח ואין מדבר“. דוגמא נוספת: המנהג לענות ”אמת תורתנו הקדושהסמוך ונראה אחר קריאת התורה קודם ברכת ”אשר נתן לנו את תורתו“, יש בו משום קיבוע דברי התורה הקדושה בלבבות וחיזוק אמיתותה בנפש. כי באמירה זו מתבטא עיקר גדול מאוד שהתורה נתונה מן השמים והיא אמת גמורה ולעולם לא תשנה ח“ו. ואך למפורסמות לא צריך ראיה, ואין התורה ואמיתותה זקוקות לאישורנו, אך מ“מ זקוקים אנו לקבע בלב את ידיעת אמיתות התורה, כי היצר עומד תמיד להכניס הספקות, ומה גם רבו בדורנו כופרים המושכים בכזבם המון טועה, ומערערים את יסודות האמונה, על כן יש לחזור באר היטב ולקבע את אמיתות ומוחלטות התוה“ק בלבנו.

 

דוגמא נוספת: מנהג אמירת פסוקי יראו עינינו בתפילת ערבית לאחר ברכת השכיבנו בנעימה המסורתית, (המובא בתוס‘ ברכות ד: ובש“ע סי‘ רלו ס“ב) מחזק בקרב מקיימיו את הציפיה לישועה. ע“י אמירת פסוקי תפילה הסובבים סביב גאולת ישראל מתעוררת הנפש בכיסופיה וערגתה למימוש חזון הנביאים, ההולך ונרקם במדינתנו.

 

הערך הרוחני בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

ומכאן לנדון דידן סוגיית ”ברוך הוא וברוך שמו, נראה לקוצ“ד דרגילות עניית ברוך הוא וברוך שמו, מחזקת את יראת השמים של אומרה ומרבה את כבוד השמים, כי בכל פעם שהוא שומע את שמו הקדוש של ה‘ יתברך מיד הוא נרגש ועונה במטבע שבח יקר על דרך מה שכתוב ”הבו גודל לאלהינו“, כי איננו מסוגל לשמוע את שם ה ולא להפגין כבוד, כאילו ששמע שם של אדם פשוט. ועוד דמנהגנו אפילו כשמזכירים שם של צדיק בשר ודם מיד מוסיפים ברכה על דרך הפסוק במשלי ”זכר צדיק לברכה“ וכגון: עליו השלום, נוחו עדן, זצ“ל וכו‘ ויש שנוהגים אף לנשק אצבע צרדה (היא האצבע הסמוכה לאגודל) כאשר שומעים שם של צדיק (עיין בנתיבות המערב, מנהגים שונים

עמ‘ ש, שנתן טעם וצרף מקורות) ועל אחת כמה וכמה צריך ליתן שבח כששומעים את שם צדיקו של עולם מלך מלכי המלכים, וכעין זה בדיוק כתב הרב משנה ברורה (סי‘ קכ“ד ס“ק כ“ב) ע“ש. ומופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה כתב (שומ“ג ח“ב סי‘ ל“ד) וז“ל: ”וכשאני לעצמי, כמו צער בנפשי, כשאני רואה צבור שאינם עונים ברוך הוא וברוך שמו. נראה לי חס וחלילה כמזלזלים בכבוד ה‘ יתברך על ידי אותה דומיה השוררת, בלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ולהרבות כבוד שמים. ולקוצר דעתי לא יפה עשו להפוך ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסיס חזק ואיתן, במנהג לא יפה שלא לענות בהוב“ש). גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות. לא כן באמירת ברוך הוא וברוך שמו, נשאר

קשור עם המברך ומכוין מתחלה ועד סוף. ואני מרגיש בעצמי, שאם אפסיק מלענות, נראה לי כאלו לא ברכתי כלל“, עכ“ל הטהורה. הרי שדעת מרן הרב זיע“א, שכאשר עונים בהוב“ש מתרבה כבוד שמים, ומתוספת חרדה והתרגשות הגוף מפני שמו של ה‘ יתברך, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובהמנעות מעניה זו יש זלזול בכבוד ה‘, עד כדי כך שהרגיש הרב זצ“ל שלא ברך את ה‘ כלל, אלא סתם כשומע דברי חולין. וזה המשך ישיר לדבריו של הרב מעשה רוקח זלה“ה שכתב על הרב דבר שמואל זלה“ה (חידושים על הרמב“ם, הלכה י“א) ”ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד“ ע“כ, הרי דעתו ז“ל שע“י עניית ברוך הוא וברוך שמו יש התגדלות והתרוממות לשם ה‘, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובשו“ת מהר“ם שיק זצ“ל (חאו“ח סי‘ נא) כתב שזה אחד הטעמים שמנעו ממנו לחלוק על מנהג זה, וז“ל: לא יאה ולא נאה לגעור באיש העונה ואומר שבח לרבון העולם“. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זיע“א כתב (שערי תשובה אופן כג) דעל ידי עניית ברוך הוא וברוך שמו, מתרבה קדוש ה‘ בעולם וז“ל: ”בעניה זו יש יחוד גדול, שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

 

מכאן תוכחה מגולה, לכל בעלי דעה צלולה, (בשקט ובלי המולה) כי כאשר חכם מתנגד למנהג ישראל כל שהוא, הוא מתנגד גם לרעיון הבונה את זהות הקהילה, ומתנגד למידה שהמנהג מתייחס אליה. ובנדוננו, הרוצה לבטל מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ חייב להוסיף לשיקוליו את העובדה שהוא מתכוון למעט כבוד שמים רח“ל, ואף גם לפגוע ביראת שמים של ציבור הנוהג להתיירא תמיד משם ה‘ ועתה יפסיק ממנהגו בר מינן, וכן יתמעט ע“י הוראתו קידוש ה‘ בעולם, ה‘ יצילנו.

 

ומזקנים אתבונן, שרבים ויראים מבני עדתנו הי“ו נתבקשו מספר פעמים מאברכים צעירים להפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ולא הסכימו מעולם כי מדמים הם

מעשה זה לזלזול בכבוד שמים ח“ו, והוא רחום.

 

ריעותא גדולה:

מופה“ד מרן הגאון מוהר“ש משאש זלה“ה המשיך וכתב (שומ“ג ח“ב או“ח סי‘ לד) על הפגיעה הגדולה שנוצרה עקב ההימנעות מעניית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובתו, וז“ל: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצא ידי חובה, אין עונין עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שאינה חובה או כבר יצא בה ידי חובה שיש בה משום הבו גודל לאלהינו, שהוא מוסכם אליבא דכולי עלמא. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו“. עוד כתב (שם): ”ולא כמו שעושין שאין עונין (בהוב“ש) על שום ברכה, שבזה יש מכשול גדול“.

 

ואין צריכין חיזוק דברי הרב, ובטח לא מאדם המשול לעפר רגליו, אך כתיב ע“פ שנים עדים יקום דבר, ועל כן הנני מצטרף לעדותו ז“ל, כי בדידי הוה עובדא שראיתי לאנשים רבים הנזהרים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאין בהן ידי חובה עד כדי כך שנגררו להימנע מעניה זו גם בברכות שאין יוצאין בהן, וכמעט שרק העדות הנוהגות לענות בהוב“ש בברכות שיוצאין בהן ידי חובה זוכות וזוכרות לענות על כל ברכה (כדעת מרן הש“ע, קכ“ד ס“ה).

 

עוד כתב לי בעניין הנ“ל, ידי“ן הרה“ח כפיר דדון שליט“א וזו לשונו:”עוד יש לומר שאלו המשתיקים אחרים באמצע הברכה שלא לענות בהוב“ש וקוראים בקול גדול או דופקים על השולחן, הם אילו שעושים הפסק יותר גדול מהעונים ברוך הוא וברוך שמו, כיון שמי שעונה יש לו על מי שיסמוך על פי מנהג אבותיו ודעת מרן, אך המוחה איו לו על מי לסמוך על קול מחאתו וההפסק הרב שעושה, ונוסף גם הוא שמפריע לאחרים“ עכ“ל.

 

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשוניםומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

 

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו-חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-סיום המאמר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר