ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״- הרציונל הכלכלי
ג. ה״הצלה״ והקמתה של חברת הלומדים הספרדית/מזרחית
צעירים ספרדים/מזרחים שנכנסו לעולם הישיבות הליטאי אימצו באופן מוחלט את אורח חיי הישיבות. חיקו את אורח ההתנהגות והלבוש, צעדו באותו ״מסלול״ של הקמת משפחה, השתלבו במבנה החברתי/כלכלי של ״חברת הלומדים״ והשתמשו באותם כלים שהיא יצרה לצעיריה האשכנזים. ״החרדים הספרדים״ מהווים כיום ב״חברת הלומדים״ חלק אינטגרלי ואף גדול יותר (מספרית) מהאשכנזים (ראו להלן).
כשחלק מהספרדים פרשו ״מאגודת ישראל״ בסיוע הרב שך והקימו לעצמם את ש״ס כמסגרת פוליטית נפרדת, הם ניצבו בפני בעיה של קיום ״חברת לומדים״ ספרדית/מזרחית שיש לה דינמיקה של התפתחות מהירה וצרכים הולכים וגדלים. שלא כעמיתיהם האשכנזים לא היו להם מגבלות לגבי שותפות בממשלה חילונית. הם דאגו למערכת הסעד הממלכתית המלווה את תלמידי הישיבות והאברכים באותם פרמטרים כמו אלה של ״אגודת ישראל״, אבל בעוצמות הרבה יותר גדולות, והדבר התאפשר בשל כוחה הפוליטי הרב של ש״ס.
את כניסתם של בני תורה ספרדים/מזרחים לישיבות הליטאיות במדינת ישראל יש לראות בפרספקטיבה היסטורית, בהקשר למה שהתרחש באירופה מייד לאחר השואה ולקליטת העליות הגדולות מארצות האסלאם.
תהליך קליטתם הראשוני של היהודים מארצות האסלאם היה רצוף קשיים פיזיים וכלכליים, מגורים במעברות, עזובה וחוסר תעסוקה. אולם עיקר הקושי היה מנטאלי ותרבותי, ומקורו בצורך להסתגל למציאות חדשה ולהלכי רוח ״ציוניים״ שעוצבו על ידי הממסד העברי החילוני. ההגמוניה האשכנזית כללה גם את המפלגות הדתיות ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״. הפוליטיזציה המוחלטת של המערכת הכלכלית, שירותי הרווחה ומערכת החינוך לא פסחה על מרכזי העולים, ואלה הפכו לזירת מאבק בין תנועות פוליטיות שונות, שהתחרו על נפשותיהם של העולים. העולים היו נתונים למניפולציות פוליטיות במידה רבה יותר מאשר היישוב הוותיק, שכן הם עדיין לא עברו תהליכי סוציאליזציה והיו חסרי הכשרה פוליטית. ״התרבות הפוליטית הישראלית״ כפתה עצמה עליהם על ידי הבטחת תעסוקה, שיכון, חינוך ובריאות בתמורה לתמיכתם הפוליטית. במקום הערכים היהודיים המסורתיים שהביאו איתם מארצות המוצא הוצגו בפניהם סמלים ומושגים זרים: סוציאליזם, קדמה, חופש, שוויון, או חינוך אחר. השנים שלאחר הקמת המדינה אופיינו במחסור ובסבל, אולם לעולים מארצות האסלאם הן היו קשות במיוחד בגלל השוני התרבותי והאפליה שנקט הממסד הקולט לטובת עולים ממוצא אירופי. ימים אלו נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של עדות המזרח כתהליך משפיל שהיו בו אלמנטים של פטרונות, ניצול והתנשאות. אך היתה לו גם השפעה הרסנית לטווח הארוך, שהתבטאה ביחסם של חלק מעדות המזרח לממסד השלטוני הוותיק. תחושות אלה היוו חלק מהגורמים המרכזיים שהביאו למהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977.
התנהלותה של ש״ס, רצונה לשלוט באופן אוטונומי בחינוך הניתן לילדי חבריה, וכוונתה לשלוט גם על ערוצי תקשורת ועל משאבים לאומיים, קשורות בין היתר לאותו זיכרון קולקטיבי של העבר המשפיל. בכרוז שפרסמה התנועה ב־18 בינואר, 1993 במעיין השבוע (פרסום שבועי המבטא את עמדות ש״ס ומחולק בבתי כנסת), נאמרו הדברים הבאים:
ראשי המדינה לא רצו בנו מלכתחילה. הם חלמו להביא לכאן את יהדות רוסיה ופולניה. השואה טרפה להם את הקלפים. אז הם היו צריכים למלא את השטחים. מה עשו, העלו את אבותינו. הם חשבו עליהם? איפה! רק על עצמם וחזונם. הם חלמו על ישראלים המנוכרים מהמורשת, אז הם עקרו אותה מאיתנו…
המאבק על נפשות העולים במעברות הגיע לשיאו בנושא החינוך. גורמים שונים במדינה הצעירה והנבנית היו מעורבים בו. נציגי משרד החינוך, הסוכנות היהודית, רשויות מקומיות, נציגי ההסתדרות, תנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת, המחנה הדתי, תלמידי ישיבות וביניהם בעיקר ״חבר הפעילים״. המאבק היה קשה והתנהל תוך כדי לחצים ואיומים ושימוש בעמדות כוח פוליטיות, בפיתויי תעסוקה ושיכון וב״פטרונג׳ פוליטי״.
למרות שרוב העולים היו דתיים/מסורתים הם הרגישו שקבעו עבורם מה תהיה דרך חינוך ילדיהם, ואמנם 77% מהתלמידים בארץ נרשמו לבתי הספר של זרם העובדים למרות שלא הזדהו עם זרם זה.
משבר הקליטה בחברה הישראלית יצר נסיבות בהן נחלשה סמכות האב ואיתה החלו להיווצר סדקים במסגרת המשפחתית, במסגרת הקהילתית ותוך כך גם בסמכות הרבנית. סמכויות אלה היו הדבק שליכד את המשפחות במשך דורות רבים ומכאן החלה להיווצר בשולי הערים, בפרברים ובמעבדות תת תרבות עבריינית. בינואר 1953 מינה שר המשפטים דאז ועדה ציבורית לחקר עבריינות הנוער בקרב העולים. אחד הממצאים הבולטים של הוועדה היה שמרבית העבריינים מקרב בני הנוער הם ילידי אסיה ואפריקה (84%) לעומת מיעוט אשכנזי(16%):
על כן אנו מוצאים כי מעשי עבריינות מתרבים עם אורך השהות של הילד בארץ. דבר זה נכון בראש ובראשונה לגבי העולה מארצות המזרח, בעוד שלגבי יוצא ארצות אירופה אנו מוצאים תהליך הפוך…
הצורך במאבק על חינוכם של ילדי ישראל, הביא צעירים חרדים מתלמידי הישיבות הגדולות, ״חברון״, ״מיר״ ו״פוניביץ׳״, לצאת למאבק במסגרת ״חבר הפעילים״. משימתם היתה ״הצלת״ הנוער מפני השמאל הציוני והחילוני ומפני הידרדרות לפשע והתפוררות. צעירים אלה נסעו למעברות ולריכוזי העולים ופעלו תוך ״סיכון נפשות״ להוצאת ילדים ממסגרות החינוך החילוניות ללימודים בישיבות. מאוחר יותר החלו להרביץ שיעורי תורה במושבי העולים. הצעירים החרדים נאבקו מול הממסד על מנת לשמר את אורח החיים הדתי של משפחות העולים. מפא״י – מפלגת הממסד השלטוני – הואשמה על ידם בהעברת העולים על דתם ובכך שבמוסדותיה אין מקפידים על כשרות ושמירת שבת. הטראומה שליוותה את הציבור החרדי בפרשת ״ילדי טהרן״ שימשה כזרז וגייס לפעילות הענפה של ״חבר הפעילים״ להצלת ילדי העולים במחנות.
פרשת ״ילדי טהרן״ (1943) מסמלת את המאבק של ״אגודת ישראל״ בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.
הפעולה במחנות והמאבק על כל ילד וילד, יצרו אתוס חרדי הרואי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי החרדי במונחים של ״הצלה״, ״מסירות נפש״ ומלחמה ללא פשרות באויב הציוני. המאבק לווה באווירה של שעת חירום והתבצע בלהט אידיאולוגי שזכה להערכה רבה בקרב הציבור החרדי ובתמיכה רבנית נרחבת. הפעילות התרחשה בידיעתו ובהסכמתו של ״החזון איש״, גדול הדור בקהילה החרדית באותה עת. הפעילים היו זקוקים לגיבוי רבני כיוון שהפעולה במעברות היתה כרוכה ב״ביטול תורה״, ועצם ההיתר הרבני העמיד פעילות זו באותה רמת ערך של לימוד התורה. החברה החרדית ראתה בהם ״גיבורים״ ומאבקם השתלב היטב בבניית המיתוס החרדי החדש: תלמיד ישיבה המנהל אורח חיים קדוש בתוך ״חברת הלומדים״ ומתנדב למעשים של מסירות נפש, כמשקל נגד לצבר הלוחם ו/או לצעירי תנועות הנוער החלוציות, שסימלו את האידיאל של התרבות האחרת. המיתולוגיה החרדית מתארת את הקמת ״חבר הפעילים״ בישיבת פוניביץ בדרמאטיות רבה וסיפורי ״הגבורה״ מסופרים מדור לדור.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי
עמוד 185