ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

הלילה הארוך

תולדות המאה ה – 19

שלטונו האכזרי וההרסני של מולאי ליזיד היה בסך הכל, בפרספקטיבה היסטורית, כמין סוגריים טראגיים אבל קצרים, ובכל זאת הוא מסמל סופו של עידן בקורות הקהילה היהודית. לא יהיו עדו פרעות בהשראת השלטונות, לא עוד גזל והרג בקנה מידה ארצי, אבל גם לא עוד שגשוג ופריחה רוחנית. מרוקו, ואתה הקהילה היהודית, נכנסת ללילה ארוך שיסתיים רק עם זריחת שמש חדש בצבעי הדגל הצרפתי. השאיפה היא לא לקדמה אלא לכל היותר לשמור על הקיים. מרוקו מאבדת כל אמביציה ליטול חלק בתרבות החדשה – התרבות התעשייתית – המתגבשת ליד פתחה וכל קורות המאה התשע-עשרה הן קורות הכישלון להתאים את המדינה לזמנה.

 

מול אירופה השכנה המתעצמת ומפתחת טכנולוגיה שאין לעמוד נגדה, מסתגרת המדינה בתוך עצמה בזכרה בנוסטלגיה את עברה המפואר ומטפחת שנאה לעולם הנוצרי המנצח. מול כוחה העולה של אירופה מתלבטת מרוקו בשמירה על אחדותה, בלחימה נגד הנטיות הבדלניות המחלקות את המדינה בין בלאד אלמח'זן בו שולט המלך ובלאד סיבה בו שולטת האנרכיה. חולשה זו מול אירופה המתפשטת היא כקריאה להתערבות, ומדינות אירופה ינצלוה עם כל הציניות של הקולוניאליזם השתלטן והבטוח בצדקתו. בניגוד לשאר התושבים יקבלו היהודים בברכה התערבות זו של מדינות אירופה – מהן מגיעות הידיעות על שחרור היהודים מהגיטו ומתן זכויות אזרח – ויתלו בה התקווה להשתחרר מעול הרדיפות וההשפלות. כך תיטלטל המדינה במשך כמאה עשרים שנה עד שתכנע ותקבל חסות צרפת וספרד.

 

מולאי סלימאן החסיד 1792 – 1822

לאחר המזיד בא החסיד. יורשו של מולאי  אליזיד, מולאי סלימאן זכה בפי יהודי מרוקו לכינוי "המלך החסיד". הוא היה היפוכו הגמור של קודמו ומידותיו הטובות עזרו להתאוששותה של כל המדינה ושל הקהילה היהודית בפרט. מוסלמי אדוק אך סובלני, איש ישר ומשכיל אבל גם תקיף, הוא הצליח תוך זמן קצר להחזיר השקט לאחר תקופת הטירוף של אחיו. ראשית דבר הוא הרפה את עול המסים שבתקופות קודמיו מיררו את חיי העם והרסו את הכלכלה, וביטל כל גזירות קודמו. הוא התיר ליהודים שהתאסלמו בעת הרדיפות כדי להתחיל את חייהם, לחזור בגלוי לדת אבותם. ליהודי פאס האומללים הוא החליט להחזיר את המללאח ממנו נעקרו ושניתן על ידי מולאי אליזיד לשבט האודיה כפי שמסופר בספר "דברי הימים".

 

ובסוף שבט תקנ"ב – 1792 –באה השמועה לפאס שנפגר המזי"ד ונתקבצו הפלשתים ולודאיא ולעביד שבאו ממכנאס לפאס לבאלי ואמרו: הבו לכם עצה את מי נמליך עלינו מבני המלך יר"א והסכימו כולם יחד בפה אחד כאילו יצאה בת קול מן השמים שימליכו את סידי מולאי סלימאן יר"ה בן המלך יר"א, והוא איש דעתן, ומעולם לא הלך בגדולות ונפלאות כאחיו בני המלך אלא היה קורא דווקא. מלכתחילה לא רצה למלוך עד שהעמיסו עליו השרים והאומות וקבלו עליו, ומלך מלך ומחל להם בכך המסים והארנוניות שהיו בימי אביו והמזיד. כי אמר כל זה אסור מן הדין. ולמחר הלכו לו כל הקהל ומנחה בידם ושמח בהם מאוד ואמר להם : מה שבלבבכם לעשות בע"ה אעשה אותו. והיה בח"י לאדר וביום שבת קודש הלך הנגיד ה"ר יוסף עטייא וה"ר דוד לכראייף ובנימין בן שמחון י"ץ ונתעכבו שם עד יום טוב של פסח ובאו ואגרות בידם לשרי העיר לחזור לעירנו.

 

הוא הגדיל לעשות כאשר התיר ליהודים להרוס את המסגד המפואר שבנה קודמו בתוך המללאח "מחמת שבנה על קרקע גזולה", חזיון נדיר שעורר גם התנגדות רבה בקרב הקנאים המוסלמיים : "והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנידחת. ואם באתי לספר גודל הבית (המסגד) והקורות הגדולות, ושכלולו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכו'…ויראו גויים ויבושו הן נסתר תועבת מצרים ולעיניהם ולא יסלקונו, וחורקים שיניהם עלינו ולא נמצאו כל אנשי חיל ידיהם עמנו".(זכרון לבני ישראל)

 

לאחר שביסס את שלטונו בפאס, יוצא המלך בתחילת 1793 להילחם בשני אחיו שטענו לכתר. הקרב היה מכריע ונערך ליד מכנאס והסתיים בתבוסת המורדים.

 

החזרת השקט והביטחון תורמת לשיפור המצב הכלכלי כפי שמעיר רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" השופע הכרת תודה לחסיד אומות העולם הדוחה כל העצות הרעות.

 

"ואחר כך חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם מן ההרים אשר נפוצו שמה וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק, עם היות שקטרג בפני יר"ה על זה שופט א' וכעס עליו ואין לך מה לך תדבר על זה, אני איני עושה אלא מעשה אבי יר"א, ונמלאת העיר באוכלוסין, כי באו לדור אפילו מעיר אחרת וקהילות אחרות, וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך, כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכים אותו ביום שבת קודש ויום טוב בבתי כנסיות כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה". כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו, ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חודש דווקא ויש בכללם כל המסים ואפילו מס גולגלתא, כי אינו עושה ממשלתו כל אחד על פי דיניהם בין לאומות ובין לישראל.

 

תחום המושב.

למרות יחסו הטוב וההגון ליהודים נשאר מולאי סלימאן קודם כל מוסלמי אדוק וכנראה שלא ויתר על הרעיון להביא רבים מבני ישראל להמיר את דתם מרצון ומתוך הכרה. כמוסלמי אדוק הוא שאף ודאג לנתק ככל האפשר את המדינה מאירופה ומהדוגמה הרעה של הנוצרים. הוא היה המלך הראשון שהעלה לכלל החובה ליהודים לדור בשכונות נפרדות בכל ערי ממלכתו. המללאח האחרון כפי שראינו הוקם במכנאס ב – 1682. במשך המאה שלאחר מכן לא הוקמה אף שכונה יהודית נפרדת בכל המדינה.

 

בתיטואן הסיבה המיידית להקמת המללאח הייתה דתית, וכך כמעט יהיה התירוץ בכל מקום. בהגיעו לתיטואן ב – 1807 ציווה המלך לבנות מסגד גדול ולשם כך גירש משפחות יהודיות שגרו בקרבתו. כפיצוי הוא  העניק לקהילה היהודית שטח גדול הנקרא ריאד. היהודים נצטוו לפנות את השכונות המוסלמיות תוך שישה חודשים. הפקודה לא מסתירה את המטרה "כי חשבנו שיהיה טוב ויעיל שהיהודים יופרדו מהמוסלמים ולמנוע מהם להתקרב למסגדי ובתי המוסלמים. לשר העיר הוא מוסיף "עליך לבצע פקודה זו ללא כל ויכוח כי מדובר בשאלה דתית ואם יהיו מערערים אל תהסס להענישם לפי חומרת הדין ".

 

אבל מצד היהודים לא בא כל ערעור כפי שמודיע לאדונו שר העיר : היהודים קיבלו את הגזירה והתחייבו לא לערער עליה. הם קיבלו על עצמם בהכנעה ובענווה את כל הבוז…הגדלות לאללאה ולמוסלמים וההכנעה הנצחית לאויבי אללאה ולכופרים". למעשה לא היה הפחה שלם עם החלטת המלך ואפשר לכמה משפחת להמשיך להתגורר ליד המוסלמים. כאשר הגיע הדבר לאוזני המלך הדיח אותו. קנאותו לאסלאם לבשה צורה קיצונית כאשר ציווה שבתוך המללאח החדש לא יבנה אף בית כנסת, "כי אסור שיהיו שני כיוונים לתפילה בארץ מוסלמית" עד מהרה התברר שהשטח שהוקצה היה קטן מדי ובמתנות ושוחדים השיגו היהודים היתר לקנות מגרשים סמוכים.

 

יהודי סאלי ורבאט השכנה דרו  תמיד בקרב המוסלמים ומעמדם הכלכלי היה איתן במיוחד הודות למסחר עם שודדי הים המפורסמים של העיר סאלי. באותה שנת 1807 מורה המלך לבנות לקהילת סאלי שכונה נפרדת כדי לאפשר בניית מסגד. גם כאן מעניק המלך שטח גדול לקהילה וכדי לעודד המעבר בונה בכספי הממשלה מאה וחמישים בתים וחנויות וגם מאפייה.

 

 ברבאט המעבר למללאח היה מלווה בבעיות קשות כי תושבי העיר שמצבם הכלכלי היה אתין ביותר לא קיבלו ברצון את הגלות שנכפתה עליהם בשנת 1807. למרות כל הערעורים הושלמה המלאכה באוקטובר 1808 והיהודי האחרון "בוכה וצוחק" נכנס לתחום המושב. לפי מסורת עממית הסיבה לבניית המללאח הייתה עלילה שהעלילה אישה מוסלמית , "נגד בחור יהודי שלא נעתר לה וכדי להגן על היהודים בנו להם שכונה נפרדת". תחילה הציע לקהילה את המקום היפה ביותר בעיר, על גבעה המשקיפה לים, גבעת האודאייה אבל היהודים סירבו מפחד הפגזות אוניות הנוצרים והעדיפו את שכונת אוקסה בה שוכן עד היום המללאח.

 

ברור שבכל המקרים המעבר לשכונה נפרדת היה הפסד ממון גדול ליהודים כי לא הצליחו למכור את רכושם במחיר השוק כאשר הקונים ידעו את מצוקת המוכרים. המתנה שנתנה בדרך זו לבורגנות המוסלמית הייתה בוודאי אחד השיקולים של המלך.

 

כאשר נבנה מחדש נמל במוגדור ב – 1765 היהודים היו אורחים קרואים ולא עלה על הדעת להגביל תחום מושבם. תחילה התיישבו בה רק סוחרים בעלי פריבילגיות עצומות של "תז'אר סולטאן סוחרי המלך, אבל לאחר סגירת נמל באגאדיר נצטוו כל יהודי העיר להתיישב בעיר החדשה בה הם היוו הרוב ומספרם ב – 1785 נאמד ביותר מ – 6000.

בשנה המכרעת, 1807, הגיע גם תורה של מוגאדור, והיהודים הצטוו לעבור לשכונה נפרדת ורק מתי מעט מיוחסים זכו להיתר להמשיך לגור בבתיהם במדינה.

 

לקנאותו הדתית של המלך אפשר גם לייחס את המאורע שהעציב את קהילת מכנאס בשנת 1811.  "ובשנת תקע"א באה שמועה רעה שנשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות וארבעה ספרי תורה וכמה ספרי קודש. לבד כמה חצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי הכנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים , נשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גויים, והשר גזר על פי המלך יר"ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זו.ובעוונותינו הטו אלה שעון שנאת חינם שהחריבה בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודעים יחריבו אותם "(זכרון לבני ישראל}

 

בשנים שלאחר מכן הייתה בצורת גדולה , ומן השנה – 1816 – והלאה לא ראו יהודי מרוקו מאורות כי אלא מצרה לצרה יצאו, דבר חרב ורעב. בשנת 1820 נפוצה השמועה כי המלך מת ברבאט במלחמה שניהל נגד המורדים ומיד התנפלו האודאייה בפאס על המללאח והרגו ובזזו. מעשה הביזה חזרו על עצמם שנתיים לאחר מכן כאשר מת באמת המלך, והם חזרו וישללו שארית הפליטה בפאס ויצוגם ככלי ריק. במכנאס נסגר המללאח מיד עם הגיע השמועה על מות המלך, והלכו עם הקדש וזבחו על האומות ונטלו מטלטלין והמצעות והלכו הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם לחצרות הגויים כל אחד למיודעו ולא נשאר בעיר כי אם מעט מספר. אולם הפעם הפחד והחששות היו לשווא.

 

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוךתולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 92

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 165 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר