חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

מקידה  (Maqueda)

מקידה היתה מרכז יהודי חשוב במאה הט״ו ובה ישב בשנים 1430-1422 ר׳ משה א־רג׳יל ועסק בתרגום המקרא לספרדית ופירושו, לפי בקשת ראש מסדר קלעתרבה דון לואיס די גוסמאן. ברם לפני כן, ב־27 באפריל 1415, נענה האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 לפנייתו של פרנאנדו די סרגוסה, מומר מטולידו שביקש שיוענקו לו, לאחר שבית הכנסת הגדול ייסגר, הכרמים, השדות ועצי הזית שהיו שייכים לבית הכנסת. הוא נימק זאת כדי שיוכל להתקיים עם משפחתו לאחר שהמיר, כיוון שאבדה פרנסתו בשעה ששימש ביהדותו כרב (Rau)היתה לו הכנסה מן הקהילה בסך של 30 פלורינים זהב. בפנייתו לבנדיקטוס מסר שהיהודים בדאגתם לגורל חפצי קודש מסוימים הסתירו אותם מפני ההחרמה. בנדיקטוס נענה לו וציווה על העברת בית הכנסת לבעלותו של המומר.

אך נראים הדברים שהקהילה נתאוששה. צו מיוחד מאת הכתר הופנה ללואיס די סיפולבידה לבוא בדברים עם גרביאל די טאפיה ועם גומס די רובלס ואנשי חצר אחרים כיצד לנהוג ביחס לבתי הכנסת של מקידה עד אשר הכתר יצווה מה לעשות בהם.

סהגון(Sahagún)

בית הכנסת של עיירה זו הוענק ב־17 בפברואר 1494 לחבורה שעל שם ׳השילוש הקדוש׳

(Cofradía de la Santísima Trinidad)

 עמו הוענקו לחבורה גם שאר המבנים והשטח שהיה מצורף לבית הכנסת. הכוונה היתה לייסד במקום בית הכנסת כנסייה שתישא את שמה של סנטה קטלינה ולידה יוקמו בית פארוכיה ובית מחסה לעניים ולעוברי אורח עולי רגל.98 המענק ניתן לחבורה לצמיתות.

סוריאה  (Soria)

בסוריאה היו עד לגירוש שני בתי כנסת. אחד

במבצר ונקרא בשם Sinagoga del Castillo

שני שכינויו היה בית הכנסת הישן (Synoga vieja)

יש להניח שהאחרון נמצא בשכונה שבעיר. בית הכנסת שבמבצר אף היה מכונה בית הכנסת של דון יוסף בנבנשתי(Sinoga de don Yucaf Byenveniste).

סיאודד רודריגו(Ciudad Rodrigo)

בעיר גבול זו, שדרכה עברו מגורשי קסטיליה לפורטוגל, הוענק בית הכנסת ־Cofradía de la Pasyón של העיר במטרה לשכן במבנה עניים וחולים ולהביא את אלה שימותו שם לקבורה, בין שאר מעשי החסד שחברי חבורה זו היו עסוקים בהם. לבית הכנסת תצורף כנסייה, ולשם כך הוענק לחבורה גם תחום חצר בית הכנסת. בית הכנסת ייקרא Ospital de la Pasyón. צו המענק נחתם כבר ב־27 במאי 1492. הוא הוכן על־ידי מזכירם האמון של המלכים פרנאן אלוואריס די טולידו ונכנס לתוקפו מסוף יולי.1492 באותו יום רשאים היו חברי החבורה להיכנס לבית הכנסת ולתפוס את הבניין והחצרות. יש לציין את ה׳חסד׳ שניתן לקהילה לבעלות על מקדש מעט זה עד לגירוש.

סיגואנסה (Sigüenza)

בית הכנסת נמצא ברחוב ששמו נתקיים עד היום: רחוב בית הכנסת (Calle de la xinoga או.(sinagoga לפדרו גונסאליס די מנדוסה, ארכיהגמון טולידו והגמון סיגואנסה, בעלויות גדולות באזור והוא שהעניק (בסמוך למותו) ב־12 במאי 1494 את בית הכנסת לאחיין שלו, פדרו לאסו די לה ויגה (Pedro Laso la Vega). תעודה מן ה־11 ביולי מוסרת שפדרו לאסו לא התיר את מכירתו. נראים הדברים שנזקק מחדש לאישור בעלותו על הבניין והוא פנה אל הכתר וביקש צו שיאשר לו את מענקו של הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה, כדי שיתפוס בנכס בביטחה גמורה אף לאחר מותו של הקרדינל. היה בידו של פדרו לאסו שטר המתת ואותו הציג לפני הכתר. הכתר נענה לו ב־3 באפריל 1495 וציווה, אם יש צורך בכך, ששופטי העיר ימסרו לידיו(בטקס מסוים) את הבעלות על הנכס ועל שאר הנכסים הציבוריים של היהודים. אבל תנאי הותנה שתחילה יש לשלם את שעבודי הכתר לאישים, לכנסיות ולמנזרים ממסי היהודים. רק לאחר מכן רשאי פדרו לאסו לנהוג בנכסים כעולה על רוחו.

מסתבר שפדרו לאסו התכוון למכור את הבניין והכמורה המקומית התנגדה לכך. בתעודה מן ה־15 בספטמבר 1496 נאמר על תשלום של 10 קאסטליאנוס (כלומר, 4,850 מרבדי), חלק מן הסכום הכולל שנדרשו לשלם, 25,000 מרבדי. ב־19 בספטמבר 1496 נמסר הבניין לידי בית דין האינקוויזיציה על מנת שישמש מגורים לאינקוויזיטורים. ב־24 באפריל 1497 נצטוותה הכמורה לבדוק את הבניין, כיצד ניתן למכרו חלק חלק. על כך הוחלט ב־28 באפריל. ככל הנראה לא יצאה המכירה אל הפועל, שכן ב־25 בספטמבר 1497 הוטל על אישים מסוימים לבדוק אפשרות זו מחדש. על כך שבו וחזרו ב־13 באוגוסט 1498. בית הכנסת נמכר ב־19 בדצמב־־ 1498 במחיר של 20,000 מרבדי.

סיגוביה (Segovia)

כמה וכמה בתי כנסת היו בסיגוביה, ואף אברהם סניור נהג לקיים בביתו בית תפילה, שלשם היו רגילים לבוא גם אנוסים וגם נוצרים ממוצא נוצרי גמור.  עדויות רבות מוסרות על מתן למאור לבית הכנסת על־ידי נשים אנוסות. ולא חסרו גם תרומות בפרוכות ממשי וחיתולי תורה וקישוטים. קיומו פסק עם המרתו שלו ושל ביתו.

בית הכנסת הגדול נמסר למנזר של נזירות ובו נקבעה כנסיית קורפוס כריסטי, ככל הנראה כבר בימי הגזירות של שנת.1412 על שאר בתי הכנסת נראה שעלה הכורת בימי הגירוש ולאחריו.

לראש המנזר והנזירים של מנזר סנטה מריה דל פאראל (Parral) שבסיגוביה היו שתי בארות לכריית מלח במכרות המלח של אטיינסה. הבארות ניטלו מהם ותמורתן התחייב הכתר בשעבוד (juro) בסך של 30,000 מרבדי במסי האלקבלה של ׳איטליזי היהודים שבעיר,. יציאת היהודים בגירוש גרמה להם הפסד של 5,000 מרבדי מדי שנה. בהיענות הכתר הודגשה דבקותו (deuogion) ל׳גבירתנו מריה הקדושה של פאראל׳ (Nuestra Senora Santa Maria del Parral), והקורחידור של סיגוביה נצטווה ליטול עמו שני אישים מומחים שיעריכו את בית הכנסת הגדול (sinoga mayor) ואם שוויו הוא 100,000 מרבדי יוענק הבניין למנזר. והיה אם ערכו רב יותר אף אז יימסר להם הבניין. אבל אם יפחת ערכו יצורפו למתת המצבות של בית הקברות שהפך לשטח מרעה ואחו. יש להוציא את הצו אל הפועל ללא כל דיחוי, והשמאים יישבעו תחילה שיעריכו בהגינות את שוויו של בניין בית הכנסת. שום עיקול לא יושם על הרכוש שיימסר למנזר שיהא רשאי לעשות בבניין כראות עיניו במכר, חליפין, העברה, מתת וכיוצא בזה. הצו יירשם בספר הפריבילגיות של השעבודים.

ב־30 באפריל 1493 הזכיר הכתר לדיאה סנצ׳יס די קיסאדה, הקורחידור של סיגוביה, את דבר החסד שעשה למנזר הנ״ל (שנמצא מחוץ לחומות העיר: extramuros) בסך של 100,000 מרבדי מבית הכנסת הגדול. אם יפחת ערכו של הבניין עליו להשלים את הסכום במענק משאר נכסי הציבור היהודי. להעברה זו התנגד האלקאידי של סיגוביה, בטענה שהוא רכש את הבניין מיהודי העיר. המנזר נזקק אפוא ל׳צו על צו׳(sobrecarta) לקבלת הנכס. ריאה סנצ׳יס די קיסאדה נצטווה להוציא אל הפועל את צו הכתר ללא דיחוי מבלי לתת את הדעת להתנגדותו של האלקאידי.

נראים הדברים שקיימת סתירה ברורה בין הפיכת בית הכנסת הגדול לכנסייה על שם קורפוס כריסטי להענקתו של בית הכנסת למנזר הנ״ל לצרכיו. דחייתה של סתירה זו אפשרית אם נניח שבית הכנסת הוחזר לקהילה בימי מלכותם של חואן השני או אנריקי הרביעי במשך המאה הט״ו. קשה לחשוב שהיה בכוח הקהילה לבנות לעצמה בית כנסת גדול חדש במקום זה שהוחרם ב־1412 והפך כנסייה בעקבות ׳מעשה הנסים׳.

אחד מבתי הכנסת, ששימש לשנים או לשלושה מנייני מתפללים נקנה על־ידי אנטוניו דל פורטיליו, תושב סיגוביה, בהתאם לצו שניתן בדבר קניית נכסי היהודים. הבית שימש בעבר לחבורה אחת שנהגה להתכנס שם לחגיגות בימי חג. משנרכש הבית על־ידי אנטוניו דל פוריטיליו הוא עבר לגור בו. אך הבית נתפס על־ידי המועצה העירונית משום שהיה נחשב לנכס ציבורי יהודי, ולקונה נגרם נזק חמור. טענת פורטיליו היתה שאין הבית שייך לקהילה, אלא שהיה בית בסתם שחברי החבורה קנוהו לצרכיהם. לכן ביקש שהכתר יבטל את תפיסת הנכס על־ידי המועצה.

כיוון שבדעת המועצה היה להקים בבית בית אולפנא, והיות שלא נמסר לכתר שיש למישהו אחר זכות על הבית, נצטוותה המועצה לקנות את הבית מאנטוניו דל פורטיליו באותו מחיר שהוא שילם בעד הנכס, אם אכן עדיין בדעת המועצה לייסד שם בית אולפנא. עליה להוסיף לו את אשר הוציא על התקנת הבית לצרכיו שלו. על המועצה להוציא אל הפועל את רצונה תוך 60 יום.

תעודה מן ה־12 בספטמבר 1493 מספרת על פניית האלקאידי דיאגו דל קסטיליו אל הכתר שלפיה הוא רכש בסכום של 150,000 מרבדי, עוד לפני צאת היהודים בגירוש, שלושה בתי כנסת, מקווה, מקולין ואת שטח בית הקברות. הוא שילם ליהודים שבראשות הקהילה סכום של

 27.000מרבדי, ואילו הכתר העניק שני בתי כנסת (כנראה בנוסף על מה שהעניק למנזר לעיל) למנזר סנטה מריה דל פאראל וכן את בית הקברות; בית כנסת אחר הוענק לעיר להקמת בית אולפנא. הוא רק ביקש החזר התשלום ששילם.122 מסתבר שהכתר נענה לפנייתו.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'90

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר