הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2
תוך דקות ספורות התקרבה סירת משוטים לחוף ובה שני מלחים – אחיו וגיסו של הקברניט. ראמון נכנס למים ואחז בדופן הסירה, בעוד שיתר חברי החוליה סייעו בידי העולים לעלות לכלי השייט. הייתה זו סירת הצלה קטנה, שהכילה עד שישה נוסעים בלבד. על כן, היא עשתה את דרכה מהחוף לספינה ומהספינה אל החוף הלוך ושוב. כל אחד מהעולים קיבל חגורת הצלה, והזקנים בירכו במעמד מרגש זה את ברכת ׳שהחיינו׳. כאשר התמלאה הסירה, נגרר אחריה ראמון עד לספינת אגוז, כדי לוודא שלא נפלו ממנה נשים ותינוקות. המים היו קרים מאוד, בתקופה זו של שיא החורף, אך ליבו היה מלא אושר שנפלה בחלקו הזכות לסייע בהעפלת יהודים לציון. עתה משהגיעו כל המעפילים אל הספינה, לחץ ראמון את ידיו של חיים צרפתי, ונפרד לשלום גם מהקברניט.
לא קל לתאר את ההתרגשות שאחזה בנוסעי הספינה, שבחרו לעזוב את ביתם ומולדתם אל הלא נודע, והכל כדי לשוב אל ארץ אבותיהם, אל האדמה שכל כך התגעגעה לשובם של בניה במשך אלפיים שנות גלות. ממש כמו אברהם אבינו בשעתו שנצטווה (בראשית יב, א): 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך:
המבצע תם במהירות, כשהוא נמשך כמחצית השעה. סאמי, שכבר השתתף בעבר במבצעים כגון אלה, אמר לז׳ילבר ולרונן כי מעולם לא התנהל המבצע בצורה כה חלקה כמו באותו לילה. הם לא חזו את הבאות. עתה חברי החוליה, כשבגדיהם רטובים, יצאו ליער הסמוך כדי להודיע לנהגים שיכולים הם לשוב לקזבלנקה. סאמי וז׳ילבר, רטובים עד לשד עצמותיהם, בדקו את החוף והעיפו מבט אחרון לעבר ספינת אגוז, שהלכה והתרחקה לאיטה. לאחר מכן, נכנסו יחד עם רונן לרכבם אל עבר טנג׳יר, בדרכם חזרה לקזבלנקה. בקטמה עשו עצירה קלה, וראמון ניצל זאת כדי לטלפן לאשתו ולבקש ממנה שתודיע לאלכס כי המבצע עבר בשלום. לאחר מכן התעכבו בוואזאן, שם השתטחו על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. בשעה 8:00 בבוקר הם הגיעו בשלום לקזבלנקה.
ראמון נפרד מחבריו, ושם פעמיו אל ביתו כדי לחטוף תנומה קלה. אלא שמיד עם הגיעו לביתו, ציפתה לו ההודעה שהוא נקרא בדחיפות ל׳מטה', שם המתינו לו אלכס וכמה מחברי ה׳מסגרת׳. לפי הבעת פניו של אלכס הבין כי משהו אינו כשורה. אלכס בעיניים מושפלות נעמד על רגליו, והודיע קצרות: ׳הספינה טבעה. כנראה שאין ניצולים. גם חיים צרפתי בין הנעדרים’.
נסיבות טביעתה של אגוז אינן ברורות בשלב זה. הקברניט פרנצ׳סקו מורייה יספר מאוחר יותר, כי הספינה נקלעה לסערה עזה, דפנותיה נבקעו ומי ים רבים חדרו לתוך הספינה, והחלו צעקות שבר של הנוסעים. תוך זמן קצר ביותר, צללה הספינה לתהומות, וכל נוסעיה טבעו במצולות ים. הספינה טבעה במרחק לא רב ממפרץ אל־חוסיימה, אך במקום לשוב לחוף – הפקיר הקברניט את נוסעיו. לקח את סירת ההצלה היחידה, ויחד עם גיסו מיהר להפליג מן המקום. חיים צרפתי, שנודע כשחיין מצטיין, יכול היה בנקל למלט את נפשו מהספינה הטובעת, אך הוא העדיף להישאר כדי לשדר קריאות נואשות לעזרה. על מסירותו למען אחיו, הוא שילם בחייו.
ספינת משא ספרדית שהגיעה למקום בעקבות קריאות האזעקה של צרפתי, משתה מן המים את הקברניט ואת גיסו, אך הם לא ידעו להצביע על מקום טביעתה המדויק של הספינה, מה שהביא לבזבוז שעות חיפושים ארוכות ויקרות. ביומיים הבאים חיפשו ספינות בריטיות, צרפתיות, ספרדיות ומרוקניות אחר ניצולים. בתום חיפושים מפרכים, נפלטו מן הים 22 גופות חללים, שהיו חגורים בחגורות הצלה, ומתו ככל הנראה מפחד ומקור. שוועתם של הטבועים האחרים, מרביתם ילדים ותינוקות, נבלעה בחשכת הלילה, בין גלי הים הסוערים, והמצולה סגרה עליהם לצמיתות.
לדאבון הלב, כך הסתיימה הפלגתם של 44 מנוסעי ספינת אגוז, בלילה הארור ההוא שבין כ׳׳ג ל־כ״ד בטבת תשכ״א(11-10 בינואר 1961), כשהפליגה בפעם ה־13 אל חוף צוק גיברלטר שבספרד.
טביעתה של ספינת אגוז הכתה בתדהמה את יהודי מרוקו, וגרמה זעזוע עמוק בתפוצות ישראל, בכל רחבי העולם. נדמה היה כי שארית תקוותם של הנותרים במרוקו לעלייה לציון תיגנז. האווירה בקזבלנקה הייתה קשה מאוד, ושמועות התרוצצו על מעצרים ועינויים שמבצעת המשטרה בחשודים שסייעו למעפילים להבריח את הגבול בדרכם אל ארץ ישראל. אווירה זו שהשליטה המשטרה, נועדה לסייע בלכידת פעילי ה׳מסגרת׳ והמסייעים להם במבצעי העלייה. המשטרה פשטה על בתיהם של קרובי הנספים, חקרה אותם ביסודיות ולעתים אף עינתה אותם באכזריות.
הידיעה אודות טביעתה של ספינת אגוז, פורסמה אף בעיתונות המקומית, תוך שהדיווחים מלווים בהתקפה חריפה על הציונות, ואיומים כלפי אלה מבין יהודי מרוקו המשתפים עימם פעולה. שר ההסברה המרוקני, אחמד עלווי, פרסם הודעה שבה האשים את הארגונים הציוניים המסיתים את יהודי מרוקו לעלות לישראל, ויציאה זו מהווה עריקה על כל המשתמע. את דבריו סיים כי ״מרוקו לעולם לא תניח לאזרחיה ליישב מדינה השייכת לעם הפלשתיני".
העיתון ׳אל פג׳ר', בטאון הממשלה הרשמי, תקף בחריפות רבה את יהודי מרוקו במאמר המערכת, בו נכתב: ׳אנו הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות אזרחי, אף כי הם לא התחלקו עמנו בקרבנות, בתקופת המאבק לעצמאות. אדרבה, הקימו היהודים ארגונים ציוניים והטיפו לחינוך ציוני. הם הסתננו למנגנון הממשלתי ותפסו בו עמדות בכירות, דבר שאפשר להם לגלות כמה מסודותיה של המדינה. הארגונים היהודיים, במקום שישתלבו במאמץ לשיקומה של המדינה, הפכו מרכזים לריגול ולחבלה, והם קושרים קשר נגד בטחונה של המדינה. המצב הוא הרבה יותר חמור מכפי שדימינו לעצמנו. על כן יש לבחון מחדש את השאלה היהודית ולנקוט בצעדים חמורים נגד אלה הרומסים את כבוד המדינה, עושקים את חוקיה ומערערים את יסודותיה המקודשים׳.
באווירה זו של הסתה ושנאה כלפי היהודים, נועד יורש העצר מולאי חסן, ביום כ״ו בטבת תשכ׳׳א (13 בינואר 1961) – יומיים לאחר האסון הנורא, עם משלחת נכבדים יהודיים בראשות רבה של קזבלנקה רבי שלום משאש נ״ע. הוא הביע בשם אביו צער על ההתפרצויות האנטי יהודיות, והבטיח לפעול להרגעת הרוחות ולהענשת האחראים. כתוצאה ממפגש זה, התאפשר להנהגה היהודית לטפל בקבורתם של החללים, להביאם למנוחת עולמים.
הקהילה היהודית בטיטואן נטלה על עצמה את המצווה הגדולה, חסד של אמת, להביא את הנספים לקבורת ישראל בבית העלמין היהודי בעיירת אל־חוסיימה. אל המלאכה הצטרפו מזכיר ועד הקהילה יצחק חלימה, רבה הראשי של טיטואן הרב ביבס, ושלושה מאנשי החברה קדישא. בבואם אל בית העלמין באל־חוסיימה, הנמצא בסמיכות לחוף, קיימו את מנהג הרחיצה והטהרה לנספים, ערכו תפילה קצרה לעילוי נשמתם, וההלוויה התקיימה ללא נוכחות יהודים. בסיום הקבורה וסתימת הגולל, אמר הרב ביבס קדיש. לפני הקבורה צילמו את גופות החללים, ועל סמך התמונות התירו מאוחר יותר בבית הדין הרבני כמה מנשות הנספים, שיוכלו להינשא ולא יוותרו עגונות.
הרבנות הראשית בישראל הכריזה על יום צום ותפילה למען יהודי מרוקו. גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, הטילה את האחריות לאסון על ממשלת מרוקו, בכך שמטילה היא פחד ואימה בקרב יהודי מרוקו, ושאינה מאפשרת להם לשוב אל ארץ אבותיהם. את נאומה בכנסת סיימה בהצהרה: ״יידעו יהודי מרוקו כי הם אינם בודדים במערכה״…
אולם למרות הכאב הרב בטביעתה של ספינת אגוז, לא פסקה שאיפתם וחלומם של יהודי מרוקו לעלות ארצה. בשבוע שאחרי האסון, על אף הפיקוח המשטרתי המוגבר, הצליחו 117 יהודים לברוח בספינות דייג קטנות ורעועות, מטנג׳יר לגיברלטר. לאיש בממשלת מרוקו לא היה עוד ספק כי ההגירה היהודית תמשך, וכי גבורתם של חללי אגוז מאירה כלפיד את נתיב ההעפלה של היהודים הבאים אחריהם. בעקבות האסון, אף הושג הסכם ליציאת יהודים ממרוקו, במסגרתו ממשלת ישראל תשלם כופר עבור כל יהודי העולה ארצה, והעלייה תתבצע דרך תחנת ביניים ולא במסלול נסיעה ישירה לישראל.
במשך שנים רבות, היו הקברים באל־חוסיימה נטושים, ללא טיפול הולם. רק בחודש אייר תשמ״ג (מאי 1983), למעלה מעשרים שנה מאז נטמנו החללים באל־חוסיימה, ביקר שם מר סם בן שטרית, כיום ראש הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, והיה הוא הישראלי הראשון שהשתטח על קברם של חללי ספינת אגוז, שם הדליק נרות על כל אחד מהקברים. באותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה להביא את החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל – אל המקום שמסרו את נפשם ביציאתם ממרוקו ולא זכו להגשים את חלומם.
מאמצים רבים חובקי עולם הופעלו אל מול השלטונות במרוקו שיאפשרו להעלות את עצמות הנספים ארצה. המפנה חל בחודש ספטמבר 1992, עת פנה ראש ממשלת ישראל יצחק רבין למלך מרוקו חסן השני, שאישר את העברת החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל. ואכן, ביום רביעי, ז׳ בכסלו תשנ׳׳ג (2 בדצמבר 1992) הועלו עצמותיהם של 22 המעפילים לישראל, במסגרת מבצע ׳איילת השחר׳. צה״ל והרבנות הצבאית נערכו לטקסים הממלכתיים. ובתאריך י״ט בכסלו(14 בדצמבר 1992) הגיעו מעפילי אגוז למנוחתם האחרונה בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות ראשי המדינה והמוני בית ישראל.
בסמוך ל־22 קברי הנספים, נבנתה עוד חלקת מצבות לזכר הנעדרים, שלא זכו להגיע למנוחת עולמים.
ייזכר לטוב דוד אמי ג׳וג׳ו (יוסף) בן הרוש ז׳׳ל, יליד פאס, שבעת כתיבת פרק זה כתב לי בין היתר: "פעלנו גם בעלייה חשאית, ובה לצערנו טבעו 44 יהודים באוניית ׳אגוז׳. בעזיבתי את מרוקו העברתי כל הנושא לבן אדם אחר". ביקשתי לקבל ממנו פרטים נוספים על חלקו בהעלאת יהודי מרוקו ארצה ובחלק שנטל בהפלגתה של ספינת אגוז, אך תוך ימים ספורים חלה והחזיר נשמתו לבוראו. לצערי לא אוכל לשמוע ממנו יותר את סיפורה של הספינה כמי שהיה שותף לה…
הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2