כך התחילו היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו-ד״ר יגאל בן-נון
כך התחילו היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו
מרוקו
וישראל
ד״ר יגאל בן-נון הוא חוקר ההיסטוריה של צפון אפריקה ויהודי מרוקו, בעל שני תארי דוקטור בהצטיינות. האחד באוניברסיטת פאריז VIII בנושא ״היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו וההגירה היהודית״ והשני במכון ללימודים גבוהים בפאריז בתחום ההיסטוריוגראפיה של ספרי המקרא. ספרו ״קיצור תולדות יהוה״ (רסלינג), ראה אור ב7120.
איש לח״י שאירגן קורס ראשון לאנשי שירות הביטחון המרוקני
דוד שומרון, שהלך לעולמו בטוף 2020, פעל במשך ארבע שנים במרוקו בשם המוסד, והיה פעיל מרכזי בכינון ראשית היחסים החשאיים עם ישראל בשנת 1963 • המוסד סיפק הדרכה בהכשרת שומרי ראש למלך ובבניית שירותי מודיעין מתקדמים בתחום הריגול הנגדי.
היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו הם ניסיון מיוחד במינו ליצור קשר דיפלומטי חשאי בין מדינה מסוכסכת עם שכנותיה, שראתה בכל גורם ערבי-מוסלמי אויב בכוח, לבין מדינה ערבית-מוסלמית שראשיה התגברו בקושי על תחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לכבודם הלאומי. אם להוסיף לרגישות זו גם את המחוייבות המרוקנית לעולם הערבי, את חברותה בליגה הערבית והתגברותו של הנאצריזם הכלל-ערבי, מתקבל מצב פוליטי שלכאורה אינו מאפשר הידברות בין הצדדים. אולם, היחסים שהחלו כמגעים בנושא זכויותיהם של היהודים במרוקו העצמאית, התפתחו ליחסים דיפלומטיים בין-מדינתיים הדוקים ביותר. יחסים אלה היו חלק מרעיון ״המדינות הפריפריאליות״ שגובש בידי דוד בן־גוריון כתגובה ל״הפילוסופיה של המהפכה" בספרו של נאצר. הראיס המצרי הציב את ארצו במרכזם של שלושה מעגלים: האסלאמי, הערבי והאפריקאי. ראש הממשלה יזם מערך בריתות חשאיות עם מדינות עויינות את מצרים, שדחו את השפעתה, והיו מוכנות לקבל סיוע ישראלי. מדינות אלה חששו משאפתנותו של נאצר ושללו את מדיניותו הערבית הלאומנית- רדיקלית. בהתאם למדיניות זו, ישראל החלה לפרוץ את בידודה הפוליטי באזור.
נציגויות המוסד נעשו תחליף מעשי לנציגויות הדיפלומטיות הרשמיות והפומביות בארצות אלה.
בפאריז פעל נציג המוסד באירופה, שריכז את הפעילות עם מדינות הפריפריה בהן: איראן, תורכיה, אתיופיה, סודאן, מרוקו וגאנה ומדינות אחרות במערב אפריקה. לשם כך הוקמו שתי מסגרות לשיתוף פעולה משולש בתחום המודיעין. האחת כללה את ישראל, איראן ותורכיה שכונתה ״כליל״, והשנייה את ישראל, אתיופיה וסודאן. באפריל 1985ייסד יעקב כרוז, יד ימינו של איסר הראל, את אגף "תבל" ועיצב את דרכי פעולתו בתחום גיוס ידיעות ובקשרים עם שירותי מודיעין זרים. היוזמה ליחסים בין המוסד לשירותי הביטחון המרוקנים נוצרה כמעט באקראי בהמלצת קצין ששירת בצבא צרפת עם הגנרל המרוקני מוחמד אופקיר. שלמה יחזקאלי, ששירת באותם ימים קצין המבצעים במטה המוסד בפאריז, מעיד בזיכרונותיו על פגישה שערך בבירת צרפת הגנרל אופקיר עם יעקב כרוז בשנת 1963. לדבריו, ״נתגלה לנו יהודי צרפתי ממוצא מרוקני בעל תפקיד כלשהו באחת הזרועות החשאיות של משטרת צרפת, שעמד בקשרי ידידות עם מוחמד אופקיר, אז ראש שירותי הביטחון המרוקנים, שהיה ידוע כאיש צבא קשוח, ישר ולויאלי למלך חסן השני. במשך כמה חודשים טרחנו יהודית גלילי־יחזקאלי ואני, להתיידד עם היהודי, לספר לו על מאמצי ישראל לעזור ליציאת יהודי מרוקו, עד שהגענו לדבר על אופקיר ועל אפשרות אולי להזמין אותו לביקור בפאריז, ולבסוף הגענו לדבר תכלית על אירגון פגישה בין אופקיר ובין אישיות דיפלומטית. ואכן, היהודי נתפס לרעיון ואירגן את ביצועה בצורה חכמה ביותר. זכיתי עוד לקבל את פני אופקיר ולהכניסו לחדר לפגישה עם יעקב כרוז,
עם פירסום ספרו של יעקב כרוז בסוף ,2002 בא אישור לגרסת יחזקאלי. לדבריו, היחסים החלו בראשית פברואר 1963: ״ניסינו כמה פעמים ליצור קשר עם השירות החשאי המרוקני, אך כל ניסיונותינו עלו בתוהו [״.] אנשינו, שעסקו בענייני העלייה ממרוקו, 'עלו' על שמו של יהודי, תושב צרפת ששימש קצין משטרה בפאריז והיה ידיד ילדות של מוחמד אופקיר, מנכ״ל משרד הביטחון הלאומי, ראש המשטרה וראש השירות המרוקני. כשנודע לנו שאופקיר עומד להגיע לפאריז, ביקשנו מן הידיד היהודי לשאול אותו אם הוא מוכן להיפגש עם נציג ישראלי. הקצין בדק ומוחמד אופקיר השיב בחיוב. נקבע שאבוא לבית הידיד היהודי שעה שהוא מארח את אופקיר לארוחת צהריים. הגעתי בתום הארוחה, והמארח עשה היכרות בינינו. מאחר שבדירה הקטנה לא היה מקום מתאים לשיחה בארבע עיניים, בעצת המארח, נכנסנו, אופקיר ואני, לחדר השינה הקטן של המשפחה, ושם, ישובים על המיטה קיימנו את שיחתנו הראשונה״.
מיהו הידיד היהודי הצרפתי?
שני מקורות אלה לא הזכירו את שמו של ״הידיד היהודי הצרפתי״. בחקירה מאומצת הגעתי למסקנה שתיאורו של הקצין היהודי צרפתי תואם במידה אדם בשם אמיל בן־חמו, יליד תלמסן באלג׳יריה בשנת 1914, שהתיישב בפאריז בשנת 1935. הוא התגייס למשטרה לפני המלחמה ונאלץ לעזוב אותה ולעבור לצרפת החופשית בזמן הכיבוש הגרמני. הוא עבד בחברה להפקת גז טבעי ונעשה גם לשחקן כדורגל מקצועי. כדי להימנע ממעצר בידי שלטונות וישי, התחזה למוסלמי בזכות שמו שגם מוסלמים נושאים אותו. אשתו הקתולית המשיכה לעבוד במשטרה הצרפתית. אחרי המלחמה חזר למשטרה והתנצר. הוא שירת בתפקידים אחדים במשטרה וב־ Brigade mondaine, במשרד לגילוי זיוף שטרות (Office de repression de faux monnayage), ובשנות השישים שירת כנציג צרפת באינטרפול וכסגן מזכ״ל האירגון. כעבור זמן מונה לקומיסר ולמפקח, אחראי על המשטרה הכלכלית. אחרי פרישתו מן המשטרה עבד בבנק דה־פרנס כאחראי על יחסי חוץ. גר ברובע ה־16 ברחוב ויקטור הוגו בפאריז. כעבור זמן התברר מעדותו של ראוף אופקיר, בנו של הגנרל, ומעדות אמו פטימה, שאמיל בן־חמו אכן היה ידיד קרוב של משפחת אופקיר שהתארחה בביתו ברחוב ויקטור הוגו בפאריז. לדברי פטימה, ההיכרות בין בעלה ובין בן־חמו החלה עוד באלג׳יריה, שם שירת אופקיר בצבא צרפת. עדיין לא ברור איך יחזקאלי וחבריו במוסד יצרו קשר עם בן־חמו.
בתום פגישת השניים הציע כרוז להיפגש שוב למחרת, אך אופקיר טען שעליו לנסוע לג׳נבה, ולכן סיכמו שדוד שומרון, איש לח״י שגוייס למוסד, ייפגש אתו שם. בראשית פברואר פנה הראל לשומרון, ובפגישה בבית קפה בפאריז סיפר לו על המגעים עם ראש שירותי הביטחון המרוקנים וביקש ממנו לנסוע לבירת שווייץ, בדרכון בלגי על שם ז׳אן ואן קמפ, ולנסות לפתור את הבעיה. במלון קורנוון Cornavin שליד תחנת הרכבת חיכה שומרון לטלפון מאופקיר שהתאכסן במלון בו־ריוואג׳ Beau rivage. הנציג המרוקני קיבל בינתיים מידע על מיקומו של שומרון מכרוז. לאופקיר הייתה בעיה מודיעינית מיוחדת שרצה לברר: עיסקה צבאית שהייתה צפויה להתבצע בג׳נבה. היה חשש שגורם אלמוני, כנראה איש האופוזיציה המרוקנית, השתמש בשמה של מרוקו לקניית ציוד צבאי. שומרון הבטיח לברר מיד את הנושא, חזר לפאריז, דיווח להראל ואחרי בירור עם מומחה לטילים בשם ירון אנזלם, הגיעו למסקנה שהיה זה חשד שווא. בו ביום חזר לג׳נבה ודיווח על מסקנתו לאופקיר. האחרון המתין לו במלונו לבוש מעיל ארוך עשוי שיער גמלים, מלווה בעוזריו ובהם שלישו המפקח ע׳אלי אלמחי. כיוון שאופקיר חלה, שיחתם התנהלה ליד מיטתו ונושאה העיקרי היה ״הבטחת ביטחונו של הוד מעלתו״. כיוון שנוצרו יחסי ידידות ביו השניים, אופקיר הזמין את שומרון לביקור במרוקו ועמד על כך שהוא יטוס אתו מג׳נבה לפאריז במחלקה הראשונה.
לפי המלצת שומרון, נפגש אופקיר לארוחת צהריים בפאריז עם כרוז, כדי להעלות בפניו את בקשותיו מישראל. הראל אישר בינתיים את נסיעת שומרון והאחרון יצא לביקור בן שבוע ימים במרוקו.7 בגלל בעיות המידור הנהוגות בין ״המסגרת״, שלוחת העלייה של המוסד בראשות אלכס גתמון, ובין זרוע המוסד שעסקה בנושאים דיפלומטיים, נוצרו מצבים מביכים. כשהזדמנו הזוג גתמון לשדה התעופה בקזבלנקה, בדרכם לנופש בספרד, בשבוע השני של פברואר 1963, הם פגשו באקראי את מיודעם דוד שומרון, מלווה בקצינים בכירים של הצבא המרוקני. גתמון חשש מן הגרוע מכל. יתכן שהאיש שהוא מכיר כקצין ישראלי נעצר על־ידי הצבא המרוקני. הוא לא איבד את עשתונותיו, התעלם למראית עין מחברו והתקשר משדה התעופה למפקדו בפאריז, אפרים רונאל, כדי להודיעו לו שזה עתה פגש את שומרון ושהוא חושש שהוא ״חלה״. רונאל הרגיע אותו והודיע לו ששומרון ״בריא ושלם". גתמון נעלב על כך שלא הודיעו לו על התפתחויות שהיו עלולות לגרום לתקלות. בשדה התעופה ברבט חיכה לשומרון שלישו של אופקיר, ע׳אלי אלמחי, שלקח אותו לבניין שירותי הביטחון הלאומי, שיכן אותו בפנטהאוז, העמיד לרשותו משרד, מכונית מרצדס ונהג. הנציג הישראלי שלא היה רגיל למותרות מסוג זה, ביקש להעבירו לבית מלון, והוא שוכן במלון בלימה Blima בעיר. בהמשך לקחו אותו למשרדו של סגן ראש שירותי הביטחון, אחמד דלימי. בשיחותיהם, שהתנהלו כשבוע ימים, עמדו המרוקנים על שני נושאים: ביטחונו האישי של המלך והאזנה ליריבים פוליטיים. בשובו לפאריז, קיים שומרון פגישות עבודה עם מומחה טכני מרוקני שנשלח אליו על־ידי דלימי.
האזנה ישראלית ליריבי הארמון
ימים אחדים אחרי נסיעת שומרון למרוקו, הגיע דלימי לפאריז ונפגש עם כרוז בביתו יחד עם שומרון. דלימי הוזמן לבקר בישראל והוא נכנס לארץ בדרכון ישראלי במחצית השנייה של פברואר, וקיים פגישות במשך כעשרה ימים. שומרון הפגיש אותו עם איסר הראל בקריה בתל-אביב והוא התאכסן במתקני המוסד בגלילות. שומרון ודלימי טיילו ברחובות העיר, התאכסנו במלון "דן" וצפו במופע של יפה ירקוני במועדון יפואי. לדברי שומרון, הבקשות לעזרה באו תמיד מצד המרוקנים, וישראל לא ביקשה דבר. רק בהמשך ביקש המוסד מידע מן המרוקנים וקיבלו מהם חומר רב ערך שסייע במאבק בארצות ערב אחדות. אחרי פגישת הראל-דלימי בקריה, לא נחתם הסכם, אך סוכמה מערכת הסיוע שתגיש ישראל, שכוללת סידרת קורסים שיתקיימו במרוקו והאזנה ישראלית ליריבי הארמון. כתוצאה מכך הורה המלך חסן השני, לארח בקביעות נציג רשמי של המוסד שיהיה בקשר ישיר עם דלימי. בביקור דלימי בישראל סוכם גם, שהמוסד יספק למרוקו הדרכה בהכשרת שומרי ראשו של המלך ובבניית שירותי מודיעין מתקדמים בעיקר בתחום הריגול הנגדי. כתוצאה מכך לימדו את אנשי המודיעין המרוקני טכניקות ביון חדשניות בתחום המעקב ובתחום אבטחת אישים ונושאים צבאיים מובהקים, דוגמת הסיוע שהעניקה ישראל לאיראן של השאה. ידע צבאי ישראלי שימש את צבא מרוקו במלחמת החולות נגד אלג׳יריה באוקטובר 1963 ובמלחמתה נגד כוחות הפוליסריו בסהרה המערבית. קציני צבא ישראלים העניקו ייעוץ אסטרטגי לכוחות הצבא בפיקודו של דלימי. בנוסף לכלי הנשק הצרפתיים שמכרה ישראל למרוקו, פעלו במדינה גם אנשי הדרכה ישראלים. מרוקו שימשה לאנשי המוסד תחנת מעבר לבניית זהות חדשה לסוכנים ישראלים לשם החדרתם למדינות ערב עוינות. זמן קצר לאחר ביקור דלימי בישראל הגיע לראשונה יעקב כרוז למרוקו בלוויית רפי איתן ראש אגף המבצעים של השב"כ, וקיימו פגישות היכרות עם ראשי שירות הביטחון המרוקני. דלימי הזמין אותם לארוחת צהריים בביתו ברבט והשמיע להם, בקולי קולות, שירי עם ישראלים מאוסף תקליטים גדול שנהג לרכוש כתחביב. בערב הוזמנה משלחת המוסד לארוחה בביתו של אופקיר.
בראשית מרס 1963, חזר שומרון למרוקו כדי לארגן קורס ראשון לשירותי הביטחון המרוקנים שארך כשלושה שבועות. במקביל, פנה איסר הראל לנחמיה מאירי מן השב"כ וביקש ממנו לנסוע למרוקו כדי לבצע משימה דחופה. מאירי נסע עם שומרון לרבט, ויחד עם גבר ואישה נוספים ביצעו חדירה חשאית לשגרירויות ערביות אחדות, לפי בקשת המרוקנים. במשך כשנתיים ביצע מאירי וצוותו חדירות נוספות לשגרירויות, לשם איסוף מידע ששירת בעיקר את הארמון המרוקני, אך גם את המודיעין הישראלי. הפעולה נעשתה בידיעת אופקיר ודלימי איתם נפגש מאירי פעמים אחדות. זמן מה לאחר מכן פנה הראל לאיש המוסד חיים עילם והודיע לו שנוצר קשר עם אופקיר וביקש ממנו לנסוע למרוקו. עילם נסע מטעם אגף ״צומת", נפגש לישיבות עבודה עם אופקיר ודלימי וניהל קורסי הדרכה לעשרות משתלמים מקרב ראשי השירות המרוקני ובהם מילוד תונסי. בנוסף לתפקידי הדרכה, עסק בפעילויות חשאיות נוספות הקשורות לסיכסוך המזרח-תיכוני. לדבריו, בעיני ראשי השלטון, שליחי התחנה היו ישראלים אך נוכחותם ומהות פעילותם במרוקו הייתה דיסקרטית וחסויה מעיני ציבור. עם זה, ניצלו ראשי המוסד את נוכחותם במרוקו ,כדי לבצע פעילות מחתרתית שלא בידיעת השלטונות ושלא קשורה לנושא ההגירה היהודית.
במשך כארבע שנות שירותו במרוקו ניהל שומרון קורסים מקצועיים בהדרכת מומחים מישראל. כך הגיעו במשך הזמן למרוקו בנוסף לראשי התחנה גם סגן ראש השב״כ יוסף הרמלין, רפי איתן, דוד ויטל ומומחים נוספים. בטכס סיום הקורס הראשון שהתקיים בסוף חודש מרס, השתתפו הקולונל אופקיר וסגנו דלימי. למחרת נשלחו חניכי הקורס להשתתף בקבלת הפנים למלך חסן השני שהגיע מארה״ב אחרי פגישה עם הנשיא ג'ון קנדי. הוא החליט לנחות בשדה התעופה הצבאי האמריקאי בקניטרה בחוף האטלנטי ודוד שומרון התבקש על־ידי דלימי להתקשר בנוכחותו למפקד הבסיס האמריקאי ולבקש את רשות הנחיתה שאושרה לו מיד. לקראת קבלת הפנים המליץ שומרון להלביש את חניכיו כראוי. דלימי פנה לאיש עסקים יהודי, שסיפק חליפות מתאימות והחניכים נשלחו לבסיס חיל האוויר בקניטרה, ללא השתתפות שומרון. עם שובו של שומרון לפאריז בראשית אפריל, נודע לו על התפטרות איסר הראל מן המוסד ב-23 במרס ועל כניסתו של מאיר עמית לתפקיד ראש המוסד. אחד משיאי סוגיית היחסים שהתפתחו בין ישראל למרוקו היה סמוך ל-12 באפריל 1963, בפאריז. הכוונה למפגש דיפלומטי רשמי ראשון בין שתי המדינות, בו השגריר ולטר איתן נפגש עם השגריר המרוקני בצרפת מוחמד שרקאוי. איתן העריך שפגישתו עם השגריר התקיימה אחרי שהמלך חסן השני נתן לכך אישור מראש לכך. כחודשים לפני סיום תפקידו מיהר יוחנן מרוז לדווח על הפגישה ההיסטורית לשרת החוץ ולראש הממשלה בן־גוריון.
הערות המחבר:
י' כרוז, האיש בעל שני הכובעים, זיכרונותיו של בכיר במוסד, עמ' 165-164. כרוז נזכר ימים לאחר מכן שהוא נפגש בעבר עם אופקיר כשהאחרון עבד בנציבות הצרפתית בימי כהונת פרנסיס לקוסט והיה האיש שהביא מברק מוצפן לראש לשכת הנציב המודיע לו על שליחות כרוז ברבט באביב 1955. שם, עמ' 106
דוד שומרון (סובול) ז״ל נולד ב-1925 באיסטנבול, למד בבית ספר צרפתי קטולי ובשנת 1934 עלה לישראל עם הוריו. למד בבית ספר חוגים ובבית־ספר כי״ח בחיפה. הצטרף ללח״י וגויס למוסד בשנת 1955 יחד עם אנשי הלח״י יעקב אליאב, יצחק שמיר, הרצל עמיקם וחיים שבתאי וכונה בשם ״עלי״. היה איש מבצעים בולט במוסד ושירת בו עד 1974. צורף ליחידת צומת בפאריז ועסק באיסוף מודיעיני עד שנת 1958. בשנת 1961 היה קשור בניסיון לרצוח את גמל עבד נאסר, ובפרשת יוסל׳ה שוחמכר. טיפל בין השאר בפרשת המדענים הגרמנים במצריים ונסע לפקיסטן ולארצות מוסלמיות אחרות. מפברואר 1963 נסע פעמים אחדות למרוקו בדרכון בלגי ומונה בה כנציג רשמי של המוסד כשלוש שנים עד סוף 1965 אחרי פרשת בן־ברכה. כונה בשם ״קהת״. משנת 1969 עד 1974 שימש כראש המטה הקדמי של אגף ״קיסריה״ תחילה בפאריז ומשנת 1970 בהאג. בשנת 1972 התבקש לנסוע שוב למרוקו אחרי מעצרו של הישראלי ברוך מזרחי בתימן.
דוד שומרון נפטר בשלהי 2020. מגזין מרוקאי דיווח בהרחבה על מותו. הוא כתב שני ספרים על פעילותו בלח״י: ״גוייסנו לכל החיים״ בהוצאת מערכות, 1969, ״מחתרת מאונס״ הוצאת יאיר 1991 ורומן בשם ״הסליק", ספריית פועלים, 1987.
י' כרוז, האיש בעל שני הכובעים, זיכרונותיו של בכיר במוסד, עמ' 166-165. כרוז מציין שהוא נפגש לארוחה עם אופקיר יחד עם הרמלין ורפי איתן אך שומרון מעריך שכרוז טעה בתאריכים ושהשניים קשורים בנפרד לנושא בתאריכים מאוחרים יותר.
אחמד דלימי (1983-1930) למד אצל מורה יהודי עד גיל חמש. במרס 1961 מינה אותו המלך חסן השני למפקד המודיעין הצבאי ובאוגוסט 1964 מונה לסגנו של אופקיר. דלימי ניהל את חטיפת בן־ברכה בפאריז באוקטובר 1965. הסגיר את עצמו למשטרת צרפת, נשפט ויצא זכאי. ב-1970 מינה אותו המלך למנהל כללי של ראש שירותי הביטחון ולמעשה נישל דלימי את אופקיר מסמכויותיו בעידודו של המלך. ב-16 באוגוסט 1972 טס בבואינג שהותקף בניסיון הקשר של אופקיר נגד המלך. ניהל את המלחמה נגד הפוליסריו. ב-25 בינואר 1983 נהרג דלימי, לפי גירסה רשמית, בתאונת ליד מרקש, אחרי שהמלך גילה שניסה לקשור קשר נגדו. R. Oufkir, Les 249-256 .invites, Vingt ans dans les prisons du Roi, p.
חיים עילם (לרמן) נולד בשנת 1929 בירושלים. בקיץ 1961 נשלח על־ידי הראל עם עוד אדם למשימה חשאית במרוקו בקשר לתכנית הקשורה ברצח עבדנאסר. בסוף שנת 1964 ערך סיור מקיף בארצות ערב והגיע גם למרוקו למשימה חשאית ללא ידיעת השלטונות.
מילוד תונסי היה מבכירי שירותי הביטחון, היה בקשר עם ראובן שרוני שהזמין אותו לישראל. נטל חלק במעקב ובחטיפת ■ בפריס וכונה בשם ״שתוכי״. שיחה עם חיים עילם, תל־אביב, 27 ביולי 2000.
כך התחילו היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו-ד״ר יגאל בן-נון