ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-המשוגעת-טרז זריהן-דביר

ספרי לי אמא.....

ספרי לי… אימא על המלאה במרקש

המשוגעת

במלאח שכן מבנה תאום לזה שלנו, אשר היה מחובר בחלקו הצפוני לקירות הטרסה של בית מגורינו. זוג נשוי עם ילדיהם התגוררו בבית המפואר בעל שלוש הקומות. בשונה מסוחרים עשירים אחרים, ראש המשפחה לא התפתה מעולם להשכיר את החדרים הפנויים שלו לזוגות צעירים ולו רק כדי לשמר את הפרטיות של בני משפחתו.

בוקר אחד, מלווה בזאטוטי הרחוב, עקבתי אחר פעילותן המוזרה של מספר נשים זרות שנשאו מזוודות עד לשער כניסת שכנינו. הסוחר התיר להן להיכנס מבלי לומר מילה. כל המהלך התרחש בשלווה אשר לא הייתה אופיינית לרובע שלנו ולתושביו. כשחזרתי אל ביתי, עדכנתי את סבתי בפרטי ביקורן של האורחות המסתוריות. ציפיתי לשמוע ממנה הסבר כלשהו, אך לשווא. היא שמרה על שפתיה חתומות כמו דג.

שתיקתה של סבתי לא עלתה בקנה אחד עם רצונה העז של ילדה סקרנית ושובבה שכמותי לגלות את פשר התעלומה. מחשבות רבות ומשונות דהרו בטירוף במוחי, בחיפוש אחר שיטות שיסייעו לי לחשוף את סיבת הדממה המפחידה.

 

ברובע שלנו, שדמה בפעילותו לכוורת, לא ניתן היה לשמור על סוד לאורך זמן. לשונות החלו להשתחרר ואצבעות כוונו לדלתם הנעולה היטב של השכנים. האווירה המוזרה שאפפה את משכנם סקרנה את כולם והרכילויות רק הלכו ותפחו; ואם בכל זה לא די, רופאים ביקרו בחשכה ויצאו חיש כמו צללים מבשרי רעוה.

"הייתכן שהם מחביאים מפלצת?" חשבתי לתומי.

ערב אחד, חברתי משכה אותי הצדה וגילתה לי שהיא חוששת שאשת הסוחר ילדה תינוק מעוות. הם כנראה מסתייגים מלחשוף אותו בפני כולם ולא נופתע אם הם יפטרו ממנו בסתר.

כעבור שבועות מספר, מצוידת בחצי אבטיח שלקחתי מהמזווה שלנו, עלה במוחי רעיון מבריק – לנקוש על דלת השכנים. סבורה הייתי שמי שיפתח לי, ודאי יזמין אותי פנימה מכיוון שהייתי ילדת השכנים הקרובים אליהם ביותר.

טעיתי. הסוחר פתח לי את הדלת, לקח מידי את חצי האבטיח, הודה לי בנימוס מסויג וטרק את השער בפניי. המומה מגסות התנהגותו, רותקתי אל הקרקע. "מה קרה לשכננו האדיב והנחמד?" הרהרתי נבוכה וכעוסה.

כשלון מזימתי אלץ אותי לפתור את התעלומה בדרכים מתוחכמות יותר…

 

לסבתי היה לול מיניאטורי בבקתה שבעליית הגג. לעתים קרובות, כשנשללה ממני האפשרות לשוטט ברחובות המלאח, הייתי מוצאת מפלט שם, במטרה להשתעשע עם העופות.

עתה חיכיתי שכולם ייפרשו למנוחת הצהריים וטיפסתי אל עליית הגג. ידעתי שקיר אחד בלבד מקשר את ביתנו לזה של השכן. מכיוון שהייתה להם חצר פנימית רחבה כמו שלנו, יכולתי להציץ אל פנים הבית מן הפתחים שבקיר באין מפריע. השחלתי את גופי הצנום בפתח הצר ומה שראו עיני הקפיא את דמי: אישה, בשנות השלושים לחייה, כך שיערתי, הייתה קשורה לאחד העמודים של החצר הפנימית. איש לא עמד לידה. כל החדרים של הפטיו היו כמעט נעולים. ידיה ורגליה של היצור האומלל על הרצפה היו קשורות בשרשראות ברזל. היא צרחה ונאבקה ומדי פעם בעטה בקערת המים שעמדה לצדה.

"היא שבויה, בחיי" מלמלתי. "איך הם מעזים? במה היא פשעה, ריבון עולם?"

עם דמיון פורה כמו שלי, התחלתי לשקול את הנסיבות שגרמו לכליאתה. האם היא גנבה? שיקרה? אולי היא נפגשת עם נוכרי או כל גבר זר שהוריה מסרבים לקבלו כחתנם?

תגובתי הראשונה הייתה לרוץ לסבתי כדי להזהירה ולספר לה על הגילויים המפתיעים שלי. אבל, עוד לפני שיכולתי לרדת ממקומי המוסתר, צעקה מצמררת פילחה את הדממה. האישה השבויה עמדה על רגליה ונלחמה בפראות בשרשראות שקשרו אותה, אך לשווא. היא דמתה לשור זועם בתוך זירה שנאבק להסיר מעליו את חבליו. פחדיי אך גברו למול מבטה ולמראה פיה, שהפך לפתע למבחיל וגלש ממנו נוזל לבן מבעבע. שערה הפרוע כיסה את מחצית פניה והעניק לה מראה של סהרורי ומעיניה הבזיקו מבטים של כעס ושנאה שלא יכולתי לפענח.

ואז היא החלה לקלל, לגדף, לנבל את פיה ולצרוח עד שקולה הלך ונדם. במשך כל הזמן הזה איש לא העז להתקרב אליה. הבחנתי בדלתות הסגורות למחצה שננעלו לפתע. רצף הקללות הנוראות נמשך כשעה, עד לרגע שבו היא קיפלה רגל, השתטחה על הרצפה והחלה לבכות. פרץ דמעותיה החמות היה מלווה בתפילה לבורא עולם שירחם עליה. זעקותיה שברו את לבי. המבט האלים והגס חלף מעל פניה אט אט והפך למראהו של יצור אומלל שידע עד כמה הוא חולה. האישה התפללה והתחננה לאדון עולם וקראה למלאכים ולרבנים שיסייעו לה, שישיבו לה את בריאות נפשה.

 

רגעים ספורים לאחר מכן, היא לגמה מקערת המים ומלמלה בקול עדין, "אחי היקר, בוא בבקשה ושחרר אותי מחבליי. אני מרגישה טוב יותר עכשיו. ההתקפה חלפה".

דלת אחת נפתחה וממנה יצא הסוחר, מנגב עדיין את דמעותיו. "כן, אחותי היקרה, אני בא", אמר והתקרב לעברה. "ארוחתך מוכנה, בואי לאכול ולכי לנוח", הוסיף ושחרר את החבלים שכלאו אותה.

הייתי צעירה מכדי להבין את המצב הסבוך והמורכב, אך פחדתי לחשוף לאיש מה שעיניי ראו. בעומק לבי הרגשתי שאסור לגלות דבר לאיש, כי האמנתי שזה יהיה כמו חילול הקודש. העובדה שהיא קראה לבורא עולם, למלאכים שלו, לרבנים, הפכו אותה בעיניי לנעלה – כמו קדושה מעונה.

ירדתי מסולמי והצטרפתי למשפחתי בקומה ראשונה, לגמרי מבולבלת ועצובה. סבתי הבחינה בפניי הקפואות ופנתה אליי: "תפסו אותך על חם בביצוע תעלול?"

"לא. אני לא במצב רוח טוב, זה הכול", עניתי לה.

"פרוסה מהעוגה שלי עם כוס תה מבושם ישפרו את הרגשתך", הציעה לי סבתא, כשהיא מתעלמת לגמרי ממבוכתי.

חלפו ימים ושבועות, ואני פסקתי לספור את הפעמים הרבות שבהן עליתי לגג כדי לצפות במשוגעת בזמן התקפות חוסר השפיות שלה. שוב ושוב ראיתי אותה כבולה וסובלת; וכשההתקף הרפה ממנה לבסוף, היא נשארה מתנשפת בכבדות ואני ליוויתי אותה חרש בתפילותיה לבורא עולם, למלאכים ולרבנים.

לא גיליתי לאיש את הסוד הכבד אשר העיק עליי, אבל לבסוף חדלתי לגמרי מלהפר את הפרטיות של שכנינו.

כעבור מספר חודשים הבנתי שהיא גברה על מחלתה כשראיתי אותה יוצאת אל מחוץ לכותלי בית אחיה, לבושה במיטב האופנה ומאופרת. יחד עם אחיה, היא בחרה לבקר את הסבים שלי ביציאתה הראשונה.

"תודה לאל", מלמלה סבתי, "יצאת סוף סוף מן הגיהינום."

"רב תודות לך, ידידתי היקרה, על תמיכתך ובמיוחד על ערנותך", השיבה המשוגעת.

ממה כיבדה את אורחיה בעוגה טעימה ותה עם נענע מתוק כדבש. הם ישבו יחדיו בטרקלין, משוחחים בניחותא על נושאים רגילים, כאילו דבר לא אירע עד כה.

"ילדה", אמרה לי סבתא כשאורחיה עזבו, "אני אוהבת אותך עוד יותר על שום חדות תפיסתך", ונשקה למצחי.

האמת היא שמעולם לא הצלחתי להסתיר ממנה דבר.

ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-המשוגעת-טרז זריהן-דביר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

פברואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28  
רשימת הנושאים באתר