דמויות מן התקופה- המצדדים בתנועה והמתנגדים לה-אליהו מויאל.

התנועה-השבתאית-במרוקו.

חלק שלישי

דמויות מן התקופה

פרק ראשון: המצדדים בתנועה והמתנגדים לה

רבות הן הדמויות מהתקופה שהטביעו את חותמן על התפתחות חייה הרוחניים של הקהילה היהודית במרוקו ורבות הן הדמויות אשר עמדו על פרשת הדרכים הגדולה וצפו מן הצד בעלילה רבת התהפוכות והרת התוצאות ששמה התנועה השבתאית במרוקו.

משני עברי המתרס נערכו המחנות ובהם גלריה מגוונת של דמויות, מהן מקומיות ומהן אורחים נוטים ללון.

בין הדמויות המקומיות שעמדו מהצד האחד של המתרס ותמכו בתנועה בלטו במיוחד הדמויות המוכרות לנו מהפרקים הקודמים, כגון: ר׳ יעקב בן־סעדון מסאלי, ר׳ שלמה אביטבול ור׳ יעקב פאלאצ׳י ממרקש, הנגיד ר׳ מימון מימראן ממקנס; ובגל השני: ר׳ דניאל בהלול ממקנם, ר׳ יעקב אבוהב מטטואן, ר׳ אברהם בן־עמרם ור׳ ידידיה צרפתי, ומעל כולם – הבחור ר׳ יוסף בן־צור ממקנס.

מצדו השני של המתרס קידשו מלחמה על התנועה ר׳ אהרון הסבעוני מסאלי ור׳ דניאל טולידאנו ממקנס.

לעומתם, מתמיהה לכאורה השתיקה של כמה רבנים ידועי שם מבני התקופה. אין אנו שומעים את קולם של חכמים ורבנים, שרי התורה, שתוארו על־ידי בני דורם כ״מופת הדור והדרו, אדירי תורה, פוסקי הלכה, גוזרי ים החכמה לגזרים, עוקרי הרים ומפוצצי סלעים״, ״נשרים גדולים אשר מאריות גברו״. כולם היו נערצים ומקובלים על רבבות אלפי ישראל, והמונים סרים למשמעתם ומחכים למוצא פיהם. היתכן שרבנים מופלגים בחכמה ובמנין, ומתנהגים בחסידות ישבו בחיבוק ידים וימלאו פיהם מים בעת צרה ליעקב, בשעה שאמות הספים של היהדות נעות ומאיימות להתמוטט?

שתיקתם של חכמי מרוקו ויחסם לתנועה השבתאית טעונים חקירה ודרישה מעמיקות. נחזור ונדון בהם בהמשך. מכל מקום יש להצטער שקיים חלל תעודי־הסטורי וספרותי בנושא זה. ענין רב היינו מוצאים בהשגותיהם של אותם גאוני וגדולי התקופה כגון:

ר׳ יעקב אבן־עטר (1678-1606). אביו של מוהריב״ע. היה מגדולי חכמי פאס והיה בשיא כוחו ואונו בימי גאותה של התנועה השבתאית.

ר׳ יהודה אבן־עטר (1733-1655). הידוע בשם מוהריב׳׳ע ושזכה לכינוי ר׳ יהודה אלבביר (הגדול). הוא היה רב גדול ומו״זג בפאט, מלומד בנסים והיה נערץ על בני הקהילה. אמנם הוא היה רק בן אחת עשרה שנים בפרוץ התנועה, אך היה בבן עשרים בגל השני שלה, בימי הופעת יוסף בן־צור. מוהריב׳׳ע פירסם ספרים רבים, ביניהם ״מנחת יהודה״ – פרוש על התורה.

 

ר׳ וידאל צרפתי (1704-1631). מרבני פאס וממתקני התקנות ליהודי מרוקו. היה רבו של ר׳ יהודה אבן־עטר הגדול (מוהריב״ע) וחתם על תקנות רבות. בראשית ימיה של התנועה היה בן 35.

 

ר׳ מנחם סירירו (נפטר ב־1701). רבם של מוהריב״ע ושל ר׳ יעקב בן־צור. זכה להערצה רבה בין בני דורו שתארוהו בתארים כגון ״נר המערב׳/ ״מופלא שבסנהדרין׳/ ״סבא דמשפטים״, ״מופת הדור והדרו׳ וכו׳. הוא חתום על תקנות רבות.

 

ר׳ ראובן בן־צור (נפטר ב־1713). מחכמי מקנס. אביו של הרב המפורסם ר׳ יעקב בךצור, הידוע בשם יעב״ץ (בעל ״משפט וצדקה ביעקב״). ״מקובל גדול ומתנהג בחסידות ומחמיר על עצמו חומרות גדולות״. כתב ספרים רבים הנמצאים עדיין בבתב־יד, ביניהם ״פלגות ראובן״.

 

ר׳ משה בן־צור (נפטר ב־1706). מרבני סאלי. אחיו של ר׳ ראובן בן-צור הנזכר לעיל ודודו של יעב״ץ אשר קונן עליו קינה ביום פטירתו(ער. לכל חפץ, עמי צ״ב).

 

ר׳ משה בן־צור. גם הוא מרבני סאלי. (בן התקופה, אך שנות לידתו ופטירתו אינן ידועות). חתום על כתב־יד משנת תע״ט (1719). חיבר ספרים רבים, ביניהם ספר ״מערת שדה המכפלה״ שהוא קיצור ספר ״אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל, בחרוזים, עם שני פרושים: דברי קבל- והלכה למשה. כתב גם ספר שירים בשם ״צלצלי שמע״.

 

ר׳ משה טולידאנו (1723-1643). מרבני מקנס, אחיו של ר׳ חביב טולידאנו. ר׳ משה ישב על כס הרבנות במקנס שנים רבות.

 

ר׳ חביב טולידאנו(1716-1658). כיהן ברבנות במקנס ובסאלי כעשרים שנה. נודע בענותנותו הגדולה. מפאת כבודו של אחיו ר׳ משה נמנע מלחתום על פסקי דין. נאמר עליו שלא היו מערערים על פסקי הדין שלו והיו מקבלים אותם ושמחים בהם כנתינתם מסיני. למד בבית־מדרשו של ר' ראובן בן־צור שהזכרנו לעיל. העמיד תלמידים הרבה. המפורסם ביניהם: ר׳ משה בירדוגו המכונה המשבי״ר, בעל ״ראש המשבי״ר״ ו״כנף רננים" פרוש קצר על התורה ודרושים לשבת זכור, שבת הגדול ושבת תשובה.

 

ר׳ סעדיה אבן־דנאן (נפטר 1680) בר־שמואל. היה דיין ומו״צ בפאס שנת ש״ף (1620). היה בקשר מכתבים עם ר׳ יעקב ששפורטש בעניני  הלכה, יחד עם חברו ר׳ עמנואל סירירו. חתימתו מעטרת הרבה תקנות ב״משפט וצדקה ביעקב״. ר׳ סעדיה כתב כרוניקות רבות על יהודי מרוקה שכונסו על־ידי נכדו ר׳ שאול אבן־דנאן והועתקו על־ידי נינו ר׳ שמואל בספר ״דברי הימים״. פליאה היא שלא נמצאו ממנו רשימות על התנועה השבתאית. אפשר לצפות מרב שהיה בעל חוש הסטורי כה מפותח שלא יפסח על פרשה זו. ר׳ סעדיה היה באותן שנים במיטב שנותיו. אגב, ר׳ שמואל אבן־דנאן (1730-1668) נינו, המעתיק של ״דברי הימים׳, הרגיש בחסר והביע את תמיהתו על כך.

 

ר׳ חיימ אבן־עטר (הזקן)(1721-1621).מחכמי סאלי. היה סבו של ר׳ חיים אבן־עטר בעל ״אור החיים״. הוא היה ראש ישיבה בסאלי. אומרים עליו שידיעותיו בתורה היו מופלגות וביתו היה בית ועד לחכמים. בין תלמידיו המובהקים היה נכדו ר׳ חיים אבן־עטר, בעל ״אור החיים״ והוא היה תלמידו של ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי עת עשה בשליחות רבני ירושלים בסאלה שם פתח בית־מדרש.

 

ר׳ שאול אבן־דנאן (1689). כיהן בדיינות וחבר בבית־דין יחד עם ר׳ וידאל צרפתי ור׳ מנחם סירירו שהזכרנו לעיל. גם הוא חתום על תקנות רבות. היה אביו של ר׳ שמואל אבן־דנאן המעתיק של ״דברי הימים״ ונכדו של ר׳ סעדיה אבן־דנאן החמישי.

 

ר׳ חסדאי אלמוסנינו(1728-1643). מחכמי טטואן. כיהן ברבנות. היה מורה הוראה והעמיד תלמידים הרבה. זכה להערצה והערכה מבני דורו שנועצו בו בשאלות הלכה. היה ידוע כבעל נס ומקובל ואמרו עליו שאין תפילתו חוזרת ריקם.

 

ר׳ יחיא וויצמאן (נפטר ב־1696). מחכמי מרקש. היה מו״צ, מורה הוראה וגדול בתורה.

 

ר׳ שלום בן־צור (נפטר ב־1727). מחכמי סאלי. בנו של ר׳ משה הנ״ל ובן דודו של יעב״ץ. גדול בחכמת הלשון ונחשב בדורו למדקדק גדול ומשורר נשגב.

 

תקצר היריעה למנות את כל רבני התקופה שהיו עדי ראיה למאורעות שהתחוללו בימים ההם. הסתפקנו לכן רק בציון שמות של אחדים מהם.

מכל מקום שתיקתם או מחיקת עקבות הויכוח על ידיהם מעוררות שאלות רבות ויש לתת עליהן את הדעת.

לא פחות מתמיהים הם המקורות שישנם בידינו מהגילוי הראשון. בכל חליפת המכתבים בין ר׳ יעקב ששפורטש לבין רבני המערב אין זכר ולו ברמז להתיחסות של אותם רבנים לשבתאות. העובדה שתלמידו של ששפורטש, במכתב הפולמוסי בשם רבו אל ר׳ יעקב בן־סעדון, נזקק לעדותם של רבני טטואן ופאס שלא היו עוד בחיים (צ.נ.צ. 348), כדי להוכיח את ההערכה לה זכה רבו אצלם ואת סמכותו עליהם, ואינו מביא כתנא דמסייע את רבני פאס, סאלי ומקנס שציינו, שהיו חיים בשנות הפולמוס והיו מפורסמים וידועי שם, שרי התורה אשר היתה להם יד בהלכה, בקבלה, בפרשנות המקרא ובתלמוד, נותנת מקום למחשבה. אך כאמור, עוד נשוב ונדון בנושא.

עד עכשיו התיחסנו רק לשלוש קבוצות של דמויות שחוו והתנסו בחויה המהממת והמסעירה שגרפה את היהדות כולה. שתי קבוצות פעילות, אקטיביסטיות, היינו מצדדי התנועה ומתנגדיה, וקבוצה שלישית סבילה. פסיבית, שגזרה על עצמה שתיקה וכותבי קורות העתים קשרו עדה קשר שתיקה.

לצד שלוש קבוצות אלה היתה גם קבוצה רביעית שמשכה בחוטים – אם בגלוי ואם מאחורי הקלעים. אנשי קבוצה זו באו בעיקר מקרב השד״רים (שלוחי דרבנן) שבאו מארץ־ישראל למרוקו. באותה תקופה סוערת והרת עולם עשו במרוקו שלוחי ארץ־ישראל בשליחות הישוב האשכנזי והספר­די מארבע הארצות – ירושלים, חברון, טבריה וצפת. בין השד״רים ששהו שם היו ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן הנביא, שעשה בשליחות עדת האשכנזים מירושלים. ר׳ שלמה נאוורו בשליחות עדת הספרדים מירוש­לים ור׳ חייא דיין מחברון. (ר׳ שלמה נאוורו היה מחברו(או מעתיקו) של הסיפור ״מעשה נורא״ בר׳ יוסף דילה ריינה שהוצג בארץ על־ידי החאן הירושלמי.)

אחת מדמויות המפתח שהטביעה את חותמה על חיי הקהילה ושמיחסיס לה גם מעורבות פעילה בחיי התנועה היתה דמותו של ר׳ אלישע אשכנזי. דמות מעניינת, ססגונית, אפופה מסתורין ושנויה במחלוקת ראויה לכן דמות זו שנרחיב עליה את הדיבור.

דמויות מן התקופה המצדדים בתנועה והמתנגדים לה-אליהו מויאל.

עמוד 140

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
פברואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28  
רשימת הנושאים באתר