תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד
בשנת 1438 אירעה בפאס תקרית חמורה. במסגד שבעיר נמצאה צלוחית יין. (בדת האיסלם היין אסור בהחלט על מאמיניה). מהר מאד פשטה העלילה בקרב המוסלמים כאילו היהודים עשו זאת, כדי לחלל בקודש. מיד החלו הפרעות שהיו בעלות אופי קשה במיוחד. התעללו בזקנים ובנשים ונחטפו תינוקות לשם התאסלמות. השלטונות עמדו אובדי עצות.
לאחר כמה ימים קשים, כדי למנוע זעזועים נוספים הוציא אבו יוסף המושל דאז את צאצאי מייסדי פאס הישנה (פאס לבלי) והעביר אותם מחוץ לעיר שם בנה להם שכונה חדשה, את ה״אלמלאח״. תגובת המוסלמים על המעשה הזה היתה חיובית. היהודים מצידם נחלקו בדעותיהם. אותם שעמדו בקשר הדוק עם בני הארץ ודעותיהם היו ליברליות יותר, ראו בזאת עלבון חמור ודיכוי. השכבות האחרות ראו ברכה במעשה זה. כאן נראה להם כי יוכלו לקיים דתם באין מפריע, איחודם וליכודם יגבר, ייתקלו פחות במוסלמים ויסבלו פחות מהשפלות. ואמנם, עד מהרה הסתגלו הכל למצב החדש עד שהסכינו לראות ב״אלמלאח״ מדינה בפני עצמה.
כ־30 שנה נמשכה רגיעה זו. בשנת 1465 נזדעזעה יהדות פאס וכמעט שהובאה עליה כלייה שלמה. העילה להתנפלות הפעם היתד. גילוי גוויתו של מוסלמי הרוג. החשד נפל על היהודים ונתגלגל חיש בכל רחבי אזור הבירה. למעשה, שימש הדבר כנימוק הסוואתי, כדי לבטא בגלוי רגשי נקם שנבעו מסיבות אחרות לגמרי. הסיבה הפעם היתה יועצו הכלכלי של המלך, עבד לחק למריני, יהודי בשם אבן אהרון, שהתמסר באמונה שלמה לעניני האוצר של המלוכה. אהרון הטיל מם מיוחד על כל תושבי מרוקו. מתשלום המס לא שוחררו אפילו אנשי המעמד הדתי המוסלמי, שראו עצמם פטורים ממנו. ״השורפא ולמורביטין״, כפי שנקראו אלה, ראו במעשה היהודי השפלה מכוונת ולעג גלוי. מספר כינוסים והסברים להמון הביאו לידי כך שיראה בישראל עלוקה מוצצת. העובדה שגם על היהודים הוטל המם נעלמה מעין ההמון המוסלמי. ״המלך נוטה אחר היהודים״ — כך נראה הדבר להמון הסוער. סכנה ארבה כביכול לדת המוסלמית. הדרך היחידה להצלה היתה התנפלות על המלך ומשנהו ורציחתם. הענין קיבל ממדים מהפכניים, רבבות הקנאים נהרו אל ה״אלמליח״, נתנו יד חפשית ליצריהם האפלים ופרעו ללא רחם. מתושבי השכונה המובדלת נותרו כ־120 משפחות בלבד. פאר יהדות מרוקו נמחה כהרף עין. שמועת הפרעות עשתה לה כנפים בכל מרוקו וגרמה לאימה ופחד של היהודים באשר הם. העמל הרב של ממשלת המרינים עלה בתוהו. המצב דמה עתה מהבחינה היהודית לזה ששרר בימי האלמואחידין, ושוב היתה הבעיה העיקרית למצוא דרך להינצל ממוות ומשמד.
לא הגיעו לידינו פרטי המאורעות של הימים ההם, אבל הדם הגיעו למרחקים. עדות לכך היא קינתו של ר׳ אברהם אבן עזרא, גם אם הוא לא היה שם, כי הוא רק נדד הרבה באירופה, בכל זאת מצא צורך לבטא את רחשי ליבו. והרי קטע מן ״אהה ירד״.
או אפס / כל קהל פאם / וחיש אבדו במהרה
עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא
עיר חכמים / מחכמים / בסוגיא ובסברה
ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה
ודרשנים/ המבינים/ בסוד ספרי וגם ספרא
ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה
וחזנין / מתחננין / בקול ערב ובצורה…
את חיי הרוח של היהודים בשנות השלטון המריני ניתן לחלק, מנקודת ראות ידיעותינו אודותיהם, לשתי תקופות, בעוד שמתקופת המאה הראשונה של השושלת הזו לא נודעו לנו אלא שמות גדולי התורה בלבד ומפעליהם נעלמו, ידועים עד היום חכמי שני הדורות הבאים ואף יצירותיהם רובן נשתמרו.
אל הקבוצה הראשונה ניתן לשייך את ר׳ שלמה עמאר מסגל מיסא ואת מי שהיה כפי הנראה בנו, רבי יצחק עמאר מסווטא. את רבני פאם, האב ובנו דוד ומשה בן זכרי. שני האחרונים החליפו אגרות בעניני הלכה עם רבי שלמה בן אדרת (1210—1245), אז גדול רבני ספרד. חכם אחר שעמד בקשר דעות עם הרשב״א — רבי יצחק בן מלמון בן אלחנן מן העיר תאזא (Taza), רבי יהודה גיאן פעל בסוף המאה ה־13 ותחילת המאה ה־14. חברו הצעיר ממנו היה רבי יוסף בן גליל (גם הוא בזמן הרשב״א) זה האחרון נתיידד עם רבי סעדיה בר׳ יצחק מסגלמיסא, אשר נתחנך בספרד אצל ר׳ אברהם אבולעפיה, איש הקבלה, החוזה ומתנגדו של הרמב״ם ודרך מחקרו (1211—1240).
דורות הרבנים המאוחרים זכו כאמור ונשתמרו יותר בכתבים. מקובל גדול שחי בארץ המערב בערך במחצית המאה ה־14 היה רבי נסים בן מלכה. איש פאס זה כתב שני ספרים, הידועים עד היום, הדנים בקבלה. ״צניף מלוכה״ ו״אמרי מלוכה״. בהשפעתו התעניין גם יהודה בנו בקבלה ובפילוסופיה. הוא חיבר פירושים על ספר ״יצירה״ ועל ״פרקי רבי אליעזר״, כן נמצאו עוד מספר עבודות משל יהודה בן מלכה. רב גדול ומיוחס, מצאצאי רבי יהודה סוסאן, היה רבי יוסף הכהן. אף זה לימד תורה בפאם ותלמידיו שחסו בצילו, היו לא רק מבני מרוקו.
שני רבנים אחרים, הידועים מאותה תקופה בשל ריב שהתנהל ביניהם על מעמדם של האנוסים, היו ר׳ שלמה בן פאלקון ור׳ נתן בוסתי. זה האחרון צידד ביהודים אומללים אלה, שרבים, וביניהם ר׳ שלמה, ראו אותם כפסולים למשרות ציבוריות רבות ולעניני קדושה. ר׳ לוי בן ואליד מדרע עסק לא רק בדברי הלכה, אמנם בשטח זה כתב כמה חיבורים: קונטרס בדיני טריפות ושאלות־ותשובות בהלכה. הוא ניצל גם את ידיעותיו במתמטיקה ובאסטרונומיה וכתב ספר שעינינו עיבור השנים. שני בניו, רבי חלפתא ורבי יוסף, נתעלו וקנו להם שם בתלמוד בזכות עצמם.
בן אותו הדור היה רבי דוד הלוי, יליד תמאגרות, פייטן ומקובל. ספרו ״המלכות״, הדן בקבלה, נדפס בקאזאבלנקה בתחילת המאה ה־20, לאחר שלא נמצא בשלמות זמן רב. הספר מעיד על עומק הידיעות המרובות. הוא מפורסם כצדיק וקדוש ומכל מרוקו נוהרים להשתטח על קברו. חסידיו חוגגים את חג השבועות באדרע, מקום קבורתו.
עם ביצור מעמדם של היהודים המגורשים היתה מחשבתם הראשונה מיבנה קהילותיהם וליכודם בהנהגת רבנים מוכרים. וזאת מתוך כמה סיבות. מנהגיהם השונים של אחיהם שבמרוקו ודינים הלכתיים בלתי מוכרים, שקנו מהלכים ביבשת החדשה, הטעו את יוצאי ספרד. גם יחוסם התרבותי, שעמד על רמות גבוהות, לא הסכימו על נקלה לאבדו בהיטמעות מוחלטת. רבים ראו עצמם, בהתאם לשושלתם, כיחסנים ונכבדים מאד. אולם יחוסם שורשיו ארכו הרבה, וראשית כל הקפידו על נישואים מתאימים כאבן בוחן לסטאטוס חברתי.
כיצד סודר המבנה הקהילתי? רבני המגורשים חיברו את ״ספר התקנות של ק״ק המגורשים וגדוליהם בפאס״. כאן נכללו כל התקנות שנקבעו ונחתכו משך 200 השנה האחרונות בספרד. הרבנים שעסקו בעבודה לא קבעו דברים על פי פוסקים מוסמכים משם. בענינים רבים סמכו על כשרונם האינטואיציוני כדי להורות את הנחוץ והמתאים. כך קרה שהקלו הרבה בתקנותיהם.
ספר זה נעשה למקור בסיסי לכל חוק ודין ושימש עד מהרה כעין ״שולחך ערוך׳ את כל יהדות מרוקו. לא יוצאי אירופה בלבד.
בדברנו על היישוב הספרדי במרוקו, אל לנו לשכוח כי ריכוזו הרב ביותר היה בחבל הצפוני הדרומי של הארץ וגם כאן בעיקר סביב פאס, מקנאס וערי החוף לאראש (אל־עראיש), טנג׳יר וטטואן. בדרום המרוחק יותר לא נודעה השפעת המגורשים אלא בערים הגדולות, מראקש בדרום מערב ומוגאדיר שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי. השוני הזה במצב הדמוגרפי ניכר גם בבחינה התרבותית. בעוד שבצפון אנו יודעים אודות אנשי רוח רבים, הרי באזורים המרוחקים לא היו דיוני תורה והלכה שעלו על רמה בינונית וגם תרבות זרה לא נראתה באופק.
שלושה גדולים ממגורשי ספרד, היו זמן מה במרוקו ועצבוה. והם: ר׳ יעקב בירב מספר על עצמו ״מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל וכו'…״. ר׳ אברהם זכות בשבתו בירושלים בישיבתו של ר׳ יצחק שולאל עסק בעריכת לוחות של חשבון־שנים מותאם, והוא מזכיר כי כדבר הזה עשה ״בשאלאמאיקה בקאשטילייא וכן בפאס בתלמשאן וכן בתוניס״. גם על הרב דוד אבן זמרא (הרדב״ז) מסופר, כי בזמן הגירוש הלך לפאס ומשם פנה למצרים. ובוודאי מקרה הוא, כי נודע לנו רק על שהותם של חכמים אלה בערי אפריקה הצפונית, בפאס, תלמסאן ותוניס, בדרכם לתור להם מקלט.
אולם רובם של גולי ספרד ופורטוגאל שנקלעו למארוקו, נקלטו בה והתיישבו בערי הנמל שלה ובערים הגדולות בפנים הארץ. ומסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד. על התיישבותה של משפחה עניפה באיזור דאדס שבהרי האטלאס המרכזי מספר אחד מצאצאיה, שעבר לאירופה:
״…ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטיליא הישינה… ויקנאו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו… ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקא וישכנו להלאה למגדל אד״ר היא מלכות מלך מראי״קוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי״ש ויעמדו (!) השערים, וישכיבו (!) לבטח ובתוכם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אשה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי״ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים, גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים…״.
דבריו אלה של יהודה פרץ לא על קורותיה של משפחה אחת בלבד יצאו ללמד, אלא על גורלם של בתי אבות רבים, שבניהם לא הנציחו את תולדותיהם, ואף המצבות שבבתי־הקברות, במידה שנשתמרו, אינן מוסיפות לנו פרטים על האנשים הטמונים שם. מגורשי ספרד נהגו אז להקים אבני־זיכרון דמויות־אדם ללא כל כתובת, ואנו מוצאים אותן בבתי־הקברות של תטואן ושל תנג׳ה. במקומות שנהגו לחרות את שם הנפטר ואת התאריך היו מניחים את הלוח עם הכתב למטה, בגזירת השלטונות המוסלמיים, ובמרוצת הזמן ניטשטשו חריצי האותיות ונתמלאו עפר.
משפחה ספרדית מיוחסת אשר התיישבה בסביבות מארקש, בדאדש היתה משפחת פרץ. משפחה זו השכילה להקים במקומה קהילה בעלת חשיבות ועמדה. אולם גם המעט הזה אשר לבד ממנו לא קמה באיזור הדרום כל תרבות יהודית, נתפזר כעבור מספר שנים בשל רדיפות.
ללא כל ספק נוכל להסיק מסקנות חיוביות מן המריבות בין היהודים לבין עצמם, מצבם היה טוב מנקודת הראות הכלכלית וכן גם מהאספקט הרוחני. יהדות מרוקו על כל פלגיה, התבססה היטב זמן מועט אחר הפגעים הקשים של סוף המאה ה־15. על מסקנות אלו יעידו עדים כשר יעקב רוג׳ליש ומשה אבוטאם, באי המלך מולאי בוחסון, רבי שם־טוב ברבי אברהם, רבי שאול בן רמוך (שבא תחתיו) ויעקב בן ליחסן, הנגידים על התושבים היהודים, והנכבדים בעיני השלטון. הגדיל מכל אלה שמואל בלאנסי שעמד למלך מולאי מסעוד בשעת צרה. משעלו בני משפחת כריף (גם הם משבט האלמרינים) להוריד את השליטים דאז, אסף בלאנסי כ־1400 לוחמים, גם יהודים ביניהם, והכניע את המתמרדים.
עוד מקרה של התקוממות אשר דוכא הודות ליהודים אירע דווקא בשטח מימשל נוצרי. בשנת 1511 קמו תושבי העיר סאפי, המוסלמים נגד השליטים הפורטוגלים שפרשו את שלטונם 3 שנים קודם לכן. התושבים ניסו לכבוש את השלטון והרימו את נס המרד, אך יצחק בן זמרה ושמואל, מאנשי החצר סיכלו את המרד.
מעמדם של היהודים בכלל היה טוב מזה של תושבי מרוקו המוסלמים. בעיקר ניתן להבין את מצבם המשופר הודות להשכלתם הכללית והרחבה בשטחים שונים. כאן שוב היו המגורשים הכוח הדוחף והמסייע.
גם המאורים התייחסו אל היהודיים שבתוכם בכבוד. ר׳ אברהם בן זמרה השפעתו היתה רבה על כל תושבי עירו סאפי.
משנת 1521 ועד לשנת 1524 שררה באפריקה הצפונית בצורת קשה. הרעב בן שלוש השנים הביא צרות רבות על האוכלוסיה וכמעט הפך על פיהם את סדרי השיקום של היהודים שהוקמו בעמל רב. רק שכבה דקה מקרב אזרחי מרוקו לא סבלה. היו אלה בעיקר יהודים עשירים אשר על אף פגעי הטבע הצליחו לשמור כמויות גדולות של תבואות, תמורתן השיגו חפצן על אף המחסור. מעניין לציין, כי על פי תעודות שנמצאו מכרו חיטים לארצות חוץ. הם העדיפו זאת על אחיהם, שמרוב צרות ואכזבה המירו הרבה מהם דתם. מציאותה של שכבה אנושית כזו, שכל מעייניה בצע כסף בלבד עוררה ובצדק את זעם ההמון הצפון אפריקני. גניבות מבתי היהודים ופשעים אחרים כלפיהם הפכו לדבר יומיומי. המלך הגדיל את ההתמרמרות בתומכו ביצואנים ואגב כך בקופתו שלו. גל ההתמרמרות גבר ועורר עוד מעט מרידה חדשה. אולם בדרך נס ירדו גשמים, שבישרו שנת ברכה וגרמו להשקטת הרוחות.
תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 66