שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית
שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו
שירת יהודי מרוקו כוללת אלפי פיוטים, בקשות, קינות, תוכחות, מליצות ושירים לימודיים בעברית וכן מאות שירים בערבית יהודית. כמעט כל היצירה הזאת, ובמיוחד זו הכתובה עברית, עוסקת באופן אובססיבי כמעט בשלושה מוקדים עיקריים: מוראות הגלות הנמשכת, כמיהה ותפילה לגאולה הקרובה, והתכונות הדתיות של החגים והמועדים היהודיים. המעיין בקורפוס עצום זה, ובעיקר באותו חלק שזכה והופיע בדפוס, עשוי לקבל את הרושם, כאילו לגבי משוררי יהדות מרוקו חדלו הקהילות שבהן הם ישבו לחיות חיים היסטוריים עצמאיים משלהן מאז חורבן הבית ואבדן העצמאות הלאומית. בהסתמך על חלק זה מן השירה אפשר באמת לטעות ולחשוב, שקהילות אלה לא הושפעו כלל מאילוצי התהפוכות המדיניות והחברתיות שעברו על הסביבה המוסלמית שבה ישבו, ושלא חלו בהן תהליכים פנימיים משתנים, אלא הן קפאו על שמריהן מאות בשנים. ואכן, לכאורה, מועטים הם השירים הידועים העוסקים במישרין באילוצים חיצוניים ובתהליכים פנימיים אלה. האם כך הדבר גם באותו חלק נכבד משירת יהודי מרוקו שעדיין מחכה להיגאל?
לאחר עיון ביצירתם של משוררים יהודים רבים במרוקו – ובעיקר תוך סקירה שיטתית של מאות כתבי־היד שבספריות הציבוריות והפרטיות שמקורם במרוקו או בצפון־אפריקה – מתברר שאין התמונה חדה כל כך. במסגרת מחקריי על שירת יהודי מרוקו התגלו לי עד כה יותר ממאה שירים, בעברית או בערבית יהודית, המתייחסים במישרין לאירועים היסטוריים או חברתיים שונים שנגעו לכלל הקהילוה במרוקו או לאחת מהן, בתקופות שונות מאז המאה ה־12 ועד לימינו, כולל אירועים שהתרחשו בזמן האחרון ממש.
כפי שניתן היה לצפות, רוב השירים האלה מתארים או מבכים מרה מאורעות טרגיים שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שונות במרוקו או מחוץ לה. אחרים דווקא מביעים את הרגשת ההקלה והרווחה שחשו בני הקהילה שעה שהתחולל ה״נס״ ובאה הישועה סמוך לזמן שבו עמד לקרות האסון שאיים על חיי הקהילה. השירים מן הסוג השני צורתם כשל פיוטים, בעוד שהראשונים נכנסים לתחום ה״קינה״. בערבית יהודית זוכות יצירות אלה לשמות קצה או קצידה, בלא כל הבחנה בין מאורע טרגי ומאורע משמח. מטרתי כאן להציג בקצרה את עשרות השירים ה״אירועיים״ האלה ולפרסם בראשונה שני שירים שנכתבו בקהילת מכנאס, האחד בתחילת שנות התשעים של המאה ה־18 והאחר כשבעים שנה לאחר מכן.
על חורבן רוב הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ובספרד המוסלמית בידי המוואחידין, במחצית המאה ה־12, נשתמרה במרוקו קינתו של ר׳ אברהם אבן עזרא בלבד. קינה זאת – ״אהה על ספרד ירד״ ־ נמצאה בגירסאות שונות בקהילות רבות במרוקו ומחוץ לה, והיא מזכירה קהילות רבות שנחרבו באותן גזרות שמד: מכנאס, פאס, אגמאת שליד מראכש, דרעא וסג׳למסא. היא מצויה בעיקר בכתבי־יד של קינות לתשעה באב ששימשו באזור הנקרא כיום תאפילאלת. כמו כן מספרות מסורות שונות על קורותיהן של קהילות רבות בעמק הדרעא מלפני הכיבוש המוסלמי ועד להכחדתן בידי המוראביטין, אך לא נשתמרו שירים על כך מאותה תקופה.
מגירוש ספרד ופורטוגל שרדו, לעומת זאת, קינות רבות שנתחברו בידי משוררים מבין המגורשים, שהתיישבו במרוקו או באלג׳יריה. כך מתייחס שמעיה קוסון בקינות רבות לתלאות הקשות ולהשפלה שהיו מנת חלקם של המגורשים ולהשמדת הקהילות היהודיות והתרבות היהודית בספרד ובפורטוגל. קינות אלה, המופיעות גם הן בקובצי קינות לתשעה באב, כוללות יצירות אלה: (א) ״יום מאורי יום מאורי חשך בגירוש קאסטילייא״; (ב) ״מר לי מר כי חזות קשה הוגד לי״ (ג) ״נפלה עטרת כתר ראשנו״. גם קינתו של מאיר די וידאש ״אבינו, הגמול הזה קוינו? אללי!״, המגוללת את צעקתו ותרעומתו של המשורר על גודלו של עונש הגירוש ועל סבלם המיוחד והבלתי מובן של הילדים, התינוקות, הנערות והנשים של המגורשים, נפוצה מאוד באותם כתבי־יד. ליד טקסטים אלה מוצאים גם את קינתו של משורר החותם בשם אברהם, ״גולת ספרד, בכל לבבכם ברכו נא שם אלהיכם״, וכן שתי קינות נוספות בלא סימן ברור המתייחסות גם הן לגירוש:
״שמעתי שמעך יראתי, אמרתי ה׳ הנני״ ו״אליכם עדה נאמנה, אשאל מכם מענה״.
ברם המאורעות המסעירים שהשאירו את הרישום העמוק ביותר בשירתם של יוצרים עבריים ילידי מרוקו היו הפרעות האכזריות שערך המלך מולאי יזיד בשנים 1792-1790 (תק״ן־תקנ״ב), במיוחד בקהילות היהודיות העירוניות בצפונה ובדרומה של מרוקו. מלבד קינותיהם של ר׳ דוד בן אהרן חסין ושל ר׳ יעקב אלמאליח, שנתגלו ונתפרסמו עוד בסוף המאה שעברה, נמצאות קינות רבות נוספות בכתבי־יד שונים, משל משוררים שחוו על בשרם את זוועות האימים של הימים ההם. קינתו של ר׳ מרדכי בן מסאס [=משאש] ״ארים את קולי בבכיה״, אשר תובא בהמשך, מתארת את התלאות שעברו על יהודי מכנאס ומזכירה את קהילת תיטואן שסבלה גם היא רבות. בקינתו ״אקונן במהרה ואקדש צום ועצרה״ אין דוד בן מנחם מציין שמות של קהילות, אך הוא מתאר את זדונו ואת התעללויותיו של המלך, שהיה כנראה בלתי שפוי ופגע גם באוכלוסייה המוסלמית. לאחר מותו הפתאומי של ״הצורר״ בשנת 1792 חיבר ר׳ יהודה אלבאז מצפרו פיוט שבו אין הוא מסתיר את שמחתו לאיד ואת שמחתן של כל הקהילות על הסתלקותו של המלךהמזיד, וכך עשה גם ר׳ יהודה בן עטאר מפאס; הלה אף רשם כרוניקה מפורטת למדי בשם ״זכרון לבני ישראל״ על אשר אירע בעיר זו ובערים אחרות.
אולם עם כל רישומם העז של מאורעות אימים אלה בשירים שהוזכרו קינות או פיוטים אלה הם אך בודדים בתוך יצירתם הענפה ־ בחריזה ובפרוזה – של אותם מחברים, אשר היו עדים לזוועות. לעומת זאת אותה טרגדיה (ועמה זוועות נוספות שקדמו לה בעשר שנים) תופסת מקום מרכזי בשירתו של ר׳ שלמה בן יששכר חלואה, שעבר גם הוא במכנאס אותו גיהינום, ואשר יצירתו השירית – מן החשובות והמעניינות שנכתבו אי פעם בצפון־אפריקה ־ עדיין מחכה להיגאל מתוך כתבי־היד הרבים שבהם היא מצויה. חלק גדול מן הדיוואן שלו מורכב למעשה מאותן קינות רבות – למעלה מעשר – שבהן הוא מבכה מרה את אשר עבר על יהודי מכנאס ״עת נכנסה בלשת״ לעיר, ועל יהודי פאם, אשר גורשו מבתיהם ומתיהם הוצאו מקבריהם, כולל עצמות הרבנים והמכובדים של הקהילה. לצד אירועים מסעירים ומייאשים אלה, שאותם מתאר המשורר בהרחבה ובהתרגשות רבה תוך ציון תאריכים מדויקים בתוך הטקסט השירי, הקדיש שלמה חלואה שירים רבים נוספים לתיאור ולשחזור הזוועות שעברו עליו ועל כל הקהילה של מכנאס בזמן הבצורת והרעב של השנים תקל״ט-תקמ״א (1779/81), תוך הדגשת סבלם קורע הלב של הילדים והתינוקות, אותם ״עוללים בפיהם לחם שאלו – פורש אין להם״.
שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית
עמוד 40