מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי..
שבועות מעטים לאחר מכן ניחתה על ראשה של ה״מסגרת״ במרוקו מהלומה חדשה. רכז־העלייה בטאנג׳יר, ״קלוד״ וכן גם האחראי על פעולות ההגנה בעיר זו, ״נשרפו״ והיה הכרח לפנותם מיד ממרוקו ולנתק מגע עם הפעילים המקומיים שקיימו עמהם קשר שוטף.
פרשת מעצרם ושחרורם של ״ברטראן ו״פרנסואה״, כמו גם פרשת ״קלוד״, היוו עבור ה״מסגרת״ מעין פרשת דרכים וכפו עליה לבחון את דרכה ולהעריך את יתרונותיה ומגבלותיה של שיטת הפעולה, כפי שהיתה נקוטה עד אז. כל מי היה מעורב בנושא זה הגיע למסקנה שפעולת ה״מסגרת״ בשנתה הראשונה, היוותה הצלחה מלאה. למרות לחצי השלטון המרוקני, לא נרתעו היהודים ממאמץ העלייה אלא להיפך – דירבנו את הנותרים ללכת בעקבות אלה שכבר העפילו ועלו. במרוצת 1957 נוצרו גם כמה דפוסים שהבטיחו שיפור בדרכי פעולתה של ה״מסגרת׳׳ בעתיד. גם המאמץ הרב שהושקע בשחרורם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ היה חשוב: הוא הוכיח לפעילים המקומיים כי יש להם על מי לסמוך וכי במקרה של מעצר – ה״מסגרת״ מפעילה אישים רבי השפעה, שוכרת את מיטב עורכי־הדין ודואגת לפרנסת המשפחות. העובדה שאדם כ״פרנסואה״ שהיה ידוע כחולה לב, לא נשבר בחקירה ולא הסגיר את חבריו, למרות הפיתויים המרובים שהוצעו לו – היתה מקור גאווה לכל מגויסי ה״מסגרת״. פרשת ״פרנסואה״ הוכיחה לראשי ה״מסגרת״ כי יהודי מרוקו מסוגלים לגלות עמדה גאה ואמיצה בנושאים הקשורים בגורל הקהילה. מאידך, מעצר ״ברטראן" ו״פרנסואה״ היקנה לראשי ה״מסגרת״ מושג לגבי שיטות החקירה המרוקניות ומידת אכזריותם של החוקרים. הוברר שאנשי המשטרה במרוקו עינו אמנם את העצורים, אך לא נהגו בהם באכזריות. עובדה זו חיזקה את רוחם של פעילי ה״מסגרת״ ונטעה בהם תקוה כי במקרה של מעצר – היחס אליהם יהיה הוגן, יחסית. ואילו מבחינה מבצעית, מעצרו של ״ברטראן״, כמו גם ״שריפתו״ של ״קלוד״ – איפשרו לגבש שיטה: במקרה שאחד הפעילים נעצר:
נותק מייד הקשר בינו לבין כל הגורמים שהיו קשורים עמו ובכל המקרים
הוברחו הפעילים המקומיים אל מחוץ לגבולות המדינה ועלו אחר כך לישראל. העצורים ששוחררו בערבות, נמלטו אף הם, כאשר כל ״הפסדם הכספי״ כוסה על־ידי ה״מסגרת״. שיטה זו גרמה, כמובן, לתחלופה גדולה בקרב הפעילים המקומיים ודילדלה את שורות תנועות הנוער הציוניות, שמתוכן באו המגויסים. אך לראשי ה״מסגרת״ לא היתה ברירה. בטחון ה״מסגרת״ ואנשיה עמד מעל לכל שיקול אחר, ובו היתה הערובה היחידה להמשך מאמץ העלייה.
השנתיים הבאות הביאו לשפל יחסי בעלייה המרוקנית לישראל. בינואר 1958, חודשה אמנם העלייה דרך נמל קזבלנקה, אך לאחר שנעצת כמה משפחות שהחזיקו בדרכונים מזויפים, נפסקה שוב הברחת היהודים דרך הנמל ושדה התעופה של קזבלנקה. לעומת זאת, נמשכה ההברחה דרך טאנג׳יר – בלי תעודות ודרך סיאוטה – עם תעודות מזויפות.
האיחוד המצרי־סורי, שקם בפברואר 1958, נתן דחיפה עצומה לרעיון האחדות הערבית. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, נראה במרוקו כמי שהתאושש מהלם תבוסתו במבצע ״קדש״ ויוקרתו עלתה שוב ובהתמדה. סולטאן מרוקו, לעומת זאת, חיפש עדיין את דרכו בזירה הבינערבית והבינלאומית. משום עמדתן הסבילה של מדינות ערב השמרניות והפרו־
מערביות, נראה היה נאצר כמי ששום כוח בעולם הערבי, לא היה מסוגל לבלום אותו. הסולטאן העניק, אם כן, למדינות ערב הרדיקליות ולארצות הנייטרליסטיות באסיה ובאפריקה, עדיפות ראשונה במדיניותו האפריקנית והבינלאומית. יחסו של הסולטאן ליהודי ארצו הפך להיות פועל־יוצא של מדיניותו הפרו־ערבית: ככל שקשריו של הסולטאן עם מדינות ערב התהדקו – כן הוחמר מצבם הפנימי של יהודי מרוקו והוגבלה פעילותם של מוסדות יהודיים שונים. כך, למשל, מאז מלחמת העולם השנייה, הוקמו במרוקו סניפים של ה״קונגרס היהודי העולמי״, ״אורט״, ״היאס״, ה״ג׳וינט״ ועוד. אך בגבור גל הלאומנות, צומצמה בהדרגה ואף חוסלה פעילותם של מוסדות וארגונים יהודיים אלה. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו רבנים אמריקנים, שבאו בשליחות חסידי חב״ד והאדמוי׳ר מסאטמר, גורשו ממרוקו. בתקופת השלטון הצרפתי, לימדו בבתי הספר של ״אליאנס״ חמש שעות עברית בשבוע. אך עתה הותר ללמד עברית על פי ספרי ה״ג׳וינט״ ומבלי להזכיר את שמה של מדינת ישראל. הגבלות דומות הוטלו גם בבתי ספר אחרים. כך, למשל, במשך שנים פעל בקזבלנקה חוג ללימוד השפה העברית בשם ״חובבי השפה״. אך על פי צו מה־4 בדצמבר 1957, נאסר לימוד שפה וספרות עברית בבתי ספר מרוקניים, אך הותר לימוד התנ״ך והשפה העברית ה״קלאסית״. בהתאם לכך הוטלו הגבלות על המוסדות החינוכיים של ״אוצר התורה״, חסידי לובביץ׳ ואגודת ״מגן דוד״; ואילו הסמינר למורים בקזבלנקה, שהכשיר מדי שנה כ־80 מורים במקצועות שונים, נאלץ מעתה לכלול בתוכנית ההוראה שלו גם את לימוד השפה הערבית.
האות לשינוי אפשרי במדיניותה הבינערבית של מרוקו, ניתן על־ידי מפלגת ה״איסתקלאל״, בראשותו של עלאל אל־פאסי. בתקופת המאבק לעצמאות, ערך אל־פאסי גלות ממושכת בקאהיר. עתה, לאחר הקמת האיחוד המצרי־סורי, יצא עלאל אל־פאסי בראש משלחת של חברי מפלגתו לביקור רשמי בקאהיר. מנהיגי ה״איסתקלאל״ נועדו עם גמאל עבד אל־נאצר והתרשמו ממדיניות ה״נייטרליזם החיובי״ שלו, מהתכנון הכלכלי ומקצב השיקום של מצרים, לאחר תבוסתה במלחמת סואץ. נוכח מה שנראה כהצלחת השאיפה לאחדות ערבית, ניעורו בעלאל אל־פאסי תקוות גם למימוש ״גבולותיה ההיסטוריים״ של מרוקו. אך לשם מימוש מטרה זו, היתה מרוקו זקוקה לתמיכתן של מדינות ערב האחרות. וכך, בשובו לרבאט, הביע עלאל אל־פאסי תמיכה בהצטרפות מרוקו לליגה הערבית, בזירוז תהליך ה״ערביזציה״ של המנגנון הממשלתי ובהעברת הכלכלה והמסחר הבינלאומי לידיים מרוקניות. באוגוסט 1958, הפך הסולטאן סידי מוחמד בן־יוסף למלך מוחמד ה־5. באוקטובר 1958, הצטרפה מרוקו לליגה הערבית והתחייבה לכבד את כל ההחלטות האנטי־ישראליות שנתקבלו על־ידי ארגון בינערבי זה. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, חיזקה אמנם את יוקרתו של המלך בארצו ובזירה הבינערבית, אך כנגד זה נחלשה אהדתן של ארה״ב וצרפת למדינה צפון־אפריקגית זו.
מעבר מהיר זה, ממדיניות בינערבית מתונה לקו לאומני קשוח, הביא בנובמבר 1958 למשבר רציני בנושא העלייה היהודית. שלטונות מרוקו עצרו פעילים מקומיים רבים והגבירו את הפיקוח על מוסדות הקהילה. מנגנון ״מקהלה״ שותק, כמעט, לחלוטין ורבים מחברי תנועות הנוער הציוניות נעצרו או ״נשרפו״. העצורים נחקרו במשך יום־יומיים והם שוחררו לאחר אזהרה חמורה לבל יעסקו בעניני העלייה. היו גם מעצרים שאינם קשורים בעלייה. כך, למשל, יהודי אחד נעצר בקזבלנקה, משום שבביתו נמצא לוח־שנה של ״הקרן הקיימת לישראל״, מהתקופה שקדמה לעצמאות מרוקו. במקביל לכך, הוגברו המשמרות בדרכים והפיקוח בגבלות התהדק. כל הפעולות הללו, היוו מכה קשה למורל היהודי ופרנסי העדה הביעו חששות כמוסים לגורל הקהילה.
השינוי במדיניותה הבינערבית של מרוקו, הביא בדצמבר 1958 להתפטרות ממשלת סי בקאעי ולכינון ממשלה שמאלנית חדשה, בראשותו של עבדאללה איבראהים. עבד אל־רחים בועביד כיהן בממשלה זו כסגן ראש הממשלה, אך ד״ר ליאון בן־זקן – רופאו הפרטי של המלך וידידו האישי – הורחק מתפקידו כשר הדואר ומאז לא נתמנו עוד יהודים לתפקידי שרים בממשלות מרוקו השונות. הדחתו של ד״ר בן־זקן הביאה להפליית יהודים לרעה במנגנון הממשלתי וגרמה לשורה של מהלכים אנטי־ישראליים מודגשים. מדיניות זו באה לידי ביטוי בולט בשאלת ההגירה. בניגוד מוחלט להבטחות שנתן המלך בעת ביקורו בשנה החולפת בוושינגטון, הוחרף האיסור על הנפקת דרכונים ליהודים. כל בקשה לדרכון היתה מלווה בחקירה ממושכת וקציני משטרה ביררו אצל ראשי הכפרים או השכונות, אם המבקש מתכוון להגר לישראל. היהודים נשאלו ביחס לקרוביהם בישראל, כיצד יצאו ממרוקו ומה בדעתם לעשות לאחר שהם עצמם ייצאו את גבולות המדינה. התוצאה היתה, איפוא, צפויה: יהודים רבים נרתעו מהגשת בקשות לדרכונים. מצב זה העמיק את ההכרה בקרב היהודים כי אין להם, למעשה, עתיד במרוקו. גם אלה שלא התכוונו לעלות לישראל, נפגעו מעמדת הממשלה המרוקנית בנושא הדרכונים והם חשו עצמם כאילו הם חבושים בכלא. חוסר הבטחון גבר גם נוכח ריבוי המקרים של חטיפת נשים יהודיות, נישואי תערובת בכפייה וחשש מפני הפלייה במוסדות להשכלה גבוהה. יהודים לא הורשו לשרת בצבא ולא התקבלו לשירות הדיפלומטי. מדיניות אנטי־יהודית זו, חיזקה בקרב יהודי מרוקו את הזיקה לישראל והגבירה את תשוקתם להתאחד עם בני משפחותיהם. יהודי מרוקו אוהבים, כידוע, לחיות בצוותא והניתוק בין בני המשפחה היה קשה עליהם.
עתה נוסף לכך גם הפחד מפני נסיגה ברמת החינוך. רוב יהודי מרוקו לא היו מוכנים להמיר את החינוך הצרפתי של בניהם בחינוך ערבי ועל מנת להבטיח רמת השכלה נאותה, הם היו מוכנים ליטול על עצמם סיכונים רבים ולממש את שאיפתם לעלות לציון.
מעניין לציין כי למרות מדיניותה הפרו־ערבית של מרוקו, רבים עדיין היו המשכילים היהודים והסוחרים העשירים, שביקשו להישאר במדינה ״בכל מחיר״. אלה ראו בעצם ההגירה היהודית משום היחלשות מעמדם הציבורי, ערעור בטחונם הפיסי וחיסול תקוותם להשתלב בחברה המרוקנית המקומית. יהודים אלה הסתייעו בידיעות מישראל, בדבר קיומה של הפלייה עדתית והירבו לטעון כי ״החברה האשכנזית לא תקלוט את היהדות המרוקנית״. בסתר לבם, יהודים אלה אפילו בירכו על החלטת הממשלה המרוקנית לחסום את דרכי הבריחה וייחלו לכך ש״הקשיים הזמניים״ שממשלת עבדאללה איבראהים עורמת על דרכם של היהודים, יחלפו במהרה.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…
עמוד 129