יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

כעבור שבועים נתקבלה טלגרמה מהפחה להקימיקם היפואי,האומרת לשלוח מיד את הא. מויאל ירושלימה. כשבא לירושלים והתיצב לפני הפחה התרגז הלז עליו וצעק: "איך העזות לעשות כדבר הזה, לבנות בלי רשיון הממשלה", "הרי לא בניתי, השיב הא. מויאל, אנכי רק הקמתי צריפים ולזה לא ידרש כל רשיון" "אולם בכל זאת קרא הפחה שוב ברוגז, הנך עלול להתבע למשפט פלילי בעברך על חוקי המדינה ויחד עם זאת עליך להרוס מיד את הצריפים" אז קם ממקומו הא. מויאל וקרא בהתרגשות להפחה: "אין לי מה להוסיף על דברי שכבר אמרתים לך, אם יש להממשלה דין ודברים אתי, תוכל לפנות להקונסול הצרפתי שהנני נתינו" אמר שלום ופנה ללכת, אך הפחה עכבו ואמר לו "עתה נחה דעתי, האמין לי כי מתחילה חפצתי דוקא לעזור לך אבל פקודות מקושטא מנעוני מעשות זאת ומתוך שעשית דבר כנגד רצון הממשלה, נמצאתי אני אחראי ומשום כך דברתי אתך קשות. אולם, בהיות ואתה הנך נתין צרפתי, האחריות ממילא אינה נופלת עלי. ולגבי דידך, הנה ברור לי, שעשית כחכם, מפני שלא היתה לך ברירה אחרת" והא. מויאל נפרד מהפחה בחבה.

כך פעל הא. מויאל לטובת אחיו, מבלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שעניני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ-ישראל.

את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת חובבי-ציון בצעדיהם הראשונים הכירו והוקירו מאד ראשי חובבי-ציון ברוסיה י. ל. פינסקר ומ. ל. לילנבלום. ובספרות של חובבי-ציון מתקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של חובבי-ציון בא . י" אבל לא ארכו השנים ולחובבי-ציון אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם חו"צ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת לחובבי-ציון תקוה להרבה פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, כי היה חובב-ציון אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כחו השתדל להטיב עם האכרים ולעמוד להם בשעת דחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של חובבי-ציון בא י " שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זה איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב פעלים, שנאות לבקשתם לקבל אחיו את הנהלת עניני חובבי-ציון בא"י תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם חובב-ציון נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של "מקוה ישראל" והמוציא ומביא את כל עניני הברון אדמונד רוטשילד בארץ-ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.

אנו רק הזכרנו חלק מזעיר מעבודתו הרבה של אברהם מויאל לטובת ישוב א"י וכותב דברי ימי הישוב יצטרך בטח להקדיש לו פרק לא קטן ויפה.

אחרי שהתארסתי, היתה כל שאיפתי להודע את הזמן שבו קבעו יום חתונתי, כי אני לתומי האמנתי, שהורי דחוהו לזמן ארוך כדי שאוכל לגמור את חוק למודי. כמו כן התענינתי לדעת מה הוא סכום הנדוניה שיתנו לי. ימים רבים עברו ואני התבישתי לשאול על זה את מי שהוא מבני משפחתי, למרות שידיעתם בשבילי היו לצורך חיוני. אך משיחות המשפחה הוברר לי במשך הזמן, כל מה שלא היה ברור לי. ידעתי שזמן חתונתי לא יאוחר מחג הסוכות והנדוניה שאני מקבל היא סך מאתים נפוליוניים זהב 4000 פרנקים במזומנים, מלבושים הגונים לכלה ורהיטים לחדר שבו אגור אחרי נשואי. לעומת זה מתחייב מר אבי לפרנסני בביתו לא פחות מחמש שנים. לכל הדברים הייתי תמים דעה מלבד זמן החתונה, הצטערתי מאד שלא אוכל להגיע אפילו למחלקה השביעית, כי להגיע אליה היו דרושות לי שנתיים ימים. אך מה יכולתי לעשות מכיון שלא רק שהיה אסור לי להתנגד להורי כי אם גם להשמיע איזו מלה שתביע בנידון זה את דעתי הפרטית ולנסיעה חזרה לבית הספר נשארו לי רק שבועיים. מלחמת חיים קשה עברה אז עלי, מצד אחד נקשרה נפשי לבת זוגי ושאפתי לראותה לכל הפחות טרם נסיעתי, בעוד שבימים ההם היה זה אסור בהחלט. גם אני מרכות שנותי התבישתי להפגש בארוסתי נערה בת 15 שנה, אבל רגשותי אליה אמצוני לראותה כשהיא לא תרגיש בי, כשתעמוד על יד חלון ביתה או אפגשנה כשתעבור לתומה בדרכה לאיזה מקום. אך במשך השבועיים האלה, זכיתי לראות פניה רק פעמים כשעלתה במדרגות ביתם ובשוק בקנותה חוטי משי וכמובן, מדי פעם התבישנו שנינו ולא דברנו דבר. אחרי האירוסין, לווני אחי המנוח אברהם חיים לבית המחותנים לנשק ידיהם כנהוג אז והושיבו הכלה על ידי כבדונו בפירות וממתקים, שמרוב בושה איני זוכר אם טעמתי מהם, כי אותה שעה נמצאתי בין המצרים, שמחתי בישבי על יד כלתי ומצד שני תקפני שעמום כביר, שלא יכולתי לשלוט על נפשי המתרגשת ועל בושתי.

ביום נסיעתי לבירות הובילונו פעם שניה להפרד מעל המחותנים ומכלתי, לחצתי את ידי כלם ונשקתי ידי הזקנים זולת ידי כלתי, גם לא אמרתי לה "שלום" כי גם זה היה אסור בזמן ההוא, אף אחד מהנוכחים לא אמצני עשות זאת, אבל שנינו הרגשנו, בלבנו ובמצפוננו הטוהר [הטהור], את שלום הפרידה הזאת המקשר אותנו לעולמים. נסעתי באניה רוסית והגעתי בשלום לבית הספר.

עוד מהיום הראשון להתחלת הלימודים, אני וחברי הבגדדי דאגנו ללמודנו שמענו שההנהלה החליטה לפתוח קורס חדש להנהלת פנקסים בערבית, במחלקות [הששית] והשביעית. אבל, עלינו להכנס למחלקה החמשית ולא נוכל להשתתף בלמוד זה שראינו אותו לנחוץ ביותר בשבילנו ובפרט לי, שלא אוכל לשבת בבית הספר יותר מחצי שנה. טכסנו עצה והחלטנו להכנס למנהל ולבקש אותו שירשה לנו להשתתף בשעור הערבי במחלקה הששית במקום החמשית, בקושי רב, אחרי שעברנו כמה בחינות הסכים המנהל ביחוד אחרי שידע שהנני כבר משודך ועלי לבוא בברית הנשואין כעבור חצי שנה. נתנה לנו רשימת הספרים והפנקסים והתחלנו בעבודת הלמוד. ביחוד נקשרה נפשי ללמוד הנהלת הפנקסים.

קשה היתה עבודתנו בעונת למודים זאת, ולמרות אי רצוננו לעבור על חוקי בית הספר, היינו מוכרחים כדי להשיג את מחלקתנו להשפיע על המשרת והמשגיח שהעבירו מטת חברי מחדרו לחדרי והעמידוה על יד מטתי. כל חדרי השינה היו מוארים על ידי פתילים בתוך כוסות שרובן מלאות מים ומקצתם שמן שצף למעלה. בחדרנו היתה פתילה זאת מאירה בקרן זוית שלמול מטותינו והשפענו על המשרת שהעבירה בקרן הזוית של יד מטותינו. בתואנה, שאם המנהל ישאל על זאת, יענו לו, ששנוי זה היה הכרחי, מפני שהרוח הנושבת מהחלון מכבה את האור. באופן זה, התרגלנו שאחרי שהילדים השתקעו בשנתם, התחלנו ללמוד ולשנן את למודינו לאור הפתילה הכהה. כשהרגשנו בפסיעות סמוך לחדרנו החבאנו את הספרים לבל ירגישו במעשנו. גם לפנות בקר היינו חוזרים ונרדמים רוב, עד שהמשרתים העירו אותנו בזמן הקבוע חלף השכר הקבוע שהיו מקבלים מאתנו. הודות לכל זאת הצלחנו להשיג את המחלקה ולהשלים יחד עם המחלקה הששית את קורס הלמודים של הנהלת הפנקסים. רק האור הרפה שבו חזרנו את למודינו, הזיק מאד לראיתי שנחלשה עד היום.

בסוף עונת הלמודים עמדנו לבחינות ועברנו בהצלחה. בקושי רב נפרדתי מעל חברי הבגדדי, שהתרועעתי עמו כאח באהבה ובחבה, גם בכינו בהעלותנו על לבנו שלא נפגש שוב להסתופף יחדו בצל קורת בית הספר. באניה תורקית שבתי בשלום הביתה כשהים היה סוער. את משפחתי מצאתי ששים ושמחים, מתכוננים לחוג את נשואי בעוד 15 יום ורק אני הייתי חסר, בכדי שיקנו לי בגדים חדשים לפי מדתי ולהכין אותי ליום החופה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

עמוד 40