ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

ו. ״היא צוארה פשטה״

בכתיבתו של אלבאז על סול מופיע הביטוי הזה פעמיים, בפעם הראשונה ב״שמך יה קדשה״: הִיא צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה / לִפְנֵי צַר הָאוֹרֵב ובפעם השנייה ב״היפה בנשים״:

אֶת צַוָּארָהּ פָּשְׁטָה / מוּל בְּנֵי עוֹנְנָה

ב״צדקת אשת חיל זכרו״ של מונסונייגו מופיע הביטוי כשהוא מלווה בהאצה לתליין לבצע

את משימתו.

יוֹנָה בְּנַחַת וְשׁוּבָה / צַוָּאַר פָּשְׁטָה בְּאַהֲבָה [״.]

יָחִישׁ מַהֵר יַתִּיז רֹאשִׁי / […]

בכתיבה הפיוטית מופיע הביטוי בפיוט על העקדה (״אם אפס רבע הקן״) של הרב אפרים מרגנשבורג מן המאה האחת־עשרה, שנכנס גם לסדר הסליחות הספרדי. פיוט העקדה הזה שכתב חכם מאשכנז זכה לתפוצה גדולה יותר בקרב יהדות ספרד החל במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה. הפיוט דורש בצורה מיוחדת את פרשת העקדה, מתוקף העובדה שקולו של יצחק שהושתק בספר בראשית נשמע ברבים לפני עקדתו, והצהרותיו האמוניות זוכות לצביון אמנותי במרחב השיר. בעקדה הזאת שש יצחק למות על קידוש השם ולהיות מוקרב כשה לעולה:

ראה יחיד כי הוא השה / נאם להורו המנסה

אבי אותי ככבש תעשה / לא תחמל ולא תכסה [״•]

צואר פשט מאליו / ואביו נגש אליו

לשחטו לשם בעליו / והנה ה׳ נצב עליו

הפיוט בנוי כל כולו על ההאצה למות על קידוש השם, הנשמעת כמעין הטפה לחיות ולמות כקדוש מעונה. תופעת ההאצה מצד הנידון למוות היא מרכיב מכריע בכתיבה ההגיוגרפית. במורשת היהודית, הכתיבה על התופעה הזאת יונקת את השראתה מסיפור חנה ושבעת בניה, כפי שהתגלגל בתפוצות ישראל באמצעות ״ספר יוסיפון (ראה פלוסר, תשל״ט-תשמ״א). הכתיבה ההגיוגרפית הנוצרית התבססה על סיפורי אלעזר וחנה ושבעת בניה על פי ספר מקבים ביוונית עתיקה. ההאצה הופכת חוליה חשובה בעלילה הדרמטית של הקדוש המעונה.

יש להדגיש שבקצות יכולה ההאצה לדור בכפיפה אחת עם הקינה של סול על גורלה המר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקצא של משה בן סעדון, ״קצת סוליכא תנצב״ה״. אולם בפיוטים נשמרת האיכות ההרואית לאורך כל השיר. הקדושה מאיצה בתליינה להוציאה להורג, ואין היא מקוננת על מותה בטרם עת. הצירוף של שתי איכויות שונות באותו השיר, האלגית והאפית־הרואית, מצוי בפיוט עקדה אחר, "עת שערי רצון״ של יהודה אבן עבאם, יליד פאס שנפטר במוסול ב־1167. כאן נושא יצחק קינה על גורל אמו, שעמדה לשכול את בנה יחידה שילדה בגיל תשעים.

שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנה

צר לי לאם תבכה ותתייפח

אבל העצב על אמו אינו מרפה את ידיו בעניין נכונותו המוחלטת להיות קרבן:

ממאכלת יהמה מדברי

נא חדדה אבי ואת מאסרי

חזק ועת יקד יקוד בבשרי

קח עמך הנשאר מאפרי

ואמור לשרה זה ליצחק ריח

יוצא לכאורה שהפיוטים על סול מגלים זיקת יתר לעקדה של רבי אפרים מרגנשבורג היצוקה כל כולה על פי האיכות האפית ההרואית מאשר לעקדה של יהודה אבן עבאס, אשר עקבותיה ניכרים יותר בקצות. ברם, באשר לזיקה למקורות, יש לברר את העניין מתוך סגנונם של הפיוטים ולשונם, המעדיפים לשאוב ישירות מהתנ״ך ומהמדרשים יותר מאשר מכלי שני, כגון שתי העקדות שציינו לעיל. הביטוי ״פשט את צווארו״ ביחס ליצחק מופיע במדרש. בשמות רבה לח נאמר על יצחק ש״פשט צווארו כנגד החרב״. בדברים רבה ט מהללים את יצחק כך: ״מי גבר כיצחק שפשט צווארו על המזבח". הביטוי אף חוזר במדרש תנחומא, נשא טז.

תוספת מהאינטרנט שלי א.פ

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן – הוא פיוט לימי הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, שנכתב על ידי רבי אפרים בר יצחק מרגנסבורג. הפיוט נאמר על ידי קהילות אשכנז באחד מימי עשרת ימי תשובה, וזאת בהתאם למנהג אשכנז לומר כל יום של עשרת ימי תשובה פיוט שבמרכזו עקידת יצחק. ברוב קהילות ספרד, הפיוט נאמר בכל יום מימי הסליחות החל מתחילת חודש אלול. בנוסח הספרדי-ירושלמי הפיוט נאמר גם לפני תקיעות השופר של היום השני של ראש השנה.

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן
אַל נָא נֹאבְדָה כִּי עַל כֵּן יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן

פָּנִים לוֹ תַכִּיר וְצִדְקוֹ לְפָנֶיךָ נַזְכִּיר
קַח נָא בֵּן יַקִּיר וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר

רָץ אֶל הַנַּעַר לְהַקְדִּישׁוֹ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ
עִטְּרוֹ בָעֵצִים וְאִשּׁוֹ נֵזֶר אֱלוֹהָיו עַל רֹאשוֹ

יָחִיד הוּקַל כַּצְּבִי עָנָה וְאָמַר אָבִי
הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים נָבִיא וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא

מִלִּים הֱשִׁיבוֹ מִלְּהַבְהִילוֹ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לוֹ
בְּנִי, אֱלוֹהִים יִרְאֶה לּוֹ וְיוֹדַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ

בְּמִצְוָתְךָ שְׁנֵיהֶם נִזְהָרִים וְאַחֲרֶיךָ לֹא מְהַרְהֵרִים
חָשׁוּ וְהָלְכוּ נִמְהָרִים עַל אַחַד הֶהָרִים

רָאוּ אֵד תְּלוּלָה מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה
יַחַד בְּאַהֲבָה כְּלוּלָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה

רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה נָאַם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה
אָבִי אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה

בִּי חָפֵץ וְנִכְסֹף לְבָבִי לוֹ לַחֲשׂף
אִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף

יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד
לְשׂוּמוֹ עַל הָעֵצִים שָׁקַד וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד

צַוָּאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו
לְשֹׁחֲטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו

חֲקֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה
וְלִבּוֹ אֶל כַּפַּיִם נָשָׂא וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה

קָרָא מֵרֶחֶם מִשְׁחָר תְּמוּר בִּנְךָ הַנִּבְחָר
וְהִנֵּה אַיִל אַחַר וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר

חֲלִיפֵי אַזְכָּרָתוֹ תִּכּוֹן כְּהַקְטָרָתוֹ
וְתַעֲלֶה לְךָ תִּמְרָתוֹ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ

זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק
בְּרִית עוֹלָם בַּל יֻמְחַק אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק

קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לָקוֹד בְּצָרָה עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד
וְצֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקוֹד

עד כאן התוספת שלי א.פ

השיר של אלבאז, המתמקד בתפילה לאלוהים שיזכור את הנערה שפשטה את צווארה לשחיטה כדי לקדש שם שמים, יונק את השראתו משמות רבה מד, ״ואם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק אביהם שפשט צווארו על גבי המזבח לישחט על שמך״. מקור השראה נוסף הנראה לנו סביר ביותר הוא מדרש תנחומא, כי תשא כד, ״זכור ליצחק אביהם שפשט צווארו להישחט על קדושת שמך".

שני הציטוטים האחרונים היו מקור ודאי לאלבאז, ובמיוחד לשירו הפותח במילים ״שמך יה קדשה״, כשכל המדרשים בנושא העקדה מצטרפים כרקע. באשר לפיוטי העקדה המופיעים בספרי תפילה וסליחות, מדובר במקור השראה אפשרי.

נציין שעקדת יצחק מוזכרת בקצא בערבית־יהודית על חנה ושבעת בניה כפרשה המלמדת זכות על ישראל. בקצא של בן סעדון מצהירה סול שהיא נאמנה למורשתו של אברהם ״כלילו״, כלומר האהוב על ידי האלוהים. ברם, בכל הפיוטים לא הוזכרה פרשת העקדה במפורש, וסול אינה מדומה ליצחק. הזיקה לפרשת העקדה מתקיימת רק באמצעות הביטוי של פשיטת הצוואר למשחית. מדובר בזיקה רחוקה ועקיפה לעקדה.

ההימנעות מזיקה ישירה לפרשת יצחק מסתברת מתוקף העובדה שהמשל אינו דומה לנמשל. ההשוואה לעקדת יצחק עשויה הייתה לגרור כשל מבחינת חוקי הרטוריקה הדורשים מה־exempium – המשל – להיות דומה לנמשל עד כדי זהות טוטלית. בפרשת העקדה מדובר על אלוהים המחליט לנסות את אברהם ועל כן מצווה עליו להקריב את בנו יחידו יצחק על המזבח כקרבן כליל (holocaust). כאשר אברהם עומד בניסיון ומוכיח שהוא מוכן לקיים ללא עוררין את הצו להקריב את בנו, מוצא אלוהים תחליף ליצחק והאיל הוא שמוקרב. הדימוי לקרבן כליל בפיוטים אינו מחוזק ברמזים לעקדת יצחק, כיוון שסול היא במעמד של דמות קדושה שרשויות לא יהודיות עינו אותה בשרירות לב ובאכזריות, ולחלופין פיתו אותה, בתקווה שתעזוב את דת אבותיה לטובת הדת האחרת, האסלאם. סול עמדה מול מעניה בגאון ובסופו של דבר החליטה לפשוט את צווארה ולהישחט על קידוש השם בגלל שרירות לבם של בני האדם. בזכות המעשה הפכה סול ל-martyr, עדה של האלוהים (על פי המקור ביוונית הקלסית ועל פי המסורות הנוצריות הלטיניות, המילה המקבילה בערבית למרטיר היא ״שהיד״).

ובכן, הפיוטים על סול שואלים את ביטויי פשיטת הצוואר למשחית ממדרשי העקדה ללא זכר לעקדה ולגיבוריה, כי פרשת סול ופרשת העקדה נבדלות עקרונית אחת מרעותה, אף על פי שבשתיהן מדובר בנכונות למות למען אמונה: יצחק ניצל ממוות, סול נהרגה משום שלא רצתה להמיר את דתה לאסלאם. מונסונייגו ואלבאז, ששהו בפאס בעת ההוצאה להורג, מנסים ללמד זכות כמה שיותר על הנערה היהודייה. הגישה האפולוגטית גברה על החובה לתעד אירוע היסטורי בצורה הנאמנה ביותר. אף על פי שקרוב לוודאי לא נכחו בעת ההוצאה להורג, שקדו להשריש בתודעת הקוראים שאכן היא פשטה את צווארה למשחית. שאילת הביטוי מהמקורות ומהקשרים המוכרים לקוראים תרמה להבניית השיח על דמותה של סול ולהשתרשותו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. לאחר הקריאה בפיוטים ובקצות נוטה הקורא המצוי במקורות לקבל ללא שמץ של עוררין ופקפוק שסול האיצה בתלייניה, וזאת בהשראת הביטוי המעוגן עמוק בתודעתו, של פשיטת הצוואר למשחית.

התמונה הזאת אינה נחלת המדרשים היהודיים בלבד. היא סללה נתיבים אל הספרות הנוצרית של המאות הראשונות לספירה, עת פרחה הכתיבה המרטירולוגית, כפי שבא לידי ביטוי במסה Ad martyres של טרטוליאנום (בערך משנת 197 לספירה), אשר הטיפה לנוצרים החדשים למות על קדושת הנצרות ולא להירתע כלל מהרדיפות ומהעינויים האכזריים.

מסות ומכתבים על הנושא חוברו על ידי מטיפים שונים מראשית הנצרות, למשל המסה של אוריגנס (Origene) ומכתביו של קפריאנוס מקרתגו(258-200/210), נוסף על רשימות העוסקות במסכת עינוייהם של הקדושים הנוצרים, שהיו נפוצות לאורך מאות בשנים בכל הפזורות הנוצריות, כמו סיפורן של הקדושות פרפטואה ופליקיטס. מסופר על פרפטואה שששה אל מותה ולא הסתפקה בהושטת צווארה לתליין, אלא בראותה את התליין מהסם מעט ובידו החרב נטלה את ידו והובילה אותה בעצמה אל המקום המדויק (נקודה ממש) בצווארה שהחרב צריכה הייתה לפצוע. כקדושה ראתה במותה זכות גדולה שאין לעכבה. אכן, פשיטת הצוואר המלווה בהאצת התליין שיבצע את משימתו הפכה לאחד המאפיינים החשובים בשיח המרטירולוגי היהודי ובשיח המרטירולוגי הנוצרי (שניהם התפתחו בתקופות מקבילות וינקו מאותם המקורות, כמו ספר מקבים). לכן גם קורא הקרוב יותר למקורות הנצרות מאשר למקורות היהדות ייטה להאמין ללא ספק שסול פשטה את צווארה למשחית והאיצה בתליינה לבצע את משימתו, לערוף את ראשה. התופעה הזאת משתקפת היטב גם בכתבים על סול בשפות לועזיות, פרי עטם של נוצרים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 43