דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי- יחיאל פרץ

הדיאלוג ממחיש את גודל הפיתוי היום-יומי והתמשכותו, במבנהו הוא מזכיר את המדרש בתנחומא: ״אין את מוצא נאמן גדול מיוסף שהיה במצרים שכתוב בהן אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג) והוא בן י״ז שנה ולא נחשד על העריות ביותר שהייתה אדוניתו עמו בבית והייתה משדלתו בכל יום ויום בדברים והייתה מחלפת ג׳ חליפות בגדים בכל יום ויום כלים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בחצי היום ובחצי היום לא לבשה בין הערבים כ״כ למה כדי ליתן עיניו בה,״ [תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ה].

בין שני הטקסטים קיימות זיקות לשוניות ותמטיות ברורות, נימוקי יוסף בשני הטקסטים זהים בלשונם ובתוכנם – הם דתיים ולאומיים. העימות בין השניים, כבקצידה, הופך לעימות לאומי ודתי בין יוסף, מבני ישראל, השומר על תורה ומצוות, ובין זוליכה בת מצרים שמנסה לפתותו בכל טוב העולם, בעושר ובכבוד, אך יוסף שומר על זהותו המוסרית, הדתית והלאומית.

בצד הדמיון בין הטקסטים יש גם הבדלים בולטים לעין, בעיקר באווירה: כנגד הסגנון הרציני בקצידה, סגנונו של הדיאלוג הוא ישיר יותר, בוטה יותר, ההצעות ישירות, והדחייה אף היא חריפה, ויש בו אף נימה סטירית שמאירה באור מגוחך את הצעותיה וחיזוריה של זוליכה. דיאלוג זה דומה באווירתו ובטיעוניו לדיאלוג בין זוליכה ויוסף ב׳ספר הישר׳, עמי 200-199. דיאלוג זה נמצא בדפוס בנוסח יהודי העיר צפרו, שהיה בידי יוסף טובלי והועלה לרשת על ידי הגברת יפה בנוז מאשדוד. הוא מודפס בנפרד מן הקצידה. הדיאלוג בנוי בהתנצחות בין יוסף וזוליכה, הוא בנוי כמעין משחק פיתוי בין זוליכה ליוסף. זוליכה מנסה לפתותו בזהב וכסף, ויוסף דוחה את טענותיה בנימוקים שונים. יוסף חוזר על הנימוקים שעלו בקצידה: הוא יהודי, מבני ישראל, וחרף היותו עבד הוא שייך לעם ישראל בני החורין, שומרי המצוות, ואינו מוכן לעבור על תורת אבותיו ולחטוא בעבירה זו. לדיאלוג מבנה ברור: הדיאלוג בנוי מפניות והצעות של זוליכה ומנימוקי נגד של יוסף. הדיאלוג בן שמונה שורות כפולות, והוא הכולל ארבע פניות-הצעות של זוליכה וארבעה נימוקי נגד של יוסף.

חריזה: חריזה בתוך השורות הכפולות, וביניהן בארבע השורות האחרונות: אא \בב \ גג \ דד \ דד \ הה \ הה.

הדיאלוג מתפתח, ויש בו הדרגה וסדר על פי חלקי היממה: הפנייה הראשונה בבוקר והאחרונה בערב. ההצעות של זוליכה הולכות וגדלות: בבוקר היא מציעה מגש של זהב, בצהריים היא משלימה את המערכת ומוסיפה קומקום וכוס. בין הערביים היא מציעה מגש מלא זהב מצרים, ובערב היא כבר מציעה מגש תכשיטים מכל העולם.

אף הנימוקים של יוסף הולכים ומתעצמים: בפעם הראשונה הוא מזכיר לה את פער המעמדות והבדלי הדתות, היא בת מלך והוא עבד יהודי, נחות שבנחותים, אבל לשווא. (יחידה 1). ביחידה 2: הנימוק הבא, הפנייה בצהריים, מי הוא אביה שהציל אותו? ומי הוא המלך שקנה אותו! הרי הוא מכנה אותה בת מלך. ייתכן שיש כאן רמז לסיפורים שרווחו באיסלם, שמספרים שזוליכה היא בת מלך, או אולי זהו שיבוש בטקסט, וצריך היה להיות: אבי ואמי הצילוני – הכוונה מן החטא הנורא והמביש שבו היא מנסה להחטיא אותו. ייתכן ששורה זו רומזת למדרש שבו יוסף דוחה אותה בנמקו כי במעשה זה הוא עלול לאבד את מקומו בעולם הבא: ״ולא שמע אליה לשכב אצלה בעוה׳׳ז, להיות עמה שלא יהיה עמה בגיהנם לעתיד לבא, ׳׳[בראשית רבה (וילנא) וישב פרשה פז סימן ו מדרש על בראשית לט 10] . יחידה 3, בין הערביים – יוסף חוזר על הנימוק בקצידה שהוא מבני ישראל, בני החורין. הוא בן חורין בזכות התורה והמצוות. וביחידה 4, בערב. הנימוק האחרון מופיע אף הוא בקצידה ובאותה לשון (המעשה אינו של אבי וסבי). תשובתו האחרונה של יוסן מנוסחת בחריפות רבה: ״הוי גברת, אל תלכלכי את אזניי.״

דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי- יחיאל פרץ

עמוד 296