יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור-הגר הלל-כי״ח והשלטון הקולוניאלי

casablanca

כי״ח והשלטון הקולוניאלי

״במידה שמדברים על ׳אליאנס׳״, כתב דיבון בדו״ח שלו, "יש לזכור עובדת יסוד אחת והיא: שמונים אחוזים מתקציבו משלמת הממשלה הצרפתית.״ בכותבו, ״הממשלה הצרפתית״, התכוון דיבון לפקידות הקולוניאלית מטעם הממשל הצרפתי־המקומי. נשאלת השאלה, מה היתה הזיקה בין מגמות השלטון וכוונותיו העיקריות לבין פעילותה של כי״ח? הנה, כך תיאר ריבון בראשית שנות החמישים את מדיניות השלטון הצרפתי במרוקו כלפי היהודים:

 

■ הרושם שלי הוא כי לנציבות [נציבות – בצרפתית: Residence כינויו של הממשל הקולוניאלי, הנגזר מן המונח ״הנציב העליון״ (Resident General)] יש מדיניות די מתוכננת ומחושבת לגבי הישוב היהודי. מזה שנים שהיא מעודדת את תהליך ההשתחררות והקידום של הישוב היהודי בשטחי ההשכלה, הבריאות, החינוך המקצועי, ואף התפתחות של שכבת מנהיגות יהודית חדורה רוח מערבית ומהימנה לצרפת. כשם שבשטח המוסלמי לא הצליחו הצרפתים להקים שכבת משכילים נאמנה – כן מטעמים מובנים ביותר הצליח ניסיון זה בקרב היהודים. במשך דור אחד הוציאו הצרפתים מסמטאות ומפינות נידחות במלות[מלאחים] אנשים מוכשרים ובעלי יוזמה והדריכום בכיוון השתחררות וקניית תרבות ודעת. בשכבה זו, אשר יש בה לעתים קרובות למדי תופעות של רגש נחיתות והתבטלות בפני הצרפתים, קיים אף מצד שני רגש הכרת תודה לאלה אשר פתחו לפניהם עולם חדש של אפשרויות.

 

לשם פיקוח על התפתחותו של הישוב מפתחת הנציבות את מוסד מועצת הקהילות, תוך כדי שמירה על השפעתה (לעתים מכרעת). מזכ״ל המועצה פועל מתוך שיתוף מוחלט כמעט עם השלטונות, וכן מנסה לכוון את הדברים לרצונם.

 

במקביל ליצירת מנהיגות חילונית ומתקדמת – נעשה מאמץ אף להקים דור חדש של רבנים שינהיגו את עדתם בהתאם לאינטרסים שלהם. המכשיר לעיצוב דור זה ודמות זו של הרב החדש – הוא בית הספר לרבנים ברבה[רבאט, בירת מרוקו.] אשר בו מתנהלים הלימודים בעברית ובצרפתית. שם מחנכים צעירים על בסיס הדת והמסורת ועל אף התרבות העברית החדשה (יש שם מורים מהארץ). בעת ביקורי בבית ספר זה נוכחתי בשיעורו של רב מישראל אשר לימד את ״אגרת קטנה" לח״נ ביאליק. החניכים מתמצאים במידת מה אף בתרבות צרפת. המגמה היא למנוע כל קיצוניות ופנאטיות דתית ולפתח רוח של סובלנות בהתאם לצרכי חברה מודרנית.

 

פעולה זו, להכשרת שכבות מנהיגות כרוחם בישוב היהודי, מלווה במעשי הפלייה לטובה של היהודים לגבי המוסלמים. בעוד ש־90־95 אחוזים מילדי ישראל נמצאים בבתי־ספר, אחוז הנערים המוסלמים הוא 15 בלבד. במועצת הממשלה אחוז היהודים הוא ללא כל יחס למספרם באוכלוסיה.

 

בשטח התחוקה, ארגנו בתי דין בקהילות הגדולות והוציאו את כל דיני האישות, הירושה, מן השיפוט של הפחות.[ המושלים המוסלמיים של המחוזות.] מדי שנה בשנה מתכנסים הרבנים לדון בבעיות משפטיות ולתקן תקנות ההופכות לחוקים המסדירים את חייהם. יו״ר בתי הדין מקבלים משכורת מהממשלה ונהנים מתשומת לב. כשהשתתפתי בוועידת הרבנים התרשמתי מאוד מנקיון ההופעה, הסדר, המשטר והשיטתיות שבדיונים. מתוך שיחות חשתי ברגש כנה של שביעות רצון והערכת תשומת הלב המופנית אליהם.

בשיחותי עם אנשי הנציבות האחראים לשטח זה, הביעו אלה את רגש הסיפוק הרב בתרומה שתרמו לקידום הישוב היהודי. לא פעם הזכירוני שמנהיגי הקהילות המתמצאים בחברה האירופית ובקיאים בספרות ובתרבות כללית – אבותיהם עדיין שוכנים במלות.

(דיבון, 7953 , עמודים 75-74)

 

אפשר להתרשם בנקל שדיבון, השליח הישראלי־הציוני, גילה הערכה למדיניות שנקטו הצרפתים במה שקשור למיעוט היהודי במרוקו; מדיניות, ״די מתוכננת ומחושבת״ שבאה לקדם את היהודים, או לחילופין – לעודד בקירבם רפורמות ברוח מודרנית. מכאן משתמע אינטרס להתערב בחיי הציבור היהודי המסורתי ולעודד בו שיפורים מודרניים, אינטרס שהיה משותף הן לשלטון הקולוניאלי והן לעיליות היהודיות הבתר־מסורתיות, הרפורמיסטית־המערבית והציונית. עם זאת, כשמעיינים במטרות המדיניות הממשלתית, מתברר שהמגמות המשותפות לכי״ח ולשלטון הצרפתי לא התמצו במודרניזציה גרידא, אלא במדיניות שעודדה את הנאמנות לצרפת ואת חיזוק שלטונה במרוקו. דיבון כתב על ״התפתחות של שכבת מנהיגות יהודית חדורה רוח מערבית ומהימנה לצרפת״, על נטיעת "רגש הכרת תודה לאלה אשר פתחו לפניהם עולם חדש של אפשרויות״; על חיזוק ״הפיקוח על התפתחותו של הישוב (היהודי)״; ואפילו על הקמת "דור חדש של רבנים שינהיגו את עדתם בהתאם לאינטרסים שלהם (של הצרפתים)״. אם נרצה, נחשפת כאן ביקורת, או הסתייגות של הדיפלומט הציוני.

 

השפעת כי״ח על ילדי המלאח

עד כמה השפיע הזרם הפרו־צרפתי בהנהגה היהודית על תהליכי השינוי של יהודי קזבלנקה ניתן ללמוד מהצצה נוספת לעולמה של משפחת אטדגי. תחילה, לא היתה למשפחה זו, כמו למשפחות אחרות במרוקו, כל זיקה לצרפת. אביו ואמו של ארמנד לא למדו בבית־ספר ולא ידעו קרוא וכתוב. אמו, כפי שקראנו, עבדה בנעוריה בחנות שבעליה צרפתים ושם קלטה מעט מהלשון הצרפתית. אגב, על רקע זה, מספר ארמנד – היא הבינה כמה חשוב לקרב את בנה לעולמם של הצרפתים, שליטיה החזקים והנאורים של המדינה ואף העניקה לו שם צרפתי ללא ידיעת אביו שהכירו רק בשמו העברי, עמרם.[ באחת מהתקפות הטרור בעיר חש האב לבית־הספר כדי לקחת את בנו הביתה ואז גילה לתדהמתו שאין בכי״ח ילד הרשום בשם עמרם אסדגי, אלא בשם ארמנד בלבד.]

 

ארמנד־עמרם הוא הראשון בבני המשפחה שקיבל אפוא חינוך מסודר, תחילה בחדר מסורתי בתחומי המלאח ואחר־כך בבית הספר של כי״ח הסמוך למלאח. תיאור שהעלה בכתב עשוי ללמד כיצד קרה שכבר בגיל צעיר השפיע בית־הספר על שינוי דיוקנו שלו ביחס לסביבתו היהודית.

 

בקטע הבא, מופיע תיאור ההתרחשות ברחוב ספי, בבניין שבו התגוררה משפחת אטדגי, וממנו נוכל ללמוד על מערכת יחסים סבוכה בין היהודים, הצרפתים והמוסלמים בקזבלנקה כמה שנים לפני קבלת העצמאות המרוקנית. ובכן, מדי שבת אחר־הצהריים נהג אחד השכנים היהודיים, מוסא, לערוך בחדרו פגישה שהשתתפו בה חבריו לבניין ולאמונה.

 

■ בחדרו של מוסא מפגש הדיירים של מוצאי שבת נמשך מעבר למשך הזמן הרגיל. נוכחים בו אשתו סימי, אסתר, אמא ואני. מוסא מבקש ממני לקרוא את אשר כתוב מתחת לתמונה המופיעה בעיתון והמראה את הסולטן מוחמר בן יוסוף יורד ממכונית מהודרת לבוש גלביה לבנה. בניגוד לאווירה העליזה השוררת במפגשים, הערב אני חש סימני מועקה בחזותם של הנוכחים. המלים שמתחת לתמונה קשות לפענוח. איכשהו אני מצליח לתמצת את המאמר ״עקב פעולתו האנטי־צרפתית ודרישתו לעצמאות, הסולטן ובני משפחתו מובלים לאי מדגסקאר״. ״איפה זה מגדה סקר״ שואלת אסתר. אפילו מוסא, שיודע הכל אינו יודע איפה זה מדגסקאר.

 

"מה זה חשוב איפה זה מגדה סקר? עצמאות הם רוצים. ממתי היתה עצמאות לערבים? בלי הצרפתים המדינה הזאת תראה בדיוק איך שהיתה לפני בואם: אי יציבות, רעב  מגיפות. […] אני מודה שהגלייתו של הסולטן היא טעות גסה. המוסלמים אוהבים את מלכם שהוא צאצא של הנביא. יש לי הרגשה שזה יגמר ברע לצרפתים.״

״למה אתה לא אומר שגם אנו היהודים אוהבים את הסולטן?״ מעירה אסתר.

"מחר״, מתערבת סימי הפוחדת מבעלה. ״המדינה הזאת היא של המוסלמים לא שלנו. ומי חי בה טוב? אנחנו.״

מוסא מסכם בכעס את הדיון הקצר: ״המדינה הזאת היא של הצרפתים״.

מיהם בכלל הצרפתים האלה? אני מכיר אותם מהספרים. את שפתם אני יודע. גיבוריהם המ גיבורי. הם לוחמי החופש ורודפי הצדק. עם זאת אני לא מכיר אותם. דתם היא סוד כמוס בשבילי. דרך הספרים אי־אפשר להכיר הכרות אמיתית את האנשים ומעל לכל את דרכי מחשבתם. אני רואה אותם בימי ראשון נכנסים לכנסייה הספרדית גברים, נשים וילדים לבושים במיטב שמלותיהם, ורשת דקיקה מכסה את פניהם. הם מחזיקים בידם ספרון קטן בכריכה מוזהבת. מה שראיתי בפעם היחידה ששכחו לסגור את שער הכניסה ממשיך להעסיק את דמיוני הפורה: בחצר הפנימית השופעת צמחייה עומד פסל גדול של אשה פניה היפות והמיוסרות עוררו בי רגשות של הזדהות עם דמותה של האם המושלמת. וליד הפסל צלב גדול מברזל ועליו איש המוצמד אליו בעזרת מסמרים גדולים.

 

איש מיוסר ועל ראשו כתר קוצים. המחשבה שהייתי רוצה לעזור לו ולהורידו מהצלב הזה חלפה לרגע במוחי אלא שמיד נזכרתי שזהו ״כריסטו״, השם שמעורר בנו חלחלה. האיש שאסור להזכיר אפילו את שמו, או לצפות בדמותו. הכניסה לכנסייה היא עבירה חמורה.

את הצרפתים אני רואה בעיר. באזור פארק המשחקים, בכל־בו ״גלרי לפייט״ המהודר. אני רואה שוטרים ואנשי ממשל, ובכל זאת אני לא מכיר אותם מלבד אולי את הבעלים של ״סינמה אימפריאל״, הצרפתי המבוגר המעשן בשרשרת, המחלק מלות נימוסים ומגלה התעניינות בילדים המבקרים בקולנוע שלו.

(אטדגי, חלק א, פרק 21)

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

כי״ח והשלטון הקולוניאלי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר