אריה לובה אליאב-עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

המפגש הראשון שלי עם יהודי המגרב־המערב היה בעת שלמדנו, כנערים הגדלים בחולות הזהב של תל־אביב הקטנה, את שירי יהודה הלוי, גדול משוררי ישראל השר ״לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. אותם ״סופי מערב״ נגלו לנו במשך השנים מבעד לחלון הספרות וההיסטוריה ושמות קסומים כמו פאס ומראקש, הרי האטלס והסהרה היו לנו יותר חומר לדמיון ואגדה מאשר למציאות של קהילות יהודיות גדולות וחיות.

והנה אנו בראשית שנות הארבעים, במלחמת העולם השנייה, חיילים ארץ־ישראלים צעירים מתנדבים לצבא הבריטי, רודפים דולקים במדבר המערבי אחר האיטלקים והגרמנים יחד עם צבאות המחנה השמיני של גנרל מונטגומרי, שם אנו פוגשים לראשונה יהודים שהיו, אף כי זמן קצר בלבד, תחת מגף הגרמנים, והם יהודי לוב. את שרידי קהילותיהם הקטנות בדרגה וברצ׳ה שיחררנו בתחילה ואחריהן כבשנו את בנגזי וטריפולי על רבבות היהודים שבהן.

במפגש הזה נתקלנו, חברי ואנוכי, לראשונה בתופעות שנחזור וניתקל בהן שוב ושוב: העיניים היהודיות המבוהלות, אי־האמון הראשוני כי אמנם הגיעו המשחררים, ההלם המעורב בשמחת־פתאום למראה מגיני דוד על מכוניות של חיילים יהודים, פגישות של נשיקות מעורבות בדמעות בינינו ובין היהודים. לאחר מכן הארגון שראשיתו מאולתרת והוא דואג לאספקת מזון ולבוש לנצרכים ולפליטים, לפתיחת בתי־הכנסת ולתפילות ההודיה, ואנו מוזמנים לעלות לתורה על־ידי חכמי הקהילות ורבניהן ואחריתו – הוראת עברית על־ידי מורים מתנדבים מבין החיילים הארץ־ישראלים והקמה מחדש של תנועות נוער ציוניות (בכל יחידה ארץ־ישראלית בצבא הבריטי היה נוסף על הפיקוד הצבאי הרגיל וה״נורמלי״ גם פיקוד מחתרתי של ״ההגנה״ שעסק ברכישת נשק, בהצלה, בהגשת עזרה ובארגונם כמחזיקי נשק מגן).

לא חלף זמן רב מעת שנפגשנו עם יהודי לוב, ונציגי ״ההגנה״ החלו לארגן בתוכם הן תאי הגנה עצמית והן קבוצות קטנות אך נבחרות של מועמדים לעלייה (״בלתי־ חוקית״) לארץ־ישראל. וכיצד מעלים תוך כדי מלחמה יהודים מלוב לארץ ? פשוט מאוד: לוקחים בחורים צעירים מביניהם, בעיקר מבוגרי תנועות הנוער הציוניות שהיו קיימות עוד בעבר בלוב, מאמנים אותם בתוך המחנות שלנו בתרגול צבאי, מלמדים אותם מושגי יסוד אחדים בהתנהגות צבאית וכמה מלים ומשפטים צבאיים באנגלית, מלבישים אותם מדי חיילים שלנו, מציידים אותם בתעודות חיילים ״מפוברקות״ היטב ונותנים להם שמות פשוטים וסבירים (כהן, לוי וכיוצא באלה)

 

וכך משלחים אותם ל״חופשה״ לארץ־ישראל. חופשות כאלה היו ניתנות לחיילים שלנו אחת לכמה חודשים ועתה היה כל אחד מחיילינו (כמובן רק כזה שהיה בסיד העניין) לוקח תחת חסותו שניים־שלושה ״חיילים״ מצעירי יהודי לוב. בבואם היה החייל האמיתי שלנו מביאם למקום מחבוא וקלט של ״ההגנה״ ומשם היו נבלעים לתוך הישוב. שנים אחדות לאחר שעזבנו את לוב ואת יהודיה המשוחררים מעול הנאצים, בזמן שהיינו בחזית אירופה עסוקים בהצלת שארית הפליטה במבצעי הבריחה וההעפלה של שנות 1948-1945, נפגשתי שוב עם יהודי המגרב והפעם לא כנעזרים, אלא כעוזרים ומסייעים. בחורף 1947 פקדתי על ה״אולואה״, אניית המעפילים של ״ההגנה״ שנשאה על סיפונה ובבטנה מעפילים פליטי השואה, רובם נשים שניצלו בנס ממחנות ההשמדה לאחר עינויים וסבל ומצאו מקלט בשבדיה.

ה״אולואה״, ספינת מלחמה אמריקנית זקנה, שאותה הפכנו לאניית מעפילים, היתה בדרכה משבדיה לחופי הארץ, וכאשר התקרבנו, לאחר מסע מלא הרפתקאות, סערות וסיכונים, לחופי אלג׳יריה, היינו זקוקים לעזרה: מים, דלק, מזון להמשך הדרך. השלכנו את יהבנו על יהודים שנמצאו באלג׳יר וקיווינו שיעזרו לנו.

וכך כתבתי ביומן האניה:

״החלטנו כי ניכנס לנמל אלג׳יר. ב׳ספר הנמלים׳ שבידנו חיפשנו סוכן אניות בעל שם שצלילו יהודי. מצאנו כי מר סמי כהן עונה לדרישה זו. התקרבנו לנמל אלג׳יר והברקנו למר כהן כי אנו מבקשים עזרתו בהצטיידות בדלק, מים ומזון. מרחוק דומה אלג׳יר לחיפה. עוד במרחק ניכר מן הנמל הורדנו את כל המעפילים מהסיפונים וכיסינו היטב את הפתחים. אנו נכנסים זו הפעם הראשונה לנמל של עיר מזרה־תיכונית. הרבה מאלה שיטפלו בנו עשויים להיות ערבים.

נכנסנו לנמל בשעות הבוקר. הנמל המה מתנועה ורציפיו שקקו המון אדם. ערבים בבורנסים לבנים, צרפתים לבושי אזרחית, חיילים במדים, וכמובן, יהודים.

סמי כהן היה יהודי קטן קומה, שחור עיניים ושער, זריז וחייכני, שהאנגלית שגורה בפיו. הוא עלה לגשר, התייצב בפנינו בקידה קלה ושאל לרצוננו. הסברתי לו כי אנו זקוקים לדלק, מים וכן מזון – ירקות, פירות ולחם טרי.

כבדרך אגב שחתי:

׳סלח לי, מר כהן, אני מבין כי אתה יהודי ?׳

הוא היסס רגע קט:

׳בוודאי, אני יהודי.׳ בוודאי לא ציפה לרוב נחת ממה שיבוא לאחר השאלה הזאת.

אמרתי לו:

׳מר כהן, אנו מובילים באניה זו כאלף יהודים משבדיה לארץ־ישראל.׳

האיש תלה בי זוג עיניים שחורות כפחם. פניו החווירו כסיד. ראיתי כי הוא מחזיק במסעד הכסא לבל ימוט. ׳שמע ישראל,׳ אמר בקול חנוק.

שתק רגע ועבר לאנגלית :

'אני יודע על עבודתכם הקדושה, אך איזה זכות נפלה בחלקי לראותכם פנים־אל־פנים.׳

לקהתי את סמי כהן והורדתיו לבטן האניה. הוא הלך ובכה, הלך ובכה. נשק וליטף את נורית, הילדה המעפילה הקטנה. והוא ממלמל וחוזר בעברית: ׳אחינו בני ישראל, אחינו בני ישראל.׳

הזרנו לגשר.

סמי כהן אמר לי:

׳ראה אדוני, התעודות שבידכם כשרות; אך אני מציע שאביא אליכם את ידידי הטוב, קומנדאן ז׳ק פיקו, שהוא מפקח חשוב בנמל. הוא איננו יהודי, אך יחסיו עם יהודי אלג׳יר, ובעיקר עם סוכני האניות היהודים, הם מצוינים. אין כל חשש אם אספר לו מה שראיתי באנייתכם. הוא יושיט עזרה. הוא יצייד אתכם בתעודות נוספות, שאולי תזדקקו להן בדרככם מזרחה.׳

הסכמנו מיד. לאחר שעה קלה חזר כהן ועמו הקומנדאן ז׳ק פיקו, צרפתי כבן שישים, נמוך קומה, אף נשר וזקן אפור ומטופח, על ראשו ברט באסקי רחב מידות.

ז׳ק פיקו ירד וישב בין המעפילים. הוא ניסה לדובב אחדות מן הנערות בצרפתית וכאשר לא עלה הדבר בידו עבר לגרמנית עילגת. הוא הוציא תמונה מכיסו, תמונת נער יפה עיניים ובהיר שער. ׳זהו בני היחיד,׳ אמר הקומנדאן. ׳הוא נפל לפני כשנתיים בלחמו למען צרפת נגד הנאצים בשורות ״המאקי״. כמוני כמוכן, גם אני קרבן הנאצים. אני מעריץ את אומץ לבכן.׳

שעה ארוכה ישב הקומנדאן בין הבנות והבנים ושמע את המוצאות אותם. עלינו לחדר הקפטן והקומנדאן השיב את רוחו באקוויט דני טוב. הוא הוסיף לנו חותמת משלו שהכשירה אותנו במשנה תוקף להמשך המסע.

התנשקנו עם סמי כהן. נפרדנו בלבביות משניהם. האניה כבר תודלקה מחדש, קיבלה את מנת המים וגם שקי הלחם וסלי הירקות והפירות אוחסנו. ביקשנו ממר כהן, על כל צרה שלא תבוא, שמות של סוכני אניות וסתם יהודים טובים בנמלים האחרים שלאורך חופי צפון־אפריקה הצרפתית. ה׳אולואה׳ הרימה עוגן והפליגה מזרחה לאורך החוף״.

 

ואמנם לא עברו ימים רבים ושוב היינו מיטלטלים לאורך חופי צפון־אפריקה, הפעם ליד חופי תוניס. היה עלינו להיכנס לנמל תוניסאי ולבקש עזרה.

אני מצטט שוב מיומן המסע של ה״אולואה״:

״הגענו לעיר הנמל הקטנה והעתיקה סוסא, במזרחה של תוניס. שוב נתרוקנו הסיפונים. האנשים נבלעו בבטן האניה. אנו מבקשים סוכן יהודי על־פי הכתובות שהשאיר בידינו סמי כהן מאלג׳יר.

הסוכן הגיע תיכף לאחר שעלו אנשי שלטונות הנמל. הופתענו לראות עמו גם איש קשיש נשוא־פנים, זקן הדור יורד על מידותיו, לבוש שחורים ומגבעת על ראשו האציל. רב יהודי ? כן, זה רב העדה בסוסא, החכם דוד בוקובזה. עד מהרה הסתבר לנו מה טיבו של ״הטלגרף היהודי״ במגרב. מאלג׳יר יצאה השמועה לכל ערי החוף בצפון־אפריקה:

׳אניית פליטים יהודים ושמה ״אולואה״ שטה לאטה לאורך החופים והיא מבקשת מקלט ועזרה.׳ קהילת סוסא נדרכה וציפתה.

סיפרתי לרב, שדיבר עברית צחה, יפה וברורה, מקצת הקורות אותנו. הורדתי אותו אל האולמות. הראיתי לו את ספר התורה. הרב נישקו וחיבקו בחוזקה. הצגתי בפניו קבוצת נוער דתי שהיתר, בין המעפילים. הרב בירך את כולנו חזור וברך. לפני שנפרד מעלינו אמר :

׳מהיום אתפלל תפילת הדרך לשלומכם, עד הגיעכם לחופי ארצנו הקדושה.׳

בסוסא שהינו שעות ספורות. לפנות ערב הרמנו עוגן. אז נתקלנו בחוויה בלתי־צפויה לגמרי. עוד אנו מתרחקים מן המזח, והנה הגיעו במרוצה מאות יהודים והצטופפו על המזח מולנו. גברים, נשים, זקנים, ילדים ובעיקר נוער. ׳בון וויאז׳!׳ – עלתה הקריאה מן החוף. ׳שלום אחים, שלום!׳

עמדנו על הגשר ועל הסיפונים. מאות המעפילים ענו להם בהנף יד, כשעיניהם דומעות מהתרגשות״.

אריה לובה אליאב

עם יהודי המגרב בעלייה ובהתיישבות

עמוד 174

חלוצים בדמעה
הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מרץ 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר