יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

הפסיקה והמנהגים

הפסיקה של חכמי מרוקו המגורשים היתה מבוססת על שלושת עמודי ההוראה: הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. ר אשר בן יחיאל, חכם מאשכנז, תלמידו של ר׳ מאיר בן ברון מרוטנבורג, עבר לספרד בתחילת המאה ה־14 ומונה לראש ישיבת טולידו. הוא נחשב לאחרון הפוסקים בספרד. גם חכמי הדור השני בפאס, שבזמנם כבר התקבל השלחן ערוך בתור פוסק, עדיין ציטטו את הרא"ש: "אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז"ל אחריו אנו הולכים, כי כדאי הוא לסמוך עליו׳, רק אם הרא״ש חולק על שני קודמיו, דעתו נדחית (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כ, סא). עם זאת היו עדיין הלכות שבהן פסקו כמו הרא״ש, ביניהן: שכל עוד לא גבתה הגרושה את כתובתה, חייב הבעל במזונותיה; וכן הגרושה זכאית לבגדי חול ושבת נוסף על כתובתה(שם, סי׳, צח, צט); וכן, שמותר לדיין מומחה לדון לפי אומדנה, כלומר לפי שיקול דעתו(רפאל בירדוגו, ימי מנוחות׳, דף קיו).

 

ר׳ יוסף קארו היה סמכות בלתי מעורערת כפי שכתב יעב"ץ: "דבר כזה שנהגו הראשונים לפסוק כסברה אחת וכדברי פוסק אחד קודם שנתפשטו חיבורי מרן ז״ל עכשיו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ ה). כלומר עד ר׳ יוסף קארו היו פוסקים שונים, אבל עתה יש לקבל את פסקיו של ר׳ יוסף קארו, שזכה גם לכינויי כבוד וחיבה. למשל, ר׳ שלמה הכהן כתב: "אנו בדידן בני מערבא דקבלו עליהם סברת מר״ן מלכא׳ ומכנהו ׳מר״ן הקדוש׳('לך שלמה׳, אהע״ז סי׳ ה, לה). ר׳ משה מרצייאנו מכנהו בין השאר בכינויים: ׳מרן מלכא בביתו הנאמן׳, ׳מרן הקדוש בשלחן הטהור׳(׳מורשת משה׳, סי׳ כד, מב, מד, נח, נט, סא, סה, עו).

ר׳ יהושע מאמאן, המרבה בכינויי כבוד כלפי ר׳ יוסף קארו, כמו מר"ן מלכא בשלחנו הטהור׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, או״ח, סי׳ כו), קבע את הכלל : 'קבלנו דעת מלכא ע״ה (עליו השלום) אפילו נגד אלף פוסקים, (שם, אהע״ז, סי׳ טז, וכך גם ר׳ משה עטייא, מעט מים׳, אריח, סי׳ כג). ר׳ יהושע ניסח את כללי הפסיקה לפי ר׳ יוסף קארו בחמישה סעיפים. סעיף ראשון: 'אם מר״ן מלכא כתב סברא ראשונה בסתם להקל, ושוב כתב ויש אומרים להחמיר, הלכה כסתם להקל, וטוב להחמיר היכא (במקום) דאפשר בהפסד מועט׳(שם, או״ח, סי׳ ג).

 

מנהגים נגד השלחן ערוך: היו מנהגים מנוגדים לפסק זה, כגון: לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ, קמה: ׳הסומא עולה לספר תורה ולא בפסק מרן או"ח, סי׳ קלט: סומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב.׳

ר' שלמה הכהן התלבט בנושא זה בתשובתו בדבדו בשנת תרפ״ט (1929) והיה מודע לפסק של ר׳ יוסף קארו שסומא אינו קורא בתורה, לעומת חכמים אחרים הסוברים שמעלין אותו לתורה ויש מקומות שנוהגים כך. אבל הוא חשש מפני המחלוקת. מכל מקום, הוא כתב: 'אנן בתריה דמרן גרירא דאין יכול הסומא לעלות לספר תורה׳, בהמשך הוא ציטט חכמים שחולקים עליו, אבל הביע את חששו:

ואם כן אנו בדור הזה דיש חשש דירבו המחלוקות מסיבה הזאת איך נחזור ולשנות המנהג שנהנו הראשומם להעלותם ולצוות לפרנסי בית הכנסת שלא יעלו אותם… ולזה אין דעתי מסכים לשנות והנח להם לישראל על פי המנהג שנהגו הראשונים… בסומא בעצמו שהוא תלמיד חכם יחוש לעצמו שלא לעלות לספר תורה… אך אין בנו כוח לחזור ולשנות המנהג שנהגו הראשונים ז״ל לעלות לסומא עם הארץ. החכם הגיע למסקנה שבמקום שנוהגים כסברת מרן ינהגו כך, ובמקום ׳דנהוג כסברת המתירין לסומא לעלות מנהגם גם כן מנהג ואין לשנות מפנו המחלוקת׳. אבל ׳במקום שאין להם מנהג קבוע או עיר חדשה שעדין לא קבעו שום מנהג הא ודאי דאזלינן בתר מרן,. (בודאי הולכים לפי מרן).

 

החכם דוגל בנאמנות לפסק של ר׳ יוסף קארו, אבל אם מנהג המקום שנהוג במשך דורות שונה מהדין, הרי יש להמשיך בו, ובעיקר הוא חושש מפני המחלוקת (ילך שלמה׳, אריח, סי׳ ב).

ר׳ יוסף קארו התנגד גם למנהג הכפרות, 'מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג׳ (או״ח, סי׳ תרה). בכל זאת היו נוהגים לשחוט לזכר תרנגול ולנקבה תרנגולת, בהשפעת האר״י. כפי שכתב ר׳ יהושע מאמאן: ,אחר שיסודתו בהררי קודש לדעת רבינו האר״, וסיעתא קדישא דעמיה והוא מנהג ותיקין׳. החכם ניסה למנוע המנהג ולא עלה בידו. בהמשך הוא כותב ש'האספסוף אשר בקרבו׳ אינם מקבלים את המרות, וחושבים שאם לא ישחטו 'לא תהיה להם כפרה חס ושלום׳ (׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ לט).

כללי הפוסקים מובאים על ידי ר׳ שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; חו״ם, סי׳ נא־נג.

מנהגי אבות ומנהגם של חכמים קדמונים היו גורמים חשובים בפסיקה. יעב״ץ כתב: ׳ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג׳(׳מוצב״י׳, חייא, סי׳ נט). ר׳ מרדכי בירדוגו כתב: ׳מנהג אבותינו תורה׳(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז). לעתים היו מנהגים שעשויים היו לדחות את ההלכה, ומנהג שנהגו בו קדמונים והשתרש, קיבל גושפנקה הלכתית (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, 'ליצחק ריחי, ח״ב, דף נב).

ר׳ משה מרצייאנו שנשאל על מקורם של מנהגים הנהוגים בעיר דבדו, חקר על מה הם מתבססים. בין השאר נשאל בהקשר של מנהג מקומי, 'על מה אדני המנהג הוטבעו׳, והוא ענה:

דע כי דבדו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ואפילו מנהגים שנראים לאדם שהם ריקים הם מיוסדים על אדני פז, וכל מנהג ומנהג יש לו יסוד מוסד. (׳מורשת משה׳, סי׳ נו)

 

בתשובה אחרת על המנהג מנוגד להלכה, קבע שיש ללכת לפי המנהג מתוך כבוד לחכמים בעבר: ׳הרי דהמנהג הזה נהגו בו גדול, עולם מקדמי ארץ, שקטנם עבה ממתננו׳(שם, סי׳ ט, גם סי׳ כא, כז, סא, סב).

ר׳ יהושע מאמאן כתב: ׳אנחנו מצווים ועומדים שלא לשנות שום מנהג המקובל בידינו מאבותינו ורבותינו כי כולם יסודתם בהררי קדשי(׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ טז).

הסברה והשכל הישר אף הם גורמים שיש להתחשב בהם בפסיקה, לדברי ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822, ׳תורות אמתי, חו״ם, סי, כד). ר׳ עמור אביטבול מצפרו כתב בפסק דין שלו: ׳הסברא נותנת והשכל מחייב'(׳מנחת העומר׳, חו״ם, סי׳ מו).

רי חיים אבן עטר כותב בפירושו לתורה יאור החיים׳ ,כי כל תורתינו הקרושה היא שכליות׳(בראשית כג, 4).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

עמוד 125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר