קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת

קהילות-תאפילאלת

בגדי שבת

אַרְבַּע בְּגָדִים לְבָנִים / מִשְּׁנַת חֲסִידִים שְׁנוּיָה

לִכְבוֹד שַׁבָּת מְזֻמָּנִים / לְשָׁרֵת בִּכְסוּת נַקִּיהָ

רֶמֶז לְאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים / אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוָיָ"ה

בִּגְדֵי יֶשַׁע תַּלְבִּישֵׁנִי

 

רוב העם לא הקפידו על בגדי לבן בשבת,  אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לכבוד שבת. יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת,

ומרן יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

 בבצאר הקפידו כל הגברים על גלימה מסוג עבאיא לבנה בשבת.

 

נרות שבת חוֹבָה שְׁתֵּי נֵרוֹת תַּדְרִים / נֵר מִצְוָה אוֹרָה יְגַלֶּה

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אַדְנוּ"ת פָּשׁוּט וְאֵ"ל מָלֵא

שָׁלֹשׁ יִחוּדִים מְאִירִים / מִסְפָּרָם לְנֵר יַעֲלֶה

מִלּוּי שַׁדַּ"י שָׁם יַחֲנֶה

 

הדלקת נרות השבת נעשית בידי הנשים. את נרות השבת נוהגים להדליק לא בנרות שעווה אלא בשתי כוסות ששמן צף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצען. המנהג הוא שהאישה מדליקה את הנרות ואחר כך מברכת.

 

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד (רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א): ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת', וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה 'להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנד. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים, להדליק שני נרות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, דף סז ע״א). שיטה ג – שבעה נרות (מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא ועוד – כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים ושבעת ימי השבוע). השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז״ל. ע"כ

 

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית

׳רחמאת לאה א־כאלתי/ ׳רחמאת לאה א־לאלא רחל/ ׳רחמאת לאה א־באבאסי׳(רחמי

ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה…).

 

השמש בריסאני מכין בערב שבת ארבעים כוסות לנרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזים.

 

׳ובא השמש וזרח השמש׳ – זיכרונות ילדות

 

מהוויי ערב שבת קודש בביתו של בבא מאיר בארפוד

פעמים רבות הייתי פוקד את בבא מאיר בערב שבת. תכונה מיוחדת ניכרת ביום זה בבית בבא מאיר. הרבנית נתונה כולה להכנת תבשילי השבת. אמו של בבא מאיר ללא/ביחא (מרת פריחא) הייתה לה לעזר רב. אני ור׳ אלעזר היינו מופקדים על טחינת הבשר. כל אחד בתורו עושה כמה סיבובי טחינה, ולא היינו זזים משם עד שהבשר היה כלה מבין שיני הריחיים. מן הבשר הטחון תכין הרבנית ותגלגל קציצות כמנה עיקרית לסעודה ראשונה של שבת. בבא מאיר, שצנוע היה גם באכילתו, יטעם מהן רק קמעא, כדרכו בסעודות. במנה טובה יכבד את בא־יאהו בן בא־לו בככא, הוא אליהו ב״ר מכלוף שטרית, שהיה מזמינו לסעוד עמו מפעם לפעם בליל שבת, והיה שמח בחברתו. בין הערביים מגישים לבבא מאיר ערֵבה, והיה יושב על מיטה ומדיח את פניו ומנגבן, את ידיו ומנגבן ואת רגליו ומנגבן, ואחר כך היה מתעטף בבגדי שבת. בבית בבא מאיר שרתה ברכת הזמן, ויום שישי -גם הוא היה יום שכולו ארוך.

 

ערב שבת אחד, ובימות הגשמים היה, גזרו בשמים לקצר את היום ולהקדים ולהוסיף על קדושת השבת בלי ידיעה והודעה. אבל בני הבית לא חשו עצמם נמהרים ולא חסו על התוספת, וערב שבת התנהל כרגיל באריכותו. בבא מאיר כדרכו בשעותיו היפות, והיו לו הרבה שעות יפות כל יום, ושלווה הייתה נסוכה על פניו, וקורת רוח ושמחה פנימית הייתה לו, כעסו או קפידתו היו מועטות ביותר, ואם היו, כעסו -מעולם לא היה כעם עולם. חייכן וטוב לב היה, ומאיר פנים תמיד היה, ואני נכחתי בשעותיו היפות הרבות ונתבשמתי מהן. בשעות האחרונות לקראת קבלת שבת נהג בבא מאיר לטייל בפרוזדור הארוך הלוך ושוב, ואני לצדו בזמנים היפים ההם, וידו חובקת אותי בחיבה, וחידושי תורה ומלי דבדיחותא ערבים מפיו. ערב שבת אחד נתלבש הבית פתאום בספק חשכה, והספק שינה את מראית פניו של בבא מאיר, שלבשו ארשת כבדה, ומיד נשמעו קולות אזהרה וזריזות מפיו: ׳הדליקו מיד את המנורות׳! ובני הבית מילאו מיד את הוראתו ושלחו את ידם בכפתורי החשמל והאירו את הבית, ובבא מאיר גם הוא שלח את ידו וגם אני.

 

חשש כבד נתפשט מהר וקינן בלבו של בבא מאיר, ואותות חרדה ניכרו בו. הוא רץ מהר ופתח את דלת הבית, והנה מחזה קשה נגלה לפניו: ה׳ספק חשכה׳ נעלם אפילו מצמרות העצים ומענפי הדקלים הגבוהים, והקריה נתעטפה כולה בחשכה ללא צל של ספק. בבא מאיר חש ברע, כולו נתעטף קדרות ולבש עצבות, קפידתו הייתה קפידה אמתית, וכעסו היה כעס עולם. מעולם לא ראיתיו בצער גדול כל כך, גם כשכבדה עליו מחלתו באשדוד עשרים וחמש שנה לאחר מכן ובאתי לבקרו. באותה שעה קשה של ערב שבת שינה בבא מאיר את תנועותיו האטיות הנעימות, וטיולו האטי והנעים הפך לריקוד של צער עמוק, תוך שהוא זועק מיגון כאדם שפקד את אהובו היקר לו ביותר, השבת: הוי ר׳ יעקב אביחצירא, היאך שלחתי את ידי לכפתור החשמל בשבת…!

 

ניכר מאוד שעולמו של בבא מאיר חרב עליו. הוא שמקדיש הרבה הכנות לשבת, הוא שציפה כל השבוע ליום שכולו שבת, הייתכן שנגע בכפתור החשמל, והשעה כבר הייתה חשכה, הא כיצד? הרגעים הקצרים ארכו עלינו מאוד, אבל תיכף עלה רעיון בראשו של באבא מאיר ומיד הכריז בהחלטיות, כאילו מצא נוסחת קסמים לבעיית השבת, תוך שהוא קוראני ומזרזני: מאיר, מאיר! בוא נעלה מיד לגג! והוא עולה בסערה הגגה, ואני אחריו, אבל השמים לא האירו את פניהם לר׳ מאיר, ולא נראו כל סימנים של שיורי חמה, ושוב החל בבא מאיר צועק, ובלב נשבר, ופניו מופנות למרום ׳אה ר׳ יעקב אביחצירא׳! ׳אלהא דמאיר ענני׳! ולא עברו רגעים קלים, עד שיצאה חמה מנרתיקה והקבילה את פנינו בסבר קרניה המאירות לר׳ מאיר, ובכל הגג ומעל לכל העצים פשטה השמש והאירה את האפלה כצהריים, ולשמחתו של ר׳ מאיר לא היה קץ, ומעולם לא ראיתיו שש ושמח כאותם רגעי חסד נעורים מאירים.

 

באותה שעה דומה היה ר׳ מאיר כחתן היוצא מחופתו. עודני נפעם ונרגש מן המחזה השני, ור׳ מאיר מזרזני: ׳בוא נרד׳! וברדתנו נעלמה החמה מיד, וחשכה של ממש שרתה על כל העיר, ורק אז בעצם נתחוור לי, כי בלחוץ ר׳ מאיר את כפתור אור החשמל לחץ בעצם על כפתור החמה. מאז אותו מאורע, שהכול קוראים לו נס, שלא נודע ברבים ולא הונצח עד שעת כתיבת מעשה זה, הייתי נפעם ומתפעל, אבל לא רק מחזה הנס הוא שעשה עליי את כל הרושם העז, אלא אמונתו הגדולה ויראתו הפנימית של בבא מאיר: מצערו, שהיה צער עולם על פגיעת השבת כביכול, ומשמחתו, שהייתה שמחת עולם, שהחמה פייסתו והעידה עליו כי ׳שמר שבת הוא מחללו׳.

 

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-עמ'44

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר