המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

לסיום פרק זה יסופר על שתי יוזמות של אברהם מויאל, בעיר וגם בכפר. הראשונה רק החלה לקרום עור וגידים, ואילו השנייה הייתה ונותרה בגדר מיתוס.

מויאל חיפש כל העת דרכים להרחיב ולחזק את היישוב היהודי החדש בארץ ישראל. בשיחות שהיו לו עם ויסוצקי, בעת ביקורו הממושך בארץ עלתה הסוגיה שעוד תעסיק רבות את ראשי היישוב: נכון שעדיפה התיישבות חקלאית על פני התיישבות עירונית, אולם העובדות מדברות בעד עצמן – במגזר החקלאי אפשר ליישב רק עשרות או מאות משפחות, בעוד שביישובים העירוניים אפשרויות הקליטה כמעט אינן מוגבלות. יפו, הערבית ברובה, אך עם יישוב יהודי גדל והולך, קלטה ובוודאי תקלוט עוד רבים מבין עולי העלייה הראשונה. יתר על כן, אוכלוסייתה היהודית השתנתה והלכה, ואל יוצאי ארצות המגרב והבלקן – שהיוו את רוב הקהילה זה עשרות שנים – הצטרפו מאז שנות ה־70, ובמיוחד במהלך שנות ה~80 עם גבור גל העלייה הראשונה, מאות ולאחר מכן אף אלפי יהודים ״אשכנזים״, שהתקבלו ברצון על ידי הוותיקים ה״ספרדים״. פרופ׳ רות קרק מציינת בספרה המקיף על יפו כי בעוד שעד 1882 היה מספר האשכנזים בעיר מועט, ב־1891 התקבלה תמונה שונה לגמרי: 1,600 אשכנזים ו-1,100 ספרדים ומערביים.145 נושא שינוי הפריסה היהודית בערי הארץ העסיק רבות את ראשי היישוב היהודי החדש, ויותר ויותר התחזקה הדעה שיפו לא תוכל עוד לקלוט רבים, ומן הראוי להפנות את תשומת הלב לערים אחרות, דוגמת לוד, רמלה, עזה, שכם ועוד.

במפגש שכינס ויסוצקי ב-17 במאי 1885 עם ראשי היישוב היהודי(וראו עמ׳ 101 בספר זה), העלו כמה מהדוברים אפשרות זו. ד״ר הרצברג מירושלים הציע לחובבי ציון לסייע לבעלי מלאכה, לא לחקלאים, להתיישב ב״שאר הערים אשר בארץ הקדושה, כמו שכם, עין גנים [ג׳נין], סאלט [בעבר הירדן], רמלה, לוד, עזה וכו״׳. יחיאל מיכל פינס הסכים עמו: ״מטרת חובבי ציון צריכה להיות בעיקרה מכוונה לטובת המקום, היינו להרים הישוב בארץ ישראל ולא להיות מצומצמת בעזרה אשר תושיט לאנשים הדורשים עזרה, כי אם להתפשט על כל הארץ, היינו להרבות הישוב בכל המקומות והערים של ארץ ישראל״. בהמשך הדיון התחלקו הדעות בין תומכי העבודה החקלאית למצדדים בהתיישבות רחבה, במושבה וגם בערים. אליעזר בן־יהודה אמר: ״יש לעזור [לעולים] בכדי שיוכלו להתפזר ולהתיישב במקומות שונים בארץ ישראל״.

בין שאר ההנחיות שהותיר אחריו ויסוצקי בתום מסעו בארץ, הוא הנחה את מויאל, נציג חובבי ציון, לטפל בסוגיית ההתיישבות העירונית. באמצע אוגוסט 1885 זימן מויאל לישיבה בנושא זה כמה מראשי הקהילה היהודית ביפו כדי לקדם את ההתיישבות העירונית של בני יפו בערים אחרות. נכחו במפגש אלעזר רוקח, מזכירו של מויאל, אהרון שלוש, חיים אמזלג, חיים שמרלינג, אחיו של אברהם יוסף מויאל, רוברט בלטנר, ומירושלים הגיעו אליעזר בן- יהודה וד״ר הרצברג.

מרדכי אלקיים סיפר על אותה פגישה: ״אברהם מויאל פתח וסיפר למשתתפים אודות הישיבה שקיים ק״ז ויסוצקי ואשר דנו בה על התרחבות היישוב היהודי בארץ, על פיתוח המלאכה והתעשייה ועל הקמת יישובים יהודיים בערים שאין בהן יהודים, כדי לקלוט את היהודים שיבואו מרוסיה ורומניה. יפו – הוסיף מויאל – מלאה עד אפס מקום ואין להשיג בה דירה או חנות. מחירי השכירות הרקיעו שחקים״.

מויאל פנה לראשי היהודים ביפו ואמר להם, שהגיעה העת שבני הדור הצעיר מקרב הקהילה יתרמו את חלקם להרחבת היישוב החדש מחוץ ליפו. והיה לו גם הסבר: ״הרי רק אנחנו בעלי הניסיון, אשר מכירים את הערבים ואת השלטונות ויש בידינו לעשות זאת, כשם שעשינו ביפו. בכך נפתח את הדרך לאחינו בעלי המלאכה והתעשייה מרוסיה למצוא שם את לחמם״. חיים אמזלג העיר שיש לפעול בזהירות. לא לחדור לערים ערביות רבות בעת ובעונה אחת, על מנת שלא לעורר חשדות בקרב הערבים. מוטב, אמר, להסתפק בשלב הראשון בשלוש ערים, דוגמת עזה, שכם ועכו, ״וגם שם לפעול בלי רעש והמולה. יש לפעול בהדרגה, יישוב אחר יישוב, משפחה אחר משפחה״.

אהרון שלוש תמך בדעתו של אמזלג והציע להתחיל ברמלה, לוד ועזה. בסיכום הדיון הוחלט ששלוש הערים הראשונות יהיו לוד, עזה ושכם, שכן בהן יש ״פרנסה בשפע״. עוד הוחלט שיוקמו מה שלימים יכונו ״גרעיני התיישבות״: שלושה מניינים של צעירים מיפו, מניין אחד לכל אחת משלוש הערים. על דעת משתתפי הדיון נקבע כי אברהם מויאל, אלעזר רוקח וחיים אמזלג ייטלו על עצמם את מלאכת ההסברה בקרב צעירי יפו.

ואכן, בחול המועד סוכות תרמ״ו(אוקטובר 1885) כינס מויאל כמה עשרות מצעירי הקהילה בבית אג׳ימאן, שזה עשרות שנים שימש מרכז ליהודי העיר, והסביר להם מדוע חשוב להרחיב את הפריסה של ההתיישבות היהודית בארץ, דבר שיאפשר קליטה טובה יותר של העולים החדשים המגיעים בהמוניהם. עם תום דבריו קם חכם סעיד אלקיים, שישב עם משפחתו בלוד, והודיע כי הוא מוכן לקלוט בעירו עשר ואף יותר של משפחות יהודיות. כמה ממשתתפי הדיון, ובהם מסעוד כהן, עובדיה יעקב ויוסף אמסלם, הודיעו מיד על הצטרפותם לגרעין הלודאי. יחזקאל סוכובולסקי(לימים דנין) הודיע כי יקים בלוד בית בד. הייתה גם התפתחות ראשונה בעניין התיישבות יהודית בשכם. יצחק שמחון, שהייתה לו חנות בשכם, הודיע כי הוא נוטל על עצמו לארגן את הגרעין ההתיישבותי לעיר זו. יצחק עצור, ברוך דניאל, יהודה עמאר וציון היון הודיעו שישקלו להצטרף לגרעין זה.

גם עזה הוזכרה לטובה וגרעין של בני יפו התעתד להקים בה מאחז יהודי. בין הראשונים שהיו מוכנים להעתיק את מגוריהם לעזה היו אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים. שמות נוספים: בני משפחת ארווץ, חכם יוסף יאיר, חכם דוד עמוס, זליג רבינוביץ וצבי שטרומליץ. מן השמות ניתן ללמוד כי מדובר היה בבני כל העדות ביפו – ספרדים כאשכנזים.

שלושת הגרעינים יצאו לערי היעד במהלכה של שנת 1886. הגדול מביניהם היה הגרעין שהדרים לעזה וחבריו שכרו בתים בשכונות אל-זיתון וראס אל טאלע. הם הקימו בית כנסת ופתחו תלמוד תורה לילדיהם. בסוף שנת 1886 היו כבר בעזה 30 משפחות יהודיות., אולם אברהם מויאל לא זכה לראות בהתגשם תכניתו ליישוב היהודים בערי הארץ. הוא היה פעיל רק בשלבי התכנון. מותו הפתאומי מנע ככל הנראה את הרחבתה של התוכנית לערים נוספות ברחבי הארץ.

הפרשייה האחרונה בפרק זה קשורה להקמתה של המושבה באר טוביה(קסטינה), שהייתה במשך שנים היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ. יוסף אליהו שלוש, שנשא לאישה את פרחה-שמחה, בתו של אברהם מויאל, כתב בספרו פרשת חיי כי במסגרת הרחבת היישוב היהודי בארץ, יזם והקים מויאל את קסטינה, תוך שהוא נאבק עם השלטונות הטורקיים, שסירבו לאשר את ייסוד היישוב, ובמיוחד את הקמת בתיו.

וכך תיאר שלוש את השתלשלות הרכישה וההקמה: ״מויאל קנה בשביל חובבי ציון הרבה נחלאות ובתוכן את המושבה קסטינה, היא באר טוביה. הודות להשפעתו על הממשלה קבל קושאנים, למרות שבאותו זמן היה חל אסור על היהודים להיאחז על הקרקע ובייחוד מחוץ לעיר ועל שטח אדמה גדול. אחרי קנית אדמת קסטינה ראה הא׳ מויאל להקים מספר בתים ורפתות. אך הממשלה לא נאותה להרשות כל הקמת בנין שהוא. המניעה באה מהפחה בירושלים והוא נסע להתראות עמו, בקש עזרתו אך הפחה הודיעו, שאין הוא רשאי להרשות שום הקמת בנינים כי ישנה בידו טלגרמה מקושטא המפקדת עליו לאסור ליהודים להיאחז על הקרקע ולבנות עליה. הא׳ מויאל שאל את הפחה: ׳הלא אנו כבר רכשנו את הקרקע ויש בידינו קושאן וכיצד לא תרשו לנו להקים עליו בתים לשבת בהם?׳ ׳זוהי אשמתו של הקיימקאם ביפר, ענה הפחה, ׳שהרשה כל זאת ועליו מוטלת האחריות׳. ״הא׳ מויאל לא הסתפק בתשובת הפחה ושאלו שנית: 'הרי האדמה שייכת כעת לנו, דמי שוויה שלמנו להפלחים ואיך עתה הממשלה לא תרשה להתיישב על האדמה, לעבדה ולהפריחה?׳. אולם הפחה עמד בעקשנותו: ׳לא ארשה בשום אופן׳. כראות הא׳ מויאל שדבריו הפעם לא יביאו כל פרי ולשווא טענותיו חזר ליפו. הוא התעמק במחשבותיו מה עליו לעשות עתה. על דבר קנית האדמה הן הודיע כבר לחובבי ציון והמה דורשים מאתו להקים בנינים ורפתות בשביל משפחות אחדות המוכנות לעלות לארץ ולהתיישב בה, החליט והזמין כמות גדולה של עצים…״

ההמשך כאילו לקוח מעלילות מבצעי ״חומה ומגדל״, 50 שנה ויותר לאחר מכן. ״מויאל הזמין נגרים אחדים והקימו חמישים צריפים. העמידו אותם על הכיכר ביפו, עם הרעפים, הווים, המנעולים וכו'. כשבאו המשפחות לארץ פרק את הצריפים וטען אותם על הגמלים יחד עם הרעפים ואחריהם נסעו לקסטינה המשפחות עם מספר פועלים ואנשיו. הקימו את הצריפים במשך ימים אחדים בשתי שורות ונכנסו המשפחות כל אחת לדירתה״. למויאל לא היה ספק שהסיפור הזה טרם הגיע לקיצו ושהטורקים עוד יעשו מאמצים להוריד את מתיישבי קסטינה מאדמתם ולהרוס את צריפיהם. הוא לא טעה: ״כעבור שבועיים – המשיך יוסף אליהו שלוש בסאגה של חותנו אברהם מויאל – נתקבלה טלגרמה מהפחה הירושלמי להקיימקאם היפואי, האומרת לשלוח מיד את הא׳ מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתייצב לפני הפחה התרגז הלה עליו וצעק: ׳איך העזת לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רישיון הממשלה?׳ ׳הרי לא בניתי', השיב הא׳ מויאל. ׳אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון״׳.

איש הרשות הטורקי הודיע למויאל כי עבר עברה חמורה, והוא עלול להיתבע לדין, אך עוד לפני כן עליו להרוס מיד את כל הצריפים. בשלב זה שלף מויאל את הקלף המנצח. לפי התיאור, הוא קם ממקומו והטיח בפאשא: ״אין לי מה להוסיף כבודו על דברי שכבר אמרתים לך. אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות לקונסול הצרפתי שאני נתינו״. אמר שלום ופנה ללכת, אך השליט עיכבו ואמר לו: ״עתה נחה דעתי. האמן לי כי מתחילה חפצתי דווקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות אתה נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי״.

וכך, בהתאם לגרסה זו הוקם יישוב חדש בארץ והטורקים לא נגעו בו לרעה. בהקשר זה סיים יוסף אליהו שלוש את תיאור הפרשה במילים אלה: ״כך פעל הא׳ מויאל לטובת אחיו מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים. במקום שענייני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר, כישרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע רבות להתפתחותו ולהפרחתו של היישוב היהודי בארץ ישראל״.

סיפור הקמתה של באר טוביה צוטט בהמשך על ידי דוד תדהר, לרבות השיחה הקשה שהסתיימה בכי טוב עם הפאשא הירושלמי. נכדו של מויאל, יצחק מויאל, חזר והעלה את הישגו של סבו בהרצאה שנשא במוזיאון לתולדות תל־אביב ב-1972, וקרא לו ״ראשון מבצעי חומה ומגדל״. אליהם הצטרף בתקופה מאוחרת יותר חוקר תל־אביב עמית לוינסון, שכתב: ״אחד הסיפורים המעניינים על רכישת קרקעות שבוצעה – הייתה קניית קסטינה, לימים באר טוביה. הממשלה הטורקית אסרה לבנות שם בתים. מויאל בנה שם צריפים ורפתות, ובלבד שתהיה נוכחות יהודית במקום״.

הבעיה בסיפורים המרתקים האלה, על חלקו של מויאל בהקמת המושבה באר טוביה, היא שהם אינם נכונים – שכן מושבה זו נוסדה שלוש שנים לאחר שאברהם מויאל הלך לעולמו… סיפור הקמתה של באר טוביה על ידי אברהם מויאל שהתגרה בטורקים וניצח אותם, התגלגל גם למקורות אחרים וקיבל מדי פעם נופך חדש ומרתק יותר.

אפשר להסביר את הדברים בכך שחלקו המכריע של מויאל בהקמת יישובים ומאבקו המתמיד עם השלטון הטורקי הפכו לאגדה בחייו, ועוד יותר לאחר מותו. האגדה הצמיחה כנפיים ואלה צררו בתוכן גם את פרשת הקמתה של קסטינה, היא באר טוביה לימים, שראשית הקמתה ב-1888. מויאל, יש לזכור, נפטר בדצמבר 1885.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –

עמוד 98

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר