שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

שליימו היה הולך אליו לפעמים כדי לשמור לו על סחורתו מפני אותם פרחחים רעבתניים, שעיניהם כמעט יוצאות מחוריהן ורירם נוזל להם מפיהם למראה כל הממתקים. היו עומדים בפתח החנות כאילו דבוקים במסמרות ולא זזים משם. נדבקים כספחת ואי אפשר להיפטר מהם. לפעמים שלחו ידם בצנעה וסחבו סוכריה שמצאה דרכה לכיסם. אוי לאותה בושה! לא עזר השוט של ברחם שהצליף בהם כדי להזיזם ממקומם. הם גם הפריעו לגדולים שבאו להמר וכשמישהו הרוויח ערמה גדולה של ממתקים לא התביישו אפילו להושיט יד ולבקש לטעום. שליימו היה שומר עליהם בעין פקוחה והיה בא על שכרו. התנשא על חבריו כאילו היה בעל־בית ושותף לעסק. הוא היה מביא לברהם מפעם לפעם ארוחת־צהריים, או קומקום תה מהביל שאשתו שלחה לו והיה עושה בכל מיני שליחויות שהטיל עליו, כי ברהם לא זז מהחנות מבוקר עד ערב.

בערב פורים הייתה התרגשות גדולה אופפת את כל הילדים. לא היה צורך לזרזם ללכת לבית־הכנסת. בשעות הערב המוקדמות, אספו את מטלטליהם שהכינו מבעוד יום ורצו לבית־הכנסת שהמה מאדם. מספר הנערים עלה על מספר המבוגרים. לא רק ילדים היו שם אלא גם ילדות שהתערבו ביניהם ואיש לא גירש אותן. הנערות באו בעיקר לחזות במו עיניהן בנקמה הגדולה שתיעשה בהמן הרשע ובמשפחתו, שעוד מעט יעלו בעשן בתבערה גדולה. שליימו הביא את צרורות הנייר שאסף מיום פורים דאשתקד ועליהם מצוירים המן ובני משפחתו. הביא איתו פטיש עץ גדול כזה של הקצבים, מהודר מזה של אחיו. רק סוויסו, בן דודם, עוד לא הגיע והכל היו מייחלים לבואו בחוסר סבלנות, שמא אירעה לו תקלה חלילה, כי הלא הוסכם ביניהם אמש שעליו הוטל להביא כופת עץ גדול שבלעדיו לא תכון הנקמה בהמן. הם ישבו, חסרי סבלנות, כאילו על גחלים, ומפעם לפעם, הרימו את ראשם לעבר הכניסה לראות אם הוא עולה ובא. תרועות שמחה פרצו מפיהם עם הופעת סוויסו שנשא על כתפו כופת גדול ועבה. סוויסו היה רטוב מזיעה ובקושי צעד מכובד המשא. שליימו וחבורתו קידמוהו בהתלהבות גדולה, עזרו לו להוריד את הכופת מעל כתפו, שמו אותו על הרצפה והתחילו לסדר עליו שכבות שכבות של ניירות, שעליהם מצוירים המן ובני משפחתו, אלו על גבי אלו. ואחר כך הזדיין כל אחד מהם בפטיש העץ שלו וחיכה בסבלנות לשעת הנקמה שלא תאחר לבוא. כשהגיע החזן לקריאת מגילת אסתר, הכל זע ונע בבית־הכנסת. המהומה הלכה וגברה ובקושי רב בקע קולו, כיוון שהוא לבדו קרא את המגילה ורק מדי פעם בפעם היה הציבור עונה אחריו כמה פסוקים בקול מלא עוז וחדווה. כשאמר: ״אי…ש יהו… די!…" היה כל הקהל עונה במקהלה עצומה אחריו. ״בן קי …ש אי…ש י…מי…ני!״ וכן הפסוק:

״ליהודים הייתה אורה ושמחה…״ וכל הקהל, ובפרט הקטנים, עונים אחריו כמנגינה אדירה ״וששון ויקר!״. הקטנים מיהרו בשירה והרגיזו את הגדולים כי הם — כל מעיינם בנקמה הגדולה. כל היתר זה בוקי סריקי. כשהרגישו שה­חזן מתקרב למקום המעשה, הציתו שליימו וכל הנערים אש בניירות. החזן הסתכל בייאוש בקהל ובילדים, ניגב את הזיעה ממצחו, נדנד ראשו אנה ואנה כאומר: ״יהודים, רחמנים בני רחמנים, חוסו עלי!…" אבל רק פתח פיו וכל הילדים קמו עליו במקהלה שימשיך לקרוא, שמא יתבזבזו הניירות הנשרפים. והוא, במבט של ייאוש, המשיך בקריאה. שליימו לקח את הפטיש בידו והיה מוכן ומזומן להתחיל בנקמה, כיתר הילדים. כשהגיע החזן ל״ארור המן״, ניתך מטר עז של הלמות פטישים על הניירות שנתלקחו בלהבה עצומה. שליימו, אחיו יעקב וסוויסו, היכו בסדר ובקצב לפי התור, כנפחים מנוסים, זה אחר זה במהירות ובדייקנות שמא יחמיץ מישהו את תורו, חלילה. העשן מילא את חלל בית־הכנסת, כמו שנאמר: ״ויעל עשנו כעשן הכבשן…״ וכאילו כדי להוסיף על המהומה, גם המבוגרים, כששמעו את שמו של הממזר ההוא, רקעו בשתי רגליהם והיכו בידיות העץ של המגילות על הקיר ועל הספסלים. מהומה כזו לא ראה איש מימיו. שליימו כבר היה מזיע, משולהב כולו ומתיז סביבו אש וגופרית ורוח זלעפות, הרביץ בצהלה ואמר: ״עליך ועל ראשך, יא המן!״ והיה מתיך מכות רצופות בכל עוצם כוחו ואונו, ואחר הוסיף ״אלו, בשם אחיותי הקטנות, בשביל בניך הנבזים, יא רשע! מנחה שלוחה״. והיה שוב מרביץ וצוהל. ילדים שידם השיגה לקנות ״אקדחים״, הרעישו ב״טראך!״ נפצים התעופפו וטרטרו בקול.

ילדים אחרים ניפצו כדורי גופרית שהופצצו ברעש והפיחו ״ריח ניחוח״. החזן חיכה וחיכה שהילדים יאטו ויירגעו עד שפקעה סבלנותו, שאף אוויר מלוא ריאותיו וצעק בקול ניחר עד שוורידיו חישבו להתפקע בגרונו: ״ברוך מרדכי!!״ ורק אז פשטה דומייה בין קהל המתנקמים. החזן ניצל את הדומייה ונשם קצת לרווחה. אבל הילדים צעקו לו שימשיך ומכיוון שהיה צריך לסיים, הוסיף: ״ארורה זרש!״ ושוב ניתכו המכות בזעם. שליימו צעק: ״זו יא המן! עבור אשתך הכבודה, מאמי״ ובאמרו זאת, הרים את ידו מעל ראשו והנחית מכה איומה כזו עד שפטישו נשבר, הידית נשארה תקועה בידו וגוף הפטיש עף באוויר וירד על ראשו של ברהם, שכנם, שנפל מלוא קומתו ארצה בלי שאיש ישית לבו אליו… העשן היה סמיך כערפל כבד. אי אפשר היה לראות דבר. מבטו של שליימו בהה בידית שנשארה תקועה בידו, זרק אותה ככלי אין חפץ בו והתחיל להתחנן לפני אחיו וסוויסו: ״הב לי הפטיש! רק מכה! רחמנות יא אחא. שאר בשרי. אלה הם הציורים שלי שנשרפים, עמל כפי״ לא נענה, ״סוויסו רק מכה, בשם אלוהים!״ לא נענה. כל אחד היה שקוע עד צווארו בנקמה. וכשאף אחד לא שם לב אליו ולא שעה לתחנוניו והוא ראה כיצד הציורים והניירות שאסף ביגיע כפיו, כלים והולכים ונשרפים להנאתם של אחרים, לא יכול עוד לשאת את הסבל הזה ומרוב התלהבותו, חלץ את הנעל מאחת מרגליו והתחיל להרביץ בעקב על הניירות. אביו, שראה את מעשהו זה, בעט בו בעכוזו והפכו על ראשו. פלא שניצל משרפה! ״וכי יא ממזר אביך מוצא כסף ברחוב שכך אתה הורם את הנעל!״ ברוב עלבונו ומחנק בגרונו, פנה שליימו מעם אביו כמי שנזפו בו והנה הוא רואה לפניו את לוויהו השמן, שקראו לו ״חבית שומן״ והיו אוהבים להרגיזו, כי היה בן יקיר להוריו, מפוטם ומפונק, עד שעלה בו ״עובש״ וכל פעם רץ לאמו לספר לה מה עוללו לו.

 ראה אותו והנה הוא עומד עכשיו ומושיט את האקדח המהודר שלו כלפי מעלה ויורה ״טראך!״ ראה שליימו בכך ולא יכול לעמוד בניסיון. חטף את האקדח מידו של לוויהו, יחד עם הפקקים והיה רץ ויורה וה״חבית שומן״ אחריו מיילל בקול בכי. שליימו ידע מה יעשה לו אביו על מעשהו זה, אבל לא שת לבו לכך. נהנה לראות ״חבית שומן״ רץ אחריו ומיילל כתינוק. ברעש ובהמולה שבבית־הכנסת איש לא ישים לב אליו. כאשר סיימו קריאת המגילה וכל בית־הכנסת היה כמרקחה, הזדרזו המתפללים לעבר היציאה לנשום אוויר צח כל עוד נפשם בם והתפזרו איש לביתו. כשחזרו מבית־הכנסת, הייתה אמו של שליימו יושבת ליד פתח חדרם בחצר המרובעת ושופתת תה לכל הבא. חביבי ישראל ישב שם ודרש בחידושי הנסים והנפלאות של פורים וסביבו השכנים וקרובי המשפחה ששתו בצמא את דבריו והקשיבו ביראת כבוד. תמיסת טבק הרחה הייתה תמיד נתונה בידו, בין אצבע לאגודל. ביתר האצבעות לחץ על כף ידו את קופסת הטבק המוזהבת שהייתה חרוטה ומקושטת מעשה אומן. מדי פעם בפעם הריח מהטבק שבין אצבעותיו בעדינות, ובמטפחת המשי הגדולה שהחזיק בידו השנייה, ניגב בתנועות חן את אפו אחרי כל עיטוש.

לאחר שמילא שליימו את כרסו בעוגות ובממתקים, חמק והלך לו לתכנן עם אחיו ובן דודו את תכניתם ליום המחר.

בשעות הבוקר המוקדמות קם שליימו וכולו עליז ושמח והלך עם אחיו ואביו לבית־הכנסת. אכן יום זה, יום גדול הוא בחייו. בית־הכנסת המה מתפללים. עוד בהתחלת התפילה, היה כל ראש משפחה נותן לתוך מטפחתו המונחת בין רגליו המשוכלות תחתיו, צרור מטבעות לצדקה. המטפחת מנעה מהמטבעות ליפול בין סדקי לוחות העץ של הספסל הארוך והמסומר לקיר, עליו ישבו המתפללים. ביום זה מספר העניים עולה פי כמה מאשר בימים רגילים ובני ישראל, רחמנים בני רחמנים, היו נענים ושמים בכף ידם המושטת של העניים, מטבעות. כסף ביד רחבה.

שליימו ניסה פעם לספור את העניים ולחשב כמה כל אחד מקבל, אבל כרע תחת נטל המספרים ונתבלבלה עליו דעתו. בדרך כלל היו העניים באים בין ויברך דוד״ ל״אז ישיר משה״ ולכן כל בית־הכנסת היו לו העניים שלו, אבל ! יום זה, לא נשמר מנהג זה והעניים ביקרו בכל בית־כנסת. שליימו היה מסתכל בפליאה על ערמת המטבעות המונחת על המטפחת האדומה לפני אכיו וכמה התאווה ליטול מן הערמה קומץ, רק מלוא כף יד אחת שיספיק לו לקנות אקדוח לפקקי שרפה, בו השתמשו הילדים בפורים. פעם, נכנס בו שד והלך לבית־כנסת אחר, חשב שאף אחד לא יכיר אותו, שם הוריד את כובעו עד עיניו והצטרף לתור העניים ההולכים בזה אחר זה עם כף ידם פשוטה, לקבל נדבות. בתחילה היה הכל כשורה וכף ידו הלכה ונעשתה כבדה מהמטבעות, לבו הלם בו בחוזקה, אלא שאיתרע מזלו ואיזה קרוב־רחוק של המשפחה שאינו זוכר מיהו, הכירו, סחב אותו משורת העניים ונתן לו מנה הגונה על הראש. לקח ממנו את המטבעות שאסף, חילק אותם לעניים וגירש אותו מבית־הכנסת. משהגיעה השמועה לאוזני אביו, ידע כי יעלו על עורו פסים כחולים ממקל החובלים שיחבוט בו וחרד לבאות.

לאחר שגמרו תפילת שחרית, חזרו הביתה, שם חיכתה להם ארוחה דשנה ממשלוח המנות שהיו קרוביהם נוהגים לשלוח. דודתו מרים הייתה שולחת להם בכל יום פורים, קערת ״בךקוקס״, מין קוסקוס משובח בחלב ובחמאה. בבית סבו, נהגו לאפות לחם עם שמן וסוכר ששמים במרכזו ביצה קשה. כשהיה שליימו מתחיל להטריד את אמו בשאלות, למה עושים את זה ? ולמה שולחים את זה ? הייתה אומרת לו: ״תתרחק! מסמר שכמותך! זהו המנהג וחסל!״ והיה פוער פיו ולא מבין למה היא כועסת עליו? מדודתו מזלטו, קיבל שליימו ענק של כעכים בצורת סולם, משקפיים, ציפור ועוד. הכל היה אפוי בטוב טעם. היה לו תענוג לתלות את הענק על מסמר בכותל המרכזי של החדר כמקובל, מול הכניסה, כדי להתפאר בו והיה חס לאוכלו.

הרחובות במללאח היו הומים ומוצפים שולחנות מלאים כל טוב והאנשים היו טרודים וכל אחד שעתו דוחקת עליו. תחילה נכנסו שליימו ואחיו אצל דודתו מרים, מצאוה שמחה ורוח טובה שורה עליה, כולה שופעת נחת. היא קיבלה את פניהם בשמחה וכיוון שידעה שאין שעתם פנויה, נתנה להם דמי פורים. בתחילה סירבו לקבלם כדרך הנימוס, כאילו לא בשל כך באו לבקר אלא באו לדרוש בשלומה, אבל שלשלו מהר המטבע לכיסם וכך חיזרו על בתי הקרובים כל שעות הבוקר. כשחזרו הביתה מצאו את אביהם מחלק דמי פורים לילדי קרוביהם. שליימו ואחיו התיישבו בנחת כנאה לילדים מנומסים ולא דחקו את רגליהם. כשהגיע תורם קיבלו את דמי הפורים מאביהם. אמם ניסתה להשפיע עליהם שיכניסו את הכסף לקופת החסכונות, אך הם הבטיחו שישלשו ויעשרו את הסכום הזה, אם יישאר בכיסם דווקא ולא בקופה. שם יקפא על שמריו ותו לא. כשרצו לעזוב את הבית חזרה אמם באוזניהם לבל ילכו לכמה מבתי קרוביהם שהיו עניים כדי שלא להביאם לידי בושה. שליימו ואחיו הבינו את עצת אמם ונשמעו למצוותה. שליימו, אחיו וסוויסו לא חזרו הביתה כל אותו יום ואפילו ארוחת־צהריים לא באו לאכול, כי ממילא הרבו לזלול עוגות ומיני מתיקה, ובעיקר משום שאת סעודת הפורים הגדולה אוכלים בזמן מנחה וכדאי לחכות לסעודה הדשנה. אחיו של שליימו שיחק שני משחקים, כיוון שהיה חזק ודרושה הייתה זרוע חזקה כדי להכריע כל מיני פרחחים שבאים סתם לעמוד על הראש ולבלבל לך את המוח ועל כך היה סוויסו מפקח. היו גם נערים שהתחילו לבכות משהפסידו פרוטה. גם לאלה צריך היה להראות אגרוף מאיים, אחרת היו מבקשים את כספם בחזרה, בלי בושה. מגרות השולחן הלכו ונתמלאו כסף. נראה שהמזל האיר להם פנים ובגלל זה היו, מדי פעם בפעם, שמים סוכריה בפיהם. טעות היא בידכם, אם תאמרו אוכלים הם משום זלילה חלילה. אלא אוכלים היו כדי לפתות את המזל שעוד מובטח לו שכר אם יחזיק עצמו מפוכח … לא פעם עבר אביהם ברחוב והתרה בהם שלא ישלחו ידם בקלפים. משחקם היה בקוביות. ככה נגרפו במשחקם כל אותו יום ובשעת מנחה חזרו הביתה ופניהם קורנות מאושר. הם באו על שכרם. המזל האיר להם פנים. היום הלך ודעך השמש פרשה לה למקומה במערב, הרחובות נתרוקנו מאדם ודומייה עטפה את המללאח. אורות הצבעונין הלכו וכבו וימי החולין עם קשיי הפרנסה בישרו ימי עמל קשים הבאים על קהילת בני ישראל, אשר בעיר פאס המהוללה.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר