אלי שפר-שערי רצון-סיפור – הפרידה מהחנוכייה שלנו

לקראת חג החנוכה שלח לנו נער בן 13 סיפור שכתב סבא שלו, שעלה ממרוקו כילד למעברת 'חצרים' בבאר שבע. הסיפור מופיע בספר 'שערי רצון' – סיפור של ילד שעלה ממרוקו, שכתב הסב

"המספר הוא סבא שלי!! הוא מספר על סבא רבא וסבתא רבתא" כתב לנו הנער, והוסיף: "הייתי שמח לפרסם את הסיפור ולגרום לסבא נחת רוח."

התרגשנו מהסיפור ומהבקשה של הנער, שמתעניין בשורשים של המשפחה שלו ורוצה לגרום לסבא נחת רוח. 

בתשובה לבקשתנו לקבל את אישורו של הסב לפרסום הסיפור, כתב לנו הסבא: "כתבתי את הספר עבור ילדיי ונכדיי ולכבוד העולים שהתיישבו בנגב, סללו, בנו והפכו את השממה לגן פורח."

הינה הסיפור: 

הפרידה מהחנוכייה שלנו / אלי אשרף – שפר

סיפור מתוך הספר 'שערי רצון

'

….השנה 1958. חג פסח חלף לו, חג שבועות ממשמש ובא, אך המכתב על תוצאות מבחן הסקר בושש לבוא. היו אלה ימי מתח עבורי.

במוצאי שבת אחד, הסתודדו ההורים שלי עם אחי ורעייתו. לאחר שסיימו להתלחש, הם קראו לי להצטרף אליהם.

אחי פנה אליי ואמר: זה עתה סיימנו לדבר עליך ומוטב שתשמע במה מדובר. שמענו לאחרונה כי כמה ילדים בגילך התחילו לעבוד לפרנסת המשפחה ורצינו לדעת מה אתה חושב לעשות בשנה הבאה.

הרגשתי כאילו שפכו עליי מים צוננים. הבנתי לקראת מה השיחה הזאת מובילה. פניי ורעידות גופי הסגירו את רגשותיי.

אבא אחז בידי ואמר: – שמע בני מה כתוב ב"פרקי אבות:"

"הוא הָיָה אֹומֵר: בֶּן חָמֵש שָנִים – לַמִקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר – לַמִשְנָה, בֶּן שְלש עֶשְרֵה – לַמִצְוֹת, בֶּן חֲמֵש עֶשְרֵה – לַתַלְמוד" …. כיוון שאתה עדיין אינך בן חמש עשרה, מחובתנו לעשות הכול על מנת שתמשיך ללמוד.

הרגשתי כמו ציפור שהחזה שלה נתמלא באוויר ורציתי לעוף ולצייץ מרוב אושר אבא המשיך ואמר: תחילה חשבנו שתעבוד שנה – שנתיים עקב המצב הכלכלי הקשה, אולם כיוון שראינו את הנחישות שלך הגענו להחלטה משותפת שאתה תמשיך ללמוד ובכל מחיר….

לימים סיפרה לי אמא כי לאחר אותה שיחה, היא עשתה מעשה להוצאת ההחלטה אל הפועל. בלי ליידע מישהו מהמשפחה, אמא לקחה את החנוכייה העתיקה שעברה במשפחתנו מדור לדור מאז גירוש ספרד והלכה לשאול לדעתו של רב בית הכנסת שלנו מה וכיצד עליה להוציא לפועל את ההחלטה שנתקבלה באותו מוצאי שבת.

אמא סיפרה כי הרב אמר לה שחכמינו לימדונו כי ילד שיש לו אב, האב חייב ללמדו ולכן על ההורים מוטלת החובה ללמד את בניהם תורה.

אמא סיפרה עוד כי הרב עודד אותה והמליץ לה להציע למכירה את החנוכייה למוזיאון ישראל בירושלים, שם ראוי שהחנוכייה תישמר ותוצג לדורות הבאים. אמא שמעה וכן עשתה.

בתקופה שהיינו עולים במעברה, ההורים שלי נאלצו למכור חפצי ערך כמו פמוטים ותכשיטים. אמא מכרה אפילו את הצמה הארוכה והיפה שלה. כל אלה התקבלו אצלי בהבנה, אולם כאשר נודע לי על מכירת החנוכייה הצטערתי עד למאוד. המכתב שבישר לי כי עברתי את מבחן הסקר לא ניחם אותי. ידעתי שכבר לא נוכל להדליק את החנוכייה עתיקת היומין ולא נותר לי אלא ללכת לאמא ולהודות לה על ההקרבה העצומה שעשתה בעניין החנוכייה, והבטחתי לה שאשתדל ללמוד כמיטב יכולתי ולהביא אור הביתה במקום החנוכייה שאיננה איתנו עוד.

עד כאן הסיפור.

לשאלתנו, האם החנוכייה נשמרה במוזיאון ישראל, ענה הנכד: "כן. סבא לקח אותי לראות את החנוכייה במוזיאון."

בלי להכיר מקרוב את הסבא, הנכד והמשפחה – אפשר לומר בביטחון כי במשפחה הזו – אור החינוך וההשכלה ממשיכים להאיר!

אלי שפר-שערי רצון-סיפור – הפרידה מהחנוכייה שלנו