משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה
ב. מגורשי ספרד בפאס
עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492) התחילו להגיע למרוקו פליטים יהודים מספרד ומפורטוגל, וכך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראייה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה בתקופה זו עיר מרכזית בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. יתר על כן, המגורשים זכו ליחס חם ואוהד מהמלך מולאי מוחמר אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472- 1505), אשר פאס שימשה בירתו. יחס זה נטע תחושת ביטחון כמגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בה. למרות הסיוע בקליטתם של המגורשים מצד אחיהם התושבים ומצד השלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח(1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגפות, שהפילו מהם חללים רבים. אשר על כן כשל כוח הסבל של המגורשים, ורבים מהם המשיכו בנדודיהם לארצות המזרח; קצתם אף נאלצו לחזור לספרד.
משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין:
משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.
למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם של המגורשים, השכילו חכמיהם כעבור שנתיים ימים מיום הגיעם לפאס לארגן חיי קהילה עצמאיים ולשקם את הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה, וסותמים פרצות שנבעו מהטלטולים ומהזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמן. כך עולה מתוך קובץ תקנות פאט – יצירת פאר של דורות רבים, שבראשם עמדו חכמי הגירוש, אשר היו מורי דרך לדורות הבאים. מאז ועד ימינו יצירה זו היא בסיס לפסיקתם של חכמי מרוקו בסוגיות רבות מתחום המשפט העברי.
עם בואם לפאס ארגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות ברוכות תלמידים. פעילותם הניבה פירות; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון אפריקה, ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.
המגורשים שהתיישבו בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בספרד, ובכללם מנהג ״היתר הנפיחה״, שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטרפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת לב עד לשנת ר״ס(1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס לרגל עסקיו בסחר הבין־לאומי. הוא היה זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר: ארץ ישראל, מצרים ואשכנז. הוא סבר שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף על פי שתמכו בו מקצת חכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״, נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משהלה עזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במרוקו.
״פולמוס הנפיחה״ – רקעו בהלצה וגלגוליו
בעל חיים שנגרם לו נזק גופני מחמת תאונה או מחלה עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טרפה. חכמים מסרו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעלי החיים, בתוכם הריאה שניקבה. מאחר שרוב בעלי החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, ״כי בהמה בחייה – בחזקת איסור(של איבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה – בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה.״
לכן אין צורך לבדוק אחרי הטרפות, אלא אם כן התגלה בבהמה בחייה פגם העלול להטריף אותה, אזי חובה לבדוק טיבו של אותו הפגם.
למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק את כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיחות במיעוטן סירכות, כלומר, הידבקות הנמשכת מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית החזה. על הסירכות נאמר בתלמוד: אמר רבא, ״חני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקה. ולא אמרן אלא שלא כסדרן, אבל כסדרן היינו רביתייהו״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, הרי זה טרפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירכה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירכה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר התקשו ונעשו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב על ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מהות סירכה בבחינת ״שלא כסדרן״, ועשויה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.
בדברי רבא הוזכרו רק סירכות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. מקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה האחר יוצא מאיבר אחר מחוץ לריאה, נדונו בסוגיה נוספת בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחין חוששין לה וכר״. כלומר, כשנאמר שסירכה ״שלא כסדרן״ מטריפה את הבהמה, הכוונה היא למקרה שבו ברור שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיקפה קטן, לגבי פירושה נחלקו הראשונים – קצתם מחמירים וקצתם מקלים. כמו כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירכות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״. נביא להלן את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להידרש לפרטי כל אחת מהן.
לשיטת התוספות – והיא המחמירה ביותר – ריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן, ואפילו אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה אפילו יש מכה בדופן, הבהמה טרפה, ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקלה ביותר, וקובעת שאם יש מכה בדופן, אפילו יש ריעותא בריאה, הבהמה כשרה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין, הבהמה כשרה על ידי בדיקה. שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין שיש מכה בדופן ובין שאין, בין שיש ריעותא בריאה ובין שאין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם בצבצה — טרפה, אם לאו – כשרה.
משה עמאר-פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז-ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה
עמוד 283