המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

כתגובה למכתבו זה של ברנט ואולי למכתבי תלונה נוספים ניסח פינסקר את תשובתו הבאה למויאל. וכך כתב בלשון זהירה: ״קיבלתי מכתבים, שלפי דעתי איני רשאי להעלים ממך את תוכנם. מובן מאליו, שגילוי לב זה, שלא הייתי מזכה בו אחר, נובע מן ההוקרה הכנה ומן האמון המלא שאני רוחש לך.

״אך זה קיבלתי עידוד מה ממכתביך ומעדות המתיישבים על שגשוגה של פתח-תקוה, והנה באו להעציב את רוחי מכתבים המתארים תמונה אחרת לגמרי של מצב הענינים במושבה זו. המכתבים מציינים לשבח את מסירותך ואת רצונך הטוב, ועם זאת מתלוננים על מעשי מזכירך, המנצל את מחלתך לרעת המתיישבים.

״בכל התלונות האלה יש בוודאי הרבה הגזמה וחוסר הגינות. אבל בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, כמוך כמוני עלינו להתחשב בדעת הקהל. כדי להניח דעה זו השתדל נא אל נכון לנקוט אמצעים נאותים. אשר לי, יקשה עלי לעוץ לך עצות מרחוק. אך הואיל ומר סטרבולסקי חסר לנו [במשמעות שלא הגיע לארץ ישראל], שמא יותר לי להציע לשיקולך אמצעי נוסף, והוא, שתואיל לצרף אליך אדם נוסף, אשר יש לו מידה מסוימת של סמכות, והמסוגל לייצג אותך לעת מחלתך, כמו למשל האדון המנהל הירש. ידוע לי היטב, שמוטלות עליו חובות משלו ושהוא אף סירב להצטרף כחבר לועד שהרכיב מר ויסוצקי, אבל אולי תצליח אתה במקום שהלה נכשל. לבד ממר הירש אינני מכיר לצערי אדם, שראוי להציב לצדך. שמא מכיר אתה אדם כזה?״

מדברים אלה עולה, שפינסקר קיבל את עצתו של ברנט ליטול ממויאל החולה חלק מסמכויותיו ולהעבירן לאדם אחר, למשל שמואל הירש. פינסקר גם לא יכול היה להתעלם מהתלונות החוזרות ונשנות שהופנו לעבר מזכירו של מויאל, אלעזר רוקח: ״צעד אחר יכול להיות אולי החלפת מזכירך הנוכחי באחר, כגון מר בן־יהודה או מר לובמן וכדומה. ואם אינך יכול לוותר עליו כמזכיר, הרשות בידך להשאירו בתפקיד זה, מבלי לתת לו תעסוקה אחרת. אבל השג לך מנהל ישר, בקי היטב בתנאי המקום, אשר ידע להבחין בין הנצרכים האמיתיים לבין אלה שאינם זקוקים לעזרתנו״.

פינסקר סיים את מכתבו בשורות הבאות: ״הדברים שכתבתי לך נובעים כמובן מן הדאגות המשותפות לך ולי, שאני רשאי לגלותן לך בלבד. עזור לי, אדוני היקר, להיחלץ ממבוי סתום זה שאנו נתונים בו עכשיו ולשכך את התרעומת אשר אתה, כאדם ללא צדיה [זדון, מזימה], תראה כמוצדקת״.

רצה הגורל ועצתו של פינסקר לצרף אל מויאל את הירש, שייצג אותו בעת מחלתו, נתמלאה מהר מן הצפוי…

ועם כל זאת, בפרסום בן הזמן אפשר למצוא סיכום חיובי ביותר לפועלו של מויאל בפתח- תקווה: ״מראה המושב פ״ת עתה כמראה עיר קטנה יושבת על תלה. מי אשר ראה את פ״ת לפני שנה ויראה היום – ישתומם. כי במשך זמן קצר כזה עלתה בידי הבונים לבנות עיר קטנה יפהפיה… במקום שרידי מפולת בתי הקולוניסטים הראשונים שעזבו את מקומם, מתנוססים בתים נאים במשטר ובסדרים בטעם בתי אירופה, והמון אכרים ויוגבים עובדים עבודתם בשדה…״

מפתח-תקווה במרכז הארץ נצפין אל יסוד המעלה שבגליל העליון, אף היא אחת מ״שבע המופלאות״, המושבות הראשונות שהוקמו בשנתיים הראשונות של העלייה הראשונה. יסוד המעלה גם נמנתה עם שלוש המושבות שהיו בטיפול חובבי ציון (בשאר הארבע תמך הברון רוטשילד). מייסדיה היו חברי האגודה ״נחלת שדה וכרם״ מפולין, שליח של האגודה, לייב רובין, סייר בארץ וכשהגיע לימת החולה נשבה בקסם הירק והמים הרבים, שהזכירו לו את נוף ילדותו. הוא כתב לחבריו על כך והציע שישלחו איש נוסף, כדי להיות בטוחים שזו הקנייה הטובה ביותר. פישל סלומון הגיע, סייר עם עמיתו את השטח ואת התפעלותו ביטא במילים: ״כשירדתי מעל הפרד ורגלי עמדו על הקרקע המוצקה של פינת פלאים זו – מיד שמעתי בת קול מלמעלה: המקום הזה מיועד לכם. השתטחתי על פני הקרקע ונשקתיה בדחילו ורחימו״.

בקיץ 1884 עלו המתיישבים הראשונים על הקרקע. השלטון הטורקי סירב לתת להם רישיון ־לבנות בתים, וכשש שנים התגוררו החלוצים ברפת גדולה, יחד עם המקנה, או במבנים זמניים מקני סוף בדומה לבדווים השכנים.

אדמת יסוד המעלה נרכשה לראשונה בשנת 1872 משבט בדואי בידי משפחת עבו מצפת. ראש המשפחה, ר׳ שמואל עבו, היה סגן קונסול צרפת בצפון הארץ, והשפעתו הייתה רבה ביותר. לאחר אחת עשרה שנה רכשו את השטח חברי אגודת ״נחלת שדה וכרם״ ממזריץ שבפולין.

מייסדי יסוד המעלה היו יהודים טובים, סוחרים, מלמדים ובעלי מלאכה, חסרי כל ניסיון חקלאי. הם התחילו את עבודתם בהתלהבות ובדבקות. בסביבה התגוררו בדואים שהפילו את חיתתם על כל סביבותיהם. בימות הגשמים לא היה אפשר להגיע אל יסוד המעלה בשל רפש טובעני ומים בערוצים. ביצות החולה הסמוכות גרמו קדחת, וזו התישה את כוחותיהם של הראשונים וגם הפילה בהם חללים. למרות הכול לא תקף אותם הייאוש, והם חיזקו את יישובם הצעיר.

כשהחלה תנועת חובבי ציון לטפל ביסוד המעלה, גילו אנשיה שהמצב במקום הוא על גבול הייאוש. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה והסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את י״מ פינס ליסוד המעלה להסדיר את הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליוני-זהב (5,000 פרנק], אסר עליו ויסוצקי לסיים את העניין.

אברהם מויאל, כדרכו, לא נטה לוותר. תחילה ניסה להסדיר את עניין הבעלות באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר(יעקב חי עבו) שימש כסגנו, בלי שהדבר יעלה לחובבי ציון בתשלום נוסף. כשלא הצליח, נאלץ לבקש מ״מזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשוחד במשרדי הטאבו ולבעל האדמה כדי לגשת לבניין הבתים. אך בשל התנגדותו של ויסוצקי ואוזלת היד של חובבי ציון בחילוץ שתי המושבות, גדרה ויסוד המעלה ממצוקתן, הגו ויסוצקי ומויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח-תקווה, כדי שלא יצטרכו להתחיל הכול מחדש.

את הגיון הצעתו הסביר מויאל במכתב לפינסקר. הוא שלח ליסוד המעלה שליח, דניאל ברוך שמו, בן משפחה ותיקה ביפו, שיבדוק את המצב במושבה. מסקנותיו היו קשות. ״לדאבון לבי מצאתי את דבריו נכונים בנוגע לקולוניסטים הנוכחיים ביסוד המעלה. אלה אינם מסוגלים לעבודה, אין להם הכשרה ולא רצון וכלום (מלבד אחד שרשמתי שמו) וגם זקנים הנם… וכסף לא יוציא אותם למרחב. אדמתם משובחת מאד מאד ואין דוגמתה בכל אדמת ארץ הקודש״. וכאן הגיע מויאל לעיקר: ״העמקתי לחקור את כל אשר נוכל לעשות בעניין הזה. והנה רבות מחשבות עלו בלבי ובתכון עלה רעיון חדש, אשר בראשית חשבתי להסתירו, אבל עצור במילים לא אוכל… אדמת יסוד המעלה אשר על מים רבים וטובים נוסדה דורשת אנשים בעלי כשרון ובעלי רוח, כי אז תוכל להיות מאושרה ועובדיה צלחים. לו היה הדבר בידי, כי אז הושבתי את הביל״ויים ביסוד המעלה ואת אלה מיסוד המעלה העתקתי לפתח תקוה״. אלא שאנשי יסוד המעלה, כמו הגדרתים לפניהם, דחו את ההצעה. הם הודיעו בלשון חד־משמעית: ״אף אם נדע שנמות פה מרעב, לא נצא מפה״. הנושא הזה שוב לא הועלה.

גם קלויזנר מתאר את הקושי שהתעורר במושבה: במהלך המו״מ על השגת רישיון בנייה נדרש ויסוצקי לשלם 250 נפוליונים. הוא התייעץ עם מויאל שאמר ״כי אם פינס ימציא לו את החוזה בין עבו ובין אנשי יסוד המעלה, יכריח את עבו על ידי הקונסול הצרפתי הכללי בבירות לתת את שטרי המקנה״. אך מאוחר יותר התברר כי על פי נוסח החוזה פג תוקפה של הבעלות, ועבו יכול לדרוש סכום כרצונו. נראה שבעל הקרקע, יעקב חי עבו, לא הסכים לבצע את רישום הבעלות על הקרקע ללא תשלום. אך ויסוצקי סירב בתוקף לדבר.

על הניסיונות להסדרת ענייני יסוד המעלה אפשר ללמוד מדבריו של מאיר טויבנהויז שהתפרסמו בהמליץ, כשישה חודשים לאחר מות מויאל: ״אנשי יסוד המעלה ברעה גדולה נתונים המה וכל אשר להם עם כל עמלם יחד. תוחלתם נכזבה ותקוותם הייתה למפח נפש; כמעט שהישועה קרובה להם ועד ארגיעה הייתה כלא היה. כשלוש שנים ישבעו נדודים עמל ותלאה עד אין קץ… והאדון מויאל ז״ל ציוה להפקיד שהושיב להם כי ישתדל לקחת להם מאת הממשלה ספרי המקנה על אדמתם, פתאם מת ה׳ מויאל ופקודתו בטלה ועזרתם חדלה וישבר לבם בקרבם; ותבוא להם הבשורה כי לא ידאגו כלל וכל מחסורם יקבלו מהיום ע״י הדירקטור הירש – וישובו ויחיו״. אולם השמחה הייתה קצרה, ולאחר זמן קצר הם קיבלו הודעה מהנהגת חובבי ציון, כי שוב לא יוכלו החובבים לסייע להם. אלא שעתה לא היה לצדם מויאל, שללא ספק היה נאבק למענם. למזלם, בשנה שלאחר מכן לקח הברון רוטשילד את יסוד המעלה תחת חסותו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 93

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר