הרב פרופסור משה עמאר-מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)
להלן פרטים על החכמים המרכזיים בתעודה זו:
רבי יעקב בה״ר משה טולידאנו ז״ל, הידוע בשם המהרי״ט, הוא נולד בשנת ת״ן (1690), היה תלמיד מובהק לרבי משה בירדוגו הידוע בשם הרב המשבי״ר. והיה בן אחותו של רבי חביב טולידאנו. הוא היה תלמודי והיה שקוד על תלמודו ללא לאות, ואפילו יום אחד הוא לא ביטל עיסוקו בתלמוד. הוא סיים את התלמוד ששה פעמים. בשנת הת״ץ (1730) התמנה לדיין בבית דינו של רבו. כשנפטר המשבי״ר התמנה רבי משה אדהאן לאב״ד, לאחר פטירת רבי משה, התמנה רבי חיים טולידאנו לאב״ד. ועם פטירת רבי חיים, התמנה אחיו רבי יעקב לאב״ד, משנת התק״י(1750) עד אייר תקל״א (1771) שבה הוא נפטר. רבי יעקב היה המוליך והמביא בכל ענייני העיר מכנס. רבי יעקב היה עומד על דעתו גם לפני גדולים, ודומה שהנהיג משרתו ברמה, ודברים אלו עוררו סביבו מחלוקות. אחת מהן המתוארת כאן לראשונה. רבי יעקב היה יוצר פורה וחיבר ספרים מקיפים בתחומים שונים: 'אהל יעקב' ג"כ (ירושלים תשנ״ז), ביאור על רש״י והרא״ם על התורה; חיבר חידושים על רוב התלמוד (לעשרים וחמישה מסכתות) פורסמו מהם ג' כרכים בשם 'ברית יעקב' (ירושלים תשנ״ז); נותרו בכתבי יד 'רוח יעקב' דרושים; חיבור על ד' חלקי שו״ע; חיבור על אגדות הש״ס, ושו״ת. הוא כתב הערות לחיבורי המשבי״ר, דרשות וחידושי ש״ס.
הרה״ג חיים בה״ר יהודה טולידאנו דמן סאלי זצ״ל, תלמיד מר״ן המשבי״ר, נולד בערך בשנת ת״ס ונלב״ע בי״א שבט התקמ״ג(1700-1783). בשנת תק״ט מצאנוהו חתום עם חכמי הדור. כמה הערות בערך ממנו נדפסו בראש משביר – חידושי ש״ס. בשנת התק״י עבר לסאלי וכיהן שם בדיינות מעל לשלשים שנה, בענוותנותו ונדיבות לבו היה רצוי לכל בני קהילתו. חיבר שו״ת מהרח״ט דמן סאלי, ליקוטי דינים, דרושים וקינות, גם 'קונטרס הנפטרים' הכולל שמות ותאריכי פטירותיהם של רבני המערב משנת הדע״ת עד התקל״ג(1714-1773). ולעת עתה לא פורסם כלום מיצירתו.
התעודה היא בכתב ידו של רבי חיים וחתום עליה. בקיפולי המכתב חלו קרעים וחסרו מלים אותן סיננו בסוגריים רבועים.
התעודה
ארזי הלבנון, השרידים אשר ה' קורא, שלומי אמוני ישי, הדיינים המצויינים כהה״ר שאול בן דנאן נר״ו וכהה״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכהה״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכהה״ר מתתיה סירירו נר״ו ישמרם השומר אמת לעולם, אכי״ר.
אחר ההתפקדות בשלום מעכ״ת שירבה ויגדל, אכי״ר.
היתה זאת מצאתי על אודות חאליווא, אשר הסית והדיח ברוב פית[ויו] והדחותיו לכל הנלוים אליו חיללו שמו ית' ברבים, בהוסדם יחד על משי״ח[מורינו שיחיה.והכוונה לרבי יעקב טולידאנו.] ה', וקמו נגדו, ובתוכם יש בהם שור מועד, לא נעלם ממעכ״ת, שהוא איש ריב ומדון והוא בז לכל אדם, ושיסו אותו בו. ופער פיו ודבר סרה נגד הרב שבעירו בפני ההמון ל״ו עליכם, כולם בכלל ח״ו בָּנִים לֹא־אֵמֻון בָּם. והם חושבים שבזה יתמעט ח״ו כבוד הרב ויגדל כבודם, ותהי להיפך דאדרבה ירד כבודם עד עפר, דאם בארזים וכו'.
ואומר אני דאם אלו יועילו מעשיהם והעלימו עין מעלבון זה, חוששני דגם על דפני לבו יעבור כוס זה ח״ו, שמהם יראו אחרים ולמדו גם הם להתקומם נגד רבותיהם יש״ץ. ומעכ״ת לא די שלא דחיתם אותם בשתי ידים ולא קנאתם לכבוד משי״ח ה', לשפוך עליהם חרון אף וחימה עזה, על שחיללו את הי ברבים, שמימי אבותינו לא היתה כזאת בישראל, אלא אדרבה נתתם להם יד להחזיק בטומאת״ם ולהגדיל את המחלוקת. [ומה] ששלחתם להתנצל בעדם לפני הרבים [-] האם זה מהלכות דרך ארץ, לכתוב למאריה דאתרא שנהג נשיאותו בימי מוריי הרב מוהריב״ע [ומורי,] הרב יעב״ץ חלקם בחיים, ודן לפני מורי הרב המשבי״ר זלה״ה, והיה דן עם מהר״ם אדהאן זלה״ה, לו'[מר] לו למה יאסור הכלים, אין זו אלא כשגגה היוצאת וכוי, לדחות מעל פניהם דברי המסית שהלך למחניכם הק', ופרע שכירות אדם ובהמה ממעות אשיזא, [מס פנימי שהקהילה גובה ממכירת בשר].
אשר הם מקובצים ממעות עניים ויתו'[מים] ואלמנות. והיה לכם להפוך שליתו על פניו ולוי[מר] לו יפה שתיקה לחכמים, דודאי רב העיר אלולי שנתברר לו יצתה טריפה מידם לא אסר הכלים.
ובפרט שאותו מנהיג שנגררו אחריו השוחטים החדשים אע"פ שאיני מכירו, שמעתי דיבת רבים במחנינו זה אומרים, שיצא עליו ש״ר[שם רע] בקלא דלא פסיק שבא על חותנתו חמ״ה.[ חוץ מן הכבוד. חותנתו = חמותו]. וקורא אני עליהם כד רגיז רעיא על ענא עביד למשכוכיתא סמיותא, ונסתלק מאומנותו בכפר אגראי, [אגוראי, כפר נמצא בסביבות העיר מכנס].ואחר כמה שנים החזירוהו ועשו לו סניף להיות עמו. ולא האמינו בו בכפר קטן אלא בצירוף אחר עמו. ובא למכנס העיר הגדולה והוא שוחט לבדו, דהאחרים העומדים על גבו כליתנהו דמי, כיון שהם לומדים עדין ממנו ואפילו ה'[לכות] שחיטה עדין לא למדון.
הערת המחבר: רש״י בבבא קמא נב ע״א מפרש משכוכית, דבר המושך כל העדר אחריו. ולפנינו הנוסח: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא. רש״י: עביד לנגדא סמותא – לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה. כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין.
ובוא וראה אין כוונתם לשמים אלא לקנטר, שהבשר שנשחט ע״י הטבחים הרשומים אינן אוכלים אפי' אם פגע בו שבת ובשחיטת החדשים [-] שקמו אוכלים מבשרן בשמחה, אין זה אלא להעמיד דבריהם שכתבו להם שטנה נגד ה' ונגד משיחו, ולגרום להם ולאחרים מכשול ותקלה לא יום א'[חד] ולא יומים, דמכשול זה ברוב הימים הוא נמצא. כי בעוד שילמדו לא פלטי להו מחדא, או ילכו לחומרא ויפסידו ממון יש'[ראל] מחסרון ידיעה, או יכשלו באיסור עצמו ולא ידעו ולא יבינו. דאפי' את״ל שילמדו ה' שחי' כהוגן, סוף סוף שימושה יותר מלימודה ויכשלו באיסור, והנה הוא נחבא אל הכלים והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו כבולעו כך פולטו, והמכשלה תחת ידם, ויד כל מי שהחזיק בידו והעמידם, וחוששני למאן דתני לכו מחטאת, אם לא תעירו ותעוררו אזן קהל מכנס לדבר אליהם דברים קשים, כי רב עונשם אם יטו ימין ושמאל מכל אשר יא'[מר] להם רב העיר, פן יכוו בגחלתו ובגחלת עון גדול כזה.
ואם אותן מנגדים אומרים שאין להם ממה להתפרנס זולת מאומנות זו, הנה אין צבור עני ויתפרנסו בפרס קבוע בלי טירחא ובלי גיהנם פתוחה מתחתיהם. כ״ז אם נאמין להם שאין להם ממה להתפרנס, אבל יודע אני נאמנה ועדי וסהדי במרומים, שאין כוונת חאליווא אלא להטיל עצמו על הקהל ולגזול את העניים. שביודעו ומכירו אני שהיה לו משא ומתן שיש בו ריוח גדול אבנים טובות ומרגליות, ועכ״ז [ועם כל זה] בפורים ובחגים היה מטיל עצמו על הקהל ונוטל [מחלק] של העניים, אף שהיתה לו מיד הכנסת בית הכנסת הי״ג [ה' יצב גבולה.]- בפורים היה דוחק את השעה ונוטל.
הרב פרופסור משה עמאר
מחלוקת בעיר מכנס בענייני שוחטים בשנת תקכ״ד(1764)