רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 3/3
"הגורם בזדון למות אדם, בהתכוונו לעבור עבירה או כדי להקיל את עשיית העבירה, או בבצוע העבירה – יאשם בפשע, פשע זה קרוי: רצח!" ומייד מהרהר במותו שלו, בהריגתו בעיצומו של מניין שנותיו אל דרך האמצע. והוא מבקש להטיל אשמה ביצרנים של כלי הנשק, ביצר לב האדם, בכיבוש לדורותיו, בכוחניות המולכת שהפכה לדרך חיים ומופת לחיקוי. ואני מושך אותו מהרהוריו-מלמוליו, מתערב בחמיצות פניו, בדמעות החומקות מסכר עיניו. מסיט אותו אל צרותיהם של אחרים, אל סעיף 214ג' של פקודת החוק הפלילי, לערעור פלילי 125/50, יעקבוביץ נגד היועץ המשפטי:
"מעשה באח ואחות…"
מה קרה שייקה? פניו נמתחו לפתע. פנים מחוקים בהם גוהצו גם קמטי הבעה. רגעים נדירים בהם היתה התכנסותו שלמה, מאחורי עיניו, עולמו החשוך ומסיכת פניו. והוא היה מתעטף בריסון רגשות ובחניקת כל מבע.
"…מעשה באח ואחות שלא התראו עשרים שנה…" מחזיר אותו לפסק-הדין.
והוא משיב לי בפרידות משלו. מאז פציעתו ואבדן מאור עיניו כמו נפרד למעשה מאשתו, מילדיו, מהעולם החיצון. ואני שב ודוחקו לפינה ומטאטא ממוח והגיגים טורדנים.
"…מעשה באח ואחות, הם מתראים בגן-מאיר בתל אביב. מפגש מרגש לאחר עשרים שנות נתק…." אני משתתק, לא יכול להתעלם מההקבלה. יום אחד אולי יחזירו לשייקה את העיניים שלו. את ניתוקו ממראות החיים. את מבטה הצורב של השמש, זה יהיה מפגש מחודש עם הראייה….
הוא מקמט את מצחו נוכח השקט שלי. אבל אינו מוחה. הוא יודע שלא נעלמתי לו, שאני כאן. הוא חש זאת לפי גלי החום, לפי אדי הנשימה שבאוויר…
"…מעשה באח ואחות. חבוקים אח בזרועות אחותו. הדמעות מטשטשות את ראייתם… שעת לילה. החוויה נקטעת במוט ברזל הנוחת על ראשו של האח… הוא מת. לרוצח קוראים…"
שייקה מתעניין אם האח ראה משהו לפני מותו. אני מתעלם מנטיות לבו ואולי מנטיות עיניו, ומסכם לו את העקרונות המשפטיים, והרי לשם כך אני כאן, לסייע בהבנת החוק ולא לספר לו סיפורים. שייקה מתעקש.
אני עובר ישר לסוף ומסכם לו את פסק הדין ואת גזר הדין. הרוצח, דוד יעקובוביץ, נידון למיתה לפי סעיף 215. הוא מערער והאשמה מומרת לסעיף 212, הריגה במקום רצח. משחק המספרים. חמש עשרה שנות מאסר במקום עמוד התלייה. שייקה מטיח אגרוף קמוץ לעבר דמות דימיונית.
"יעקובוביץ אף מחוייב בפיצויים לאלמנת המנוח ולילדיו בשעור של לירה אחת…"
שייקה פוער פה. המלים נתקעות בפיו אי שם בין הקללה המטפסת במעלה גרונו ובין הרוע שביקש לבלוע.
אני מחדד לו את הנושא מתוך שאלותיהם של חברינו לכיתה:
יוסי בר-זאב פונה למרצה:
"אדוני, האם זה היה משנה לו גרם-המוות היה מכת אגרוף ולא מוט ברזל, לעניין הכוונה תחילה"?
הסטודנט שר-ישראל, בהיתול: "טענת ההגנה היתה שהרוצח היה הומו, אז מה היה קורה, לו נגרם המוות על ידי נשיקת חנק?"
אבל שייקה מתעקש מולי. הוא מעונין בעלילה ולא בסעיפי החוק היבש. שוב הוא רוצה שאחדיר אליו, מעבר למסך, את העולם החיצון המנוע ממנו. ואני מקריא לו את סיפור העלילה, משתדל לרפד אותו במילים משלי לצורכי ריכוך: "השעה שמונה וחצי בערב. קיץ חמים של אוגוסט, שנת 1949…" שייקה מעיר משהו על הקשר בין החום להתלהטות היצרים.
אני ממשיך: "נעמי שטיין ודני פקטורי, אח ואחות מצד האב. לראשונה הכירו זה את זו, שלושה שבועות לפני המפגש הגורלי. דני לוקח חופשה מהקבוץ ובא לת"א. מזה מספר שנים הוא פרוד מבת זוגו, ממנה יש לו ילדה. דני ונעמי מגיעים לגן-מאיר ומתיישבים על הדשא, כשהם שעונים על גזע אורן. דני מביא עמו העירה את ריחם החריף, המשכר של החציר והתחמיץ, האפופים באותה התמסרות וחום של הקירבה לאדמה. באדמת האספסת מעולם לא טמנו מלכודות בין עלי התלתן. למעט זמנים של חדירת מחבלים, אבל זהו אוייב מוצהר, והוא בתוך עמו הוא יושב, בעיר העברית הראשונה…
הם קמים לטייל והירוק כאן מדוד, ניתן במשורה כדי לא להכעיס את הבטון, שלא להתגרות באבן. הים שמנגד לבדו נותר כמקודם, צח ושוצף, מטהר את הגופות המיוזעים וקולט אליו את הפרשותיהם"
ואני משתדל לצבוע את הסיפורים המשמימים של פסקי הדין בצבעי פסטל…
שייקה פורץ בצחוק עמוק ואומר שהרוחצים בים הם כפויי טובה, משום שהים מטהר ומענג אותם והם מחרבנים עליו. שייקה דוחק בי להמשיך.
"לאחר כשעה וחצי הם קמים לטייל בגן ושבים למקומם. שמיים נקיים נחים מעליהם לבבות רוטטים ממגע ידיים של קרבת דם ובשר. נעמי במכנסיים קצרים וחולצה, מתחת לחולצה לבשה גופיה. כפתור נפרם בחזייה; דני מפנה פניו והיא מסירה אותה ותוחבת לכיסה. לפתע שיספו פלץ ובעתה את העלטה. חבטות של אלה, דוקרים בשמיים, מכים בראשים תמימים; הכוכבים של האוהבים מתנפצים אל עיניים של אימה מזה ומזה. דני שוכב ללא ניע. מבלי הכרה. נעמי נושאת את פצעיה, מתפתלת במאבק עקר. היא נגררת במעלה רחוב הוד מלכותו ג'ורג' החמישי… שם בין שורות עצי האורן, בתום התעללות ממושכת מלווה הלמות אגרופים ונסיונות חנק – מושחתת נפשה ותמימותה…"
שייקה מרותק וזועם, אני מפרש לו את הדין. עובר מן העלילה המצמררת ללשון החוק היבשה. קולט את מבע פניו המשתנה, מארשת מרותקת להחמצת פנים. אני ממתין מעט לשינוי באוירה. אחרי כן מדבר על התאמת הסעיף בחוק למקרה שלפנינו: "אמנם נכון הוא, שכל כוונתו של התוקף היתה להיפטר מהבחור, כדי להקל את ביצוע האינוס בבחורה, אולם קיים כאן יסוד הצפיות; כמו במקרה של אדם הבא לשדוד בנק ונמצא יורה בקופאי והורגו, מתוך אובדן עשתונות, פחד או בלבול: לכן גם כאן מדובר ברצח ולא בהריגה". שייקה מהנהן בראשו. אחרי כן אני דוחק בו לשוב לסיפור פציעתו. הוא נאנח ומספר, מתוך קורטוב של נחמה לצרותיהם של אחרים. הוא הלא נשאר חי, למרות שטעם מר בפיו. "כן, איפה היינו" הוא אומר וממשיך:
"ימים רבים אני שוכב בבית חולים בטשטוש חושים וכשאני מתעורר, אני מגלה שידי הימנית קטועה, ראייתי אובדת לי לתמיד. שניים מחברי לזחל"מ נהרגו, הגשש הועף למרחק רב ויצא בגפיים וצלעות שבורות בלבד. היו רגעים שהצטערתי שלא מתי יחד אתם. מאוחר יותר, ביקר אותי חבר שהיה אתי בשיירה וסיפר לי פרטים על מה שקרה"
שייקה פסק מדיבורו לפתע, כחולב הגיג ממוחו, ואמר: "רגע, מיכאל, אתה מכיר את הבחור. הוא לומד אתנו בפקלוטה… שמו יורם…. ארכנהולד…"
"כן, מכיר אותו", הגבתי "לומד שנתיים מתחתינו…. קוראים לו "היפה" נו, זה הייקה מהכרמל…"
"נכון" מאשר לי שייקה. ושב לסיפורו:
"כן, יורם זה בא לבקר אותי בתל-השומר, סיפר בדיחות. רצה לעודד את רוחי ואני שלחתי את ידי ומיששתי את פניו כמבקש לבדוק אם איבריו שלמים… הוא רצה להרים לי את המורל, אבל אני התעקשתי לחזור אל התופת, והוא נעתר מתוך אונס של אדם המבקש לשכוח ולהשכיח.
אתה הלא מכיר אותו. בחור חסון ובריא שכזה, חייכן ומלא שמחה. הוא שייך לחבר'ה שאוחזים את החיים בגרונם ומניחים לפגזים לחלוף להם מעל לראש. סיפר לי כיצד הטנק הראשון, זה שטיפס לסוללה לעמדת ירי, חוטף שתי פגיעות ישירות בצריח, התותחן והטען-קשר נהרגים. מפקד הטנק נפצע קשה ועף מהצריח. הטנק השני נפגע בצדו ויוצא מכלל שימוש. שני זחל"מים כולל הזחל"מ שלי חוטפים פגיעות ישירות. ארבעה הרוגים.
יורם היה מפקד הטנק המאסף, שעמד במרחק של שלושים מטר, הוא לא נפגע. יורם מתעשת, עולה על הסוללה ומטווח את המצרים הנמלטים בסירות הזודיאק. הוא לא ידע אם פגע בהם או לא. הוא יורד מהסוללה ומזעיק עזרה בקשר. טנק-האמבולנס מסוג "שרמן" ושני זחלמים מגיעים מאחד המעוזים, תוך עשרים דקות. הפצוע ואני בתוכם מועברים לנקודת נחיתה של הליקופטרים. משם הם מוטסים ל"רפידים". לאחר טפול ראשוני מוטסים במטוסי "דקוטה" לבית-חולים תל-השומר.
הייתי שבר כלי, חצי בן אדם. נכה, עיוור, מיואש. אחר כך התחזקתי. לא הפסקתי לרגע להילחם על חיי. החבר'ה והמפקדים עודדו אותי. האחיות והרופאים פינקו. זה נתן לי כוח נפשי. כשיצאתי מכלל סכנה אמרו הרופאים שאני נס רפואי. כפי שאתה רואה, הייתי ז'לוב לא קטן. אבל מה זה בן אדם מול ברזל ואש. הייתי בשרות מילואים נוסף, מלחמת ההתשה. השנים שאחרי הניצחון הגדול של 67. איזה רהב, איזה ביטחון עצמי. והשאננות שבאה אחר כך, מנוחה על זרי הדפנה כמו שאומרים. בדיוק סיימתי תואר ראשון במדעי-המדינה. רציתי לעבוד בשירות החוץ. זה כבר לא יתממש. היה חבל לי רק על הראייה. עמדתי להתחתן, החברה לא יכלה לעמוד בסבל הזה. הייתה לצדי כל החודשים האלה, עם הניתוחים וכולי, וכאשר יצאתי מכלל סכנה היא נעלמה, עזבה לקנדה, כדי שהשלגים שם יקפיאו לה את הזכרונות. הייתי בשיקום ממושך ובניתוחים חוזרים ונשנים בארצות הברית. המשפחה הכירה לי בחורה חמודה, נהדרת, עיוורת שבעים אחוז, נולדו לנו שני ילדים יפים, בן ובת…".
הוא מפסיק ואני קם ללכת. הוא מלווה אותי לעבר הדלת, לוחץ את ידי וממאן לשחררה.
בפקולטה הוא מבקש שאחבור אליו לפעמים, ללוותו במסדרון המקומר, זה שעל כתליו סדורים דיוקנאות של תלמידים שנפלו במערכות ישראל. והוא נעצר, מניח לאחיזתו בכלב-הנחייה וממשש בידו האחת את המסגרות השחורות והזכוכיות הקרות. מבטים צעירים, יפים, ללא מבוכה, ללא סימני שאלה. שייקה ממשש ומבקש להגיע לתווי הפנים, להתחקות אחר התחושות, המניעים. אני מחמיא לו: אתה גיבור. הוא מתווה תנועת ביטול ואומר שאין גבורה מתה, ואין גיבורים נכים, אלא אלה שלא נקלעים למצבים ולא טורפים עצמם בכפם…
והוא זועף לפתע, כמו נתמצה בו זעמם כל אלה שהלכו והותירו תמונות תלויות על הקיר של הפקולטה למשפטים. הוא פולט משפטים קטועים, מבולבלים, על האביב ועל מרבדי הכלניות, פרחים הרוויים בדם. כי הלא כך כתב המשורר, שאין אף שעל על אדמתנו שלא כופר בדם. אחרי כן הוא אומר: "כן, ידידי, הם בוחרים אותנו יפי בלורית וטוהר, בריאים ללא-מתום, מתאימים לעולה, מיתוסים של שירי גבורה ותהילה…"
אני מושך ממנו את הייאוש, משיב לו את אחיזתו בכלבו החכם. מוביל אותו אל המדשאות ואל התצפיות על ירושלים, כדי שיחוש את המראות וישמע את הקולות, ואולי יראה דברים אחרים, בעיניו הוא ובעיני רוחו.
את רג'ינה אני פוגש שוב. שנים לאחר סיום הפקולטה. שנתיים לאחר מותו של שייקה, שנה אחרי שפגשתי בה לאחרונה, שם בכיכר המשביר, והיא עדיין רואה רק צללים ואורות. הפעם היא נענית למפגש ואנו מתיישבים בפונדק-שבע, שבמגדל העיר. היא לוגמת אספרסו ונוגסת צהרון. מדברת על הילדים. אינה מזכירה את שייקה. היא רק כואבת אותו מבפנים, נוגעת בזכרון פניו. שמחת החיים שלה היתה שלמה, אולי מתוך השלמה מוחלטת, אולי מתוך הרצון לשמר בקרבה את החיוניות הזו עבור ילדיה, ואולי משום שלא ראתה את פניו מעולם, רק חשה אותו, קוראת אותו מבעד למסך של אורות וצללים. בכך נחסכה ממנה ההתמודדות עם זכר דמותו, עם תווי פניו.
רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 3/3