הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2
הכמיהה לארץ ישראל, העלייה וההתאקלמות
הספינה שלא הגיעה ליעדה
ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם משאת נפשם של אבותינו, שציפו וייחלו ליום שבו ישובו אל ארץ אבותיהם. ואכן, למעלה מיובל שנים שנפתחו שערי ארץ ישראל, והתקיימה בנו נבואת ישעיה(ישעיה ס,ד): ׳ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי–כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ.
אולם למרבה האכזבה, מיד עם קום המדינה הכבידו שלטונות המדינות הערביות את עולן על תושביהן היהודים, ומנעו בכל דרך את עלייתם ארצה. וכך אף במרוקו, שכל עוד ששלטו הצרפתים היה ניתן לחלץ יהודים להעלותם לארץ, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956 הוחמר מצבם של היהודים ונאסר עליהם לעזוב את המדינה.
אך למרות שההגירה היהודית וכל פעילות הקשורה לישראל נאסרו לחלוטין במרוקו, החליטה ממשלת ישראל לפעול במאמצים אדירים לחלץ את יהודי מרוקו ולהביאם לישראל. לצורך כך הוטל על ׳המוסד׳ בשיתוף עם מחלקת העלייה של ׳הסוכנות היהודית׳ להקים במרוקו מחתרת יהודית שתפעל לעליית היהודים ארצה, בין השנים 1961-1956. שם הצופן שלה היה ׳המסגרת', ובמסגרתה היו מעלים את היהודים באופן חשאי. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. באופן זה עלו כ־30,000 יהודים במהלך תקופה זו.
אחת הפעילויות הנועזות של המחתרת היהודית הייתה להעלות את היהודים ממרוקו באמצעות ספינות קטנות שנשכרו להעברת יהודים בחשאיות מוחלטת מחוף אל־חוסיימה ליעדים באירופה ומשם לישראל. על סיפונה של הספינה היו לרוב כ־50 יהודים. אחת הספינות הקטנות שנשכרו בשנת 1960 לצורך פעולה זו, נקראה ’אגוז׳.
תכנון הפלגתה ה־13 של אגוז, נעשה בעיצומו של ביקור נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקזבלנקה, ובצל מעצרם של כ־500 יהודים בערי מרוקו השונות, שכל חטאם בכך שרצו ופעלו לעלות אל ארץ אבותיהם. כחלק מהתכנון, נועד בגיברלטר ז׳ילבר, שנתמנה לרכז את פעולות העלייה במרוקו, יחד עם חיים צרפתי, האלחוטן הוותיק של אגוז, שהשתתף במרבית הפלגותיה של אגוז, וביקש ז׳ילבר ללמוד מניסיונו ולעמוד על הבעיות הקשורות בשיטה זו של הברחת יהודים. חיים לא העלה בדעתו כי זו ההפלגה שממנה לא ישוב עוד…
חיים צרפתי נולד בפאס בשנת 1932 למשפחה ברוכת ילדים. אביו שימש כמלמד ב׳אם הבנים׳ בפאס. בשנת 1951 עלה ארצה בעקבות אחיו הבכור, ובשירותו הצבאי עבר קורס קציני קשר. בגלל שליטתו הטובה בשפה הצרפתית, נקרא במבצע קדש בשנת 1956 לשמש קצין קישור עם היחידות הצרפתיות שנחתו באזור תעלת סואץ. לאחר המלחמה, התנדב חיים לפעולת העלאתם ארצה של יהודי מרוקו כאלחוטן בספינת אגוז, והשתתף במרבית הפלגותיה.
בשיחתו עם ז׳ילבר, תיאר חיים כי לפני כל הפלגה הוא נתקף בפחד גדול, שמא הספינה לא תעמוד בסערות הים. בעיקר חשש הוא פן במקרה של אסון, הוא לא יצליח לשדר בזמן קריאות אזעקה, כדי להזעיק עזרה ולהציל את נוסעיה. אך למרות זאת, ידע הוא לכבוש את פחדו, הן מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה והן מתוך אחריות למלאכת הצלתם של יהודי מרוקו להביאם ארצה אל אדמת אבותיהם, ולהגשים להם את חלומם אחרי אלפיים שנות גלות. ולמעשה, חיים כבר סיים את שירותו במרוקו, ועמד לשוב ארצה כדי להינשא ולהקים משפחה, אלא שרגש אחריותו הוא שכפה עליו להשתתף בהפלגתה האחרונה של אגוז. התרגשותו הרבה מנישואיו לבחירת לבו הקרבים, נמהלו בשמחתו על הגשמת חלומם של אחיו במרוקו. בכיס מעילו בגיברלטר, שנמסר לאחיו הבכור לאחר האסון, נמצא כרטיס טיסה לישראל בחברת ׳אל־על׳.
־אחי", כתב חיים לאחיו, "אני מבטיח לך שזוהי באמת ההפלגה האחרונה, הפעם אני חוזר ארצה״…
תכנון הפלגתה של אגוז נעשה במשותף על ידי ז׳ילבר. בלילה האחרון שלפני המבצע, נבדקה התכנית גם על ידי אלכם, שעמד בראש ׳המסגרת׳ בהתנדבות, וביקש להבטיח כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הדרושים ונקבעו קודים מוצפנים לקשר ולדיווח. אלכם הורה, כי אותם יהודים שעשו כבר פעמיים את הדרך הארוכה מקזבלנקה לאל־חוסיימה ונאלצו לשוב לבתיהם, אם מחמת תנאי מזג אוויר קשים שלא ניתן להפליג בגלל הים הסוער, ואם משום אמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו לקראת ביקורו של נאצר בקזבלנקה, יהיו הם הראשונים להפלגה. רק אם יישארו מקומות פנויים, ניתן יהיה להעלות לאגוז יהודים נוספים. וכך, ברשימה הסופית של הנוסעים נכללו: הקברניט ושני אנשי צוותו, חיים צרפתי, 42 מעפילים שמתוכם היו 21 ילדים מגיל שנה עד שש עשרה.
ואז הגיע יומם הגדול של העולים. ביום כ״ג בטבת תשכ״א (10 בינואר 1961), בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו פעילי ה׳מסגרת׳ לבתיהם של היהודים בסמטאות הצרות של ה׳מלאח׳ בקזבלנקה, והחלו להעביר בחשאי את המועמדים להעפלה למקום הריכוז הקבוע.
ריכוז המשפחות לא הייתה מלאכה קלה. נשים עזבו את קדירות הבישול, גברים היו בדרכם לעבודה, ונערים נאספו מבית ספרם. רק גברת אחת, אסתר ליברטי, רווקה כבת ארבעים, לא נמצאה בביתה. היהודים ישבו כבר מכורבלים במכוניות, המנועים פועלים, אך ההוראה של אלכס הייתה חד משמעית: אין להותיר את אסתר ליברטי בקזבלנקה. מספר יהודים התנדבו לאתרה, ויצאו בהולים לשוק המרכזי, שם מצאו את אסתר ליד דוכן ירקות. הם רמזו לה, ומיד השליכה את הסלים מידיה ואצה רצה עם השליחים לעבר המכוניות. אפילו את ביתה לא הספיקה לנעול, למקרה שתאלץ לשוב אליו במידה ותהיה תקלה כל שהיא שלא תאפשר את ההפלגה.
דקות מעטות לפני שמכונית העולים האחרונה יצאה מקזבלנקה, יצאו לדרך שתי מכוניות של חברי ׳חוליית החוף; לאבטח את אזור ההעפלה. אחריהן יצאה מכונית המטה, בה נסעו רונן, סאמי וז׳ילבר, שלשת האחראים למבצע. המכוניות יצאו לדרכם, מרחק של כ־800 ק״מ. מזג האוויר היה בהיר וחמים, השמים כחולים והשמש זרחה כביום אביב, ונראה כי הים שקט ומזג האוויר נוח, שהביא לתחושתם של האחראים כי הפעם אגוז תפליג לגיברלטר ללא תקלה ותגיע בבטחה ליעדה.
לפני היציאה מקזבלנקה, תודרכו העולים על ידי נהגיהם, כי במקרה של תקלה יש לספר לשוטרים שהם בדרכם לוואזאן, להשתטח על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. אך לאחר שחצו את וואזאן, ניתן לעולים סיפור כיסוי אחר, שנוסעים הם לחתונה משפחתית ליד אל־חוסיימה. בין העולים היו כאלה שזו הייתה להם פעם ראשונה בחייהם שיצאו מתחומי עירם, ועל כן רב היה החשש פן במקרה של מעצר חלילה לא יוכלו לעמוד בלחץ החוקרים. אך לשמחתם הדרך עברה ללא תקלות.
מכונית המטה התעכבה לשעה קלה בוואזאן, כדי לדווח לאלכס שהכל כשורה. לאחר מכן המשיכו רונן, סאמי וזי׳לבר במסעם בהרי הריף. הכביש היה צר ופתלתל והוא עלה וירד חליפות. תהום עמוקה הייתה פעורה משני צידי הדרך, ובמדרונים התלולים והמושלגים ביצבצו כמה עצים. השעה הייתה כבר לקראת ערב, וערפל סמיך כיסה את האזור, מה שחייב נסיעה איטית. מזג האוויר הפך להיות סגרירי, ולמרות תחזיתו האופטימית של החזאי בקזבלנקה שבישר להם כי מזג האוויר יהיה נאה, הרי שעתה היה חשש לגשם. אולם חשש זה התבדה במהירות.
כעבור זמן קצר, נעצרה מכונית המטה ב׳פראדור דה־קטמה׳, מלון קטן בעיבורה של קטמה. בטרקלין המרווח בערה אח, והאש הדיפה ריח מתקתק של שרף עצים. המרחק מכאן ועד למקום המפגש, ליד העיירה אל־חוסיימה, לא היה גדול במיוחד, ועל כן היה הכרח להתקשר עם אלכס כדי לברר אם תכנית ההפלגה נותרה בעינה. אלכס הורה להם להמשיך במבצע, וליתר בטחון ביקש מסאמי ליצור עמו קשר פעם נוספת מהחוף באל־חוסיימה.
כשישבו ב׳פראדור דה־קטמה׳, הביטו בחלונות הצופים אל הכביש, וראו את מכוניות העולים חולפות על פניהם בדרכן אל החוף. מכאן והלאה לא נתקלו בהם עוד, אלא בנקודת המפגש, ליד הגשר האחרון לפני אל־ חוסיימה. הכל מסביב היה שקט, השמים חשוכים והתנועה בכביש אפסית, שכן מי יעלה בדעתו לצאת מביתו בלילה קר וחשוך זה של שיא החורף, כשבכל רגע עלולה להתרגש סופת שלג.
מפאת הערפל נסעו באיטיות, כשפנסי המכוניות מבקיעות את האפלה שמסביב. אך כשירדו לשפלת החוף, השלג נעלם ומזג האוויר הפך להיות חמים יותר. עתה גם לא היו הם בודדים בכביש. למרות החשיכה, מכוניות נסעו מעיר חוף אחת לרעותה, ומפעם לפעם חלפה על פניהם גם מכונית משטרה. כשהתקרבו אל הגשר, כיבו את פנסי המכוניות, ונסעו עד לגשר כשאורות הדרך כבויים.
סאמי וז׳ילבר עטו על ראשם כובעי גרב. ליד הגשר, המתינו להם שבעת אנשי חוליית החוף, בראשותו של ראמון. שיניהם נקשו זו בזו וגופם רעד מקור. לאחר שעה קלה ראו הם הבהוב אור מכיוון מערב, ונשמע מרחוק טרטור של מנוע. מכונית התקרבה לעברם. "האם היא שלנו, או שמא זו מכונית משטרה?״, תהו לעצמם. המכונית התקרבה וכיבתה את פנסיה. הם נשמו לרווחה. עתה כבר היו משוכנעים כי ראשוני העולים הגיעו אל הגשר.
תוך פרקי זמן קצובים ועל פי לוח זמנים מדוקדק, הגיעו בזו אחר זו יתר המכוניות – שבע במספר. אנשי חוליית החוף תצפתו לראות כי אין איש רואה אותם או עוקב אחריהם, כשבזמן זה ירדו המשפחות מן המכוניות בסדר מופתי, וצעדו אל מקום הריכוז בוואדי. חברי חוליית החוף, בסיועם של צעירי העולים, הורידו את מעט החפצים שהביאו עמם כל אחת מהמשפחות, והעבירו אותם גם כן למקום הריכוז. העולים היו נרגשים מאוד, אך שמרו על איפוק בדממה. הם ידעו כי נמצאים הם בידיים טובות ונאמנות, ומאחר שחשו בגודל האחריות והסכנה, לא רצו להכביד על חברי ׳המסגרת׳ בשאלות מיותרות. ואכן, חברי'המסגרת׳ פעלו במהירות ובזריזות. המבוגרים הנרגשים קיבלו כדורי הרגעה, התינוקות קיבלו בקבוקי חלב, והילדים פונקו בסוכריות.
במקביל, הושלמה סריקת השביל שבו ינועו העולים. אחד מחברי החוליה נותר לתצפית ליד הגשר. ראמון וחבריו נעו בערוץ הוואדי, עד לחוף, כשהם שבים וסורקים את השטח, כדי לוודא שאין בו נפש חיה. לאחר מכן עמד ומסר לעולים הוראות אחרונות, וארגן אותם לקראת תזוזה. כולם נצטוו לשמור על שקט מוחלט, ועד לעלייה לספינה בלב ים – נאסר עליהם לדבר או להדליק פנס. בראש השיירה צעדו שני ׳גששים׳ מחברי החוליה, שהכירו היטב כל אבן לאורך השביל, ואחריהם הלכו סאמי ורונן. ז׳ילבר עמד בסוף השיירה, ושימש כמאסף. מעת לעת, נעצרה השיירה כדי לאפשר לשני הגששים לבדוק עצמים חשודים ולוודא שהדרך נקיה. האימהות שבין העולים, צעדו כשהן חובקות בזרועותיהן את בניהן המכוסים בשמיכות. הילדים אחזו בידי אבותיהם או החזיקו בשולי שמלותיהן של אמותיהם. את המבוגרת שבעולים, בת למעלה מ־80 שנה, נשאו אותה חברי ה׳מסגרת׳ כל הדרך על כתפיהם, והעלו אותה ראשונה על הסירה שהשיטה אותם לעבר ספינת אגוז.
השיירה הגיעה לחוף. חברי חוליית האבטחה התפזרו בפינות שונות של החוף, בעוד שהעולים עצמם שכבו לנוח על החול הרטוב. עתה הגיעה שעת פרידתו של עדי מבני משפחתו. עדי, אחד מחברי חוליית החוף, שהה בימים האחרונים עם בני משפחתו בקזבלנקה, ואף השתתף בחתונת אחיו הבכור יעקב. עתה נפגשו כולם שוב על החוף. דניז, רעייתו הטריה של יעקב. סיפרה בהתרגשות רבה כי אביה התעקש שתינשא ליעקב עוד לפני עלייתם ארצה. עדי היה נרגש מאוד, וליבו היה מלא גאווה על כי נתגלגלה לידיו הזכות לסייע בהעלאת הוריו לארץ הקודש. הוא הרים בזרועותיו את אחיו הצעיר גבריאל, שרק לפני תקופה קצרה חגג את בר המצווה, נפרד מיקיריו בהתרגשות והבטיח להם כי בקרוב יתראו בישראל. לאחר שנפרד מהוריו ובני משפחתו, מיהר לתפוס עמדת תצפית באחת מפינות החוף, בעיר שחבריו הם שסייעו למשפחתו לעלות לסירה.
בבינה אחרת של החוף, עמדו דוד דדון ושני ילדיו דניאלה ויעקב. חודשיים קודם לכן, נתפס בשדה התעופה של קזבלנקה כשברשותו דרכון מזויף, אשתו ושני ילדים אחרים שהיו מצוידים אף הם בדרכונים מזויפים, הצליחו לחמוק קודם לכן ממרוקו. דדון נעצר על ידי המשטרה, וכעבור מספר ימים שוחרר, אך המשטרה המשיכה לעקוב אחריו מתוך תקווה להגיע אל פעילי מסגרתי. על כן, כשביקשו חברי החוליה להודיע לו על הפלגת אגוז,לא הלכו לביתו, אלא ארבו לו ברחוב, כיסו את ראשו בשק והכניסו אותו למכונית שמיהרה להסתלק מהמקום. ׳החטיפה׳ בוצעה במהירות רבה. עתה עמד דוד דדון בחוף אל־חוסיימה, שמח ועליז כי הפעם יגיע אל ארץ הקודש בשלום.
עתה הגיעה שעת העלייה לספינה. הים היה שקט וחשכת הליל סייעה במבצע ההעפלה. השמים היו בהירים, ומפעם לפעם ריצדו כוכבים ברקיע. בקו האופק ניתן היה להבחין בצלליתה של ספינת אגוז, שעגנה במרחק כמאה מטרים מהחוף. ראמון שלף פנס מכיסו, ואותת לספינה. חיים צרפתי, האלחוטן של הספינה, קלט את האיתות.
הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2