׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב
שלוחא דרבנן מארץ ישראל(שד״רים) פקדו את מכנאס לעתים קרובות והתקבלו שם בהערכה ובהערצה. על פי רישומיו של אברהם יערי בלבד, בשנים תקצ״ז(לאחר הרעש הגדול-תר״ס (1900-1837)) נשלחו מטעם הקהילה הספרדית בטבריה לארצות הגולה כעשרים ושבעה שד״רים. עשרים מהם יצאו למרוקו, וכמעט כולם הגיעו למכנאס. אחדים מן השד״רים במאה הי״ט היו בני העיר עצמם שעלו ארצה, כגון ר׳ שלמה ב״ר יעקב טולידאנו ור׳ יהודה ב״ר יוסף בירדוגו. בני הקהילה התכנסו לארח את השליחים וחיברו לכבודם שירים, ובהם שיריו של הפייטן הנודע דוד בן חסין, שנדפסו בקובץ ׳תהילה לדוד׳ (אמסטרדם תקמ״ז). גם ר׳ יעקב בירדוגו, משורר אחר בן מכנאס, כתב פיוטים לכבוד שד׳׳רים, ובהם ר׳ יוסף מצליח מטבריה. שד׳׳רים שהגיעו כדי לאסוף תרומות לקהילותיהם הפכו לסוכנים העיקריים שקישרו בין יהודי המקום ובין ארץ ישראל בכלל, וביניהם ובין טבריה בפרט. השד׳׳רים הביאו לא רק ׳תורה מציון׳ וידיעות על הארץ ועל העיר, אלא גם עניינים מתורת הקבלה וסיפורי נסים. הכבוד שרחשו יהודי מכנאס לשד״רים היה כה רב, עד שקבריהם של שליחים אלו שנפטרו במכנאס, כגון ר׳ אלישע חיים אשכנזי, שליח נערץ מעדת האשכנזים בירושלים במחצית השנייה של המאה הי״ז, קיבלו מעמד מיוחד והפכו למקומות קדושים והיו מוקדים לעלייה לרגל.
היהודים במרוקו תרמו לארץ ישראל בעין יפה, וקופת טבריה, שנקראה בשם ׳קופת רמבה״ן׳, זכתה לחיבה יתרה בקרב המוני העם ולהצלחה גדולה במכנאס. עם זאת נעיר כי לא אחת היתה קופה זו סלע מחלוקת בין קהילת טבריה ובין הקהילות האחרות בארץ (קהילות צפת, ירושלים וחברון), שנתנו פרשנות שונה לייעודה של הקופה. מחלוקות נתגלעו בגינה גם בין הספרדים ובין האשכנזים בתוך היישוב בטבריה ואף בין קהילת טבריה ובין הקהילות בחוץ לארץ. בשנת תקפ״ג(1823) תיקנו רבני מכנאס, בניסיון ליישב את הסכסוך, ׳שכל מי שידור נדרים לתנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס זי״ע [זכרו יגן עלינו]… לא יפרע אותו כי אם במעות ליד הגזבר הנז׳ [מסעוד בן גיגי] וליד בנו… ולא לקנות בו שמן זית לביהכנ״ס׳. בהמשך נקבע ׳שמהיום הזה והלאה בכל יום פורים יעמוד הגדול של כל בית הכנסת ויקח בידו צלחת להתנא הנז׳ וכל אחד יתן בה מה שביכלתו מעט או הרבה׳. במחצית השנייה של המאה הי״ט אמנם יצאו גם שליחים מיוחדים מטבריה לאסוף כספים לבניית בית כנסת בציון הקבר של רמבה״ן, אולם בשנת תרס״ג(1903), כאשר שוב ביקשו רבני ירושלים וחברון לחלק את קופת רמבה״ן בין כל ערי הארץ, השיב להם ר׳ אהרון בכור אלחדיף, מראשי הקהילה בטבריה, שכספי הקופה שימשו את אנשי טבריה בכללם, והם לא הגיעו דווקא לאתר בציון הקבר או לתלמידי החכמים שלמדו שם: ׳כל נדבות השלוחים ודומיהן אין בהן שום חלק ונחלה להת״ח [תלמידי החכמים] כי אם לעניים ולאלמנות והוצאות הקהל׳.
במכנאס מצאה המחלוקת ביטוי בשאלה כיצד לחלק את התרומות בתוך טבריה, ורבני מכנאס עמדו על המשמר. באיגרת שליחות משנת תר״ט (1849), ׳מדגישים השולחים [של ר׳ מכלוף אדרעי, שליח טבריה למרוקו] שרוב ההכנסות מכספי השליחות מתחלק לחכמים בני המערב היושבים בטבריה׳, אך בשנת תרכ״ה (1865) התלוננו רבני מכנאס שמנהיגי הספרדים בטבריה מקפחים בחלוקת כספי התרומות את החכמים המערבים הלומדים בעיר. עם זאת, מתוך האיגרת שהם שלחו לטבריה קשה להבחין אם הקיפוח היה על רקע הוותק בעיר או על רקע עדתי או שניהם גם יחד: ׳צרות צרו חכימייא בצוקי טבריה בצר להם צערין דרבנן, מחלוקה דרבנן, ומפקנא אית להו, מעלנא לית להו [ומוציאים מאתנו ולא נותנים לנו], ואפס עצור ועצוב׳.
ככל הנראה לא התרחש העימות בטבריה עצמה, אלא במכנאס, ובה התעמתו הממונים על כספי התרומות לטבריה עם השד״ר ר׳ מנשה ארזי הכהן. מנהלי הקופה דרשו מן השד״ר לחתום על תקנה המשווה את זכויות החכמים המערבים שבטבריה לזכויות חכמי העיר הספרדים הוותיקים: ׳עליכם המצוה להשגיח עליהם ולתת להם שכר טוב בעמלם מנת חלקם חלוקה דרבנן׳. השד׳׳ר סירב לחתום, כדי שלא להודות בכך שרבני טבריה אמנם עשו עוול לחכמים המערבים. כדי לתמוך בעמדתו הביא ר׳ ארזי הכהן מכתב מהחכמים המערבים שבטבריה, המכחישים את הקיפוח, וכן את עדותו של ר׳ יצחק בן ווליד, מגדולי הרבנים בטטואן, שביקר אז בטבריה. עם זאת היה גלוי וידוע לממונים על התרומות ממכנאס העומס שהוטל על קופת הקהילה בטבריה, עקב הגידול במספר העולים לעיר ממרוקו בכלל וממכנאס בפרט ועקב ריבוי מספר הלומדים בקרבם. ייתכן שרבני מכנאס תפסו את הבעיות הכספיות של המערבים בטבריה כדומות לאלה של המערבים בירושלים, ועל רקע המחלוקת החריפה של בני העדה המערבית שם עם ראשי העדה הספרדית, מחלוקת שמצאה פתרון עם פרישתם של המערבים מהעדה הספרדית והקמת ועד העדה המערבית בירושלים בשנת תר״ך (1860), בראשותו של הרב דוד בן שמעון.
׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב
עמוד 287