פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 2/5

יהדות-מרוקו

 

כזכור, בוועידת אלג׳זירס קיבלה צרפת מנדט על מרוקו, אלא שהיעדר הסכם רשמי עם הסולטאן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה, וטרם הצליחה צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. זאת הייתה תקוותם הגדולה של יהודי מרוקו, כפי שנכתב בעת ההיא בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.

הגנרל ליאוטי, שנתמנה על ידי ממשלת צרפת לפקד על אחד הגדודם הצרפתים במרוקו, סבר כי צרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו בכל דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע בכך שכיבוש פאס, הבירר המלכותית, תביא לסוף התקופה רוויית התהפוכות. וכך, מלווה בגנרל מואניה, ששימש כציר צרפת בטנג׳יר, הגיע לפאס ביום ו׳ בניסן תער"ב (24 במרץ 1912) במטרה לכפות על הסולטאן את הסכם החסות, שבו תועבר הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. מאוחר יותר סיפר, כי כשהגיע לעיר הריעה לכבודו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות, וילדי המלאח קיבלו אותם בשירת ההמנון הלאומי של צרפת. היה זה רגע של שמחה עצומר עבור יהודי פאס, שראו בכך את קץ הפרעות שהתרחשו בהם מעת לעת.

בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, כשמולאי אלחאפיד עמד חסר אונים אל מול הכוחות הזרים, ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה עם הצרפתים, חתם בעל כרחו ביום שבת י״ב בניסן (30 במרץ 1912) על ׳הסכם פאס׳, זאת לאחר לחץ שהופעל עליו בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו. לאחר חתימתו על הסכם זה, הפכה מרוקו באופן רשמי למדינת חסות של צרפת. במסגרת זו מינו נציב עליון צרפתי, וכן פקידים צרפתים רבים על משרדי הממשלה. הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של הסולטאן, וכן תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו, ואילו הסולטאן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו.

רבים מתושבי מרוקו המוסלמים ראו בכך בגידה של הסולטאן בכך שחתם על הסכם זה. הסולטאן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, כאש בשדה קוצים.

על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב, כי הייתה זו תדהמה כללית, כשהסכם זה נתפס כשטר מכירה, וכל העיר מהמשפחות המיוחסות וחכמי הדת ועד אחרון מוכרי הירקות, גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, מכר לנוצרים חלק מאדמתם לאסלאם. שקט כבד עטוי אימים עטף את העיר.

ומאידך, הקהילה היהודית בפאס שעד כה ניצלו פעמים רבות מן הפרעות אודות לחומות המלאח שסיפקו הגנה, עתה משנוספה נוכחותם של הגדודים הצרפתיים, העניק הדבר ביטחון רב לתושביה היהודים, עד שלא חששו עוד ולא הסתירו את חפצי הערך שלהם, מבלי שחזו את העתיד לבוא עליהם…

עוד לפני הפרעות בפאס, אירע מאורע שהשלכותיו הכבדות התבררו רק לאחר מכן. ביום שישי ח׳ בניסן תער׳׳ב (5 באפריל 1912), בעיצומם של ימי חול המועד פסח, חג חירותנו, כשבחג זה אנו מסמלים לעצמנו ולעולם כולו את בשורת החירות, הרי שבאותם ימים הפחד והדאגה קינן בלבם של יהודי המלאח בפאס, וימי השמחה הוחלפו בעצב ובדאגה. ביום זה עבר הצבא המרוקני מבית לבית, בהוראת הצרפתים בעלי חסותם, והחרים את כל הרובים והתחמושת שהיו בידי האוכלוסייה בפאס. אלא, כאילו במקרה, החיפושים הראשונים של החיילים התבצעו בקרב תושבי המלאח דווקא, בטענה שאלה סיפקו את הנשק לשבט הברברים. הייתה זו האשמה שפלה ביותר, שהרי היה ידוע היטב שהעוינות של השבטים הללו הופנתה בראש ובראשונה כלפי היהודים.

כדי לעודד את יעילות הפעילות של החיילים המרוקנים, הבטיחו להם המפקדים הצרפתים סך 50 פרנק אם ימצאו מסתור נשק או תחמושת. החיילים המרוקנים שהיו חדורי שנאה כלפי היהודים, נהגו בהם בבריונות והשליטו טרור. הם לא הסתפקו בחיפוש רגיל, אלא עקרו את דלתות החנויות והבתים במלאת, תקפו את הנשים והיכו את התושבים במקלות כפי שניתן היה לצפות מראש, החיפוש הזה הביא לשלל מועט ביותר לעומת חיפושים דומים שהתבצעו בבתי המוסלמים לאחר ההתקומות, שם התגלו למעלה מ־30,000 רובים.

מאוחר יותר סיפר עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס המרוקנים הטמינו בערמומיות תרמילי תחמושת בחנויות היהודים כדי לסחוט כסף מבעליהן. חנווני צעיר שהואשם בהסתרת תחמושת, הובל באלימות רבה בליל שבת לחנותו, ושם לפי פקודת הקצין הצרפתי ׳במסגרת החקירה׳ נענש בהלקאה אכזרית שהותירה אותו מת יותר מחי.

נקדים ונספר, כי עדותו של עמרם אלמליח לאחר הפרעות, ערכו לא יסולא בפז. הוא תיאר במכתביו למשרדי כי׳׳ח בפריז את התריתל שעה אחר שעה, יום אחרי יום. התכתבותו היא עדות ייחודית, לא רק בשל תיאור ההתרחשויות, אלא גם בשל אומץ לבו של אדם שטרם מלאו לו 34 שנים. הוא הגיע לפאס רק לפני שלוש שנים, אך חש מחויבות עמוקה לקהילה.

מקרי האלימות הללו עוררו סערה במלאח, שתושביו כזכור קיבלו בהתלהבות לא רק את הגדודים של הצרפתים אלא גם את השגרירות החדשה. אלמליח פנה במחאה חריפה לנציב העליון, ובדרישה לפעולות עונשין חמורות כנגד החיילים האשמים, אולם לא נערכה שום חקירה, ומחאותיו רק ליבו את רגשות הנקמה והכעס בקרב החיילים המוסלמים. שפע הסחורות שהתגלו לעיניהם בעת החיפוש בחנויות היהודים ובבתיהם רק עוררו את חמדנותם. התמרמרות היהודים, שנותרו עתה חסרי הגנה, נבלעה רק ימים אחדים לאחר מכן בתוך אירוע איום הרבה יותר.

אזהרות רבות הגיעו אל הצרפתים לקראת התקוממות שתתפרץ. הסולטאן עתיד היה לעזוב את העיר ביום רביעי ל׳ בניסן תער״ב (17 באפריל 1912), כשבוע לאחר חג הפסח, ולעבור לרבאט. הידיעה על עזיבתו עוררה זעם רב בקרב הקהילה המוסלמית בפאס, שעדיין הייתה שרויה בהלם מעצם חתימת הסכם החסות לפני כן. הזעם נבע בין היתר מחשש מפיחות במעמדה של הבירה ואבדן הזכויות המיוחדות של תושביה. נפוצה שמועה שהסולטאן ביקש לנטוש את הבירה כדי להימלט מהמהומות שבוודאי תתחוללנה ברגע שהחתימה על ההסכם תיוודע ברבים. הגנרל מואניה שעזב עמו, הותיר מאחוריו פחות מ־1,500 חיילים במחנה ׳דאר אלדביבג׳, במרחק שני קילומטרים מהמלאח. גדודי הצבא המרוקני, שהיו תחת פיקודם של מפקדים צרפתים, מנו כ־5,000 איש.

ביום רביעי, היום הצפוי לעזיבתו של הסולטאן לרבאט, נודע לגדודים המרוקנים על כללים חדשים שנקבעו במועצה הצבאית, ובעיקר החיוב לשאת מעתה תרמיל על גבם, וכן את האוהל וכלי הבישול, בדומה לגדודים הצרפתים. עד עתה, המוסלמים המרוקנים לא נהגו לשאת משא על גבם, ומעמסה זו באופן מסורתי הייתה שמורה ליהודים שחויבו לשאת את משאיהם. נוסף על כך, מעתה קיבלו את ארוחותיהם במתקן הצבאי, ולכך הופחתה משכורתם. הדבר השפיע על כמות הכסף שנותר להם לבזבז ברובע הנודע לשמצה מולאי עבדאללה, ועובדה זו הכעיסה אותם עד מאוד.

החיילים המרוקנים שלא יכלו לסבול השפלה זו, קיללו את מפקדם הצרפתי והודיעו שהם מסרבים לסחוב את ה׳ברדע׳ (אוכף הפרדה) של בהמות המשא: "אנו איננו חיילי היהודים", הם הצהירו, "אלא חיילי הסולטאן". הגידופים הידרדרו במהרה להתקוממות. באכזריות רבה הם ערפו את ראשם של מדריכיהם הצרפתים, שיפדו את ראשם במוטות ונופפו בהם ברחובות. בהתפזרותם בעיר המוסלמית הם צרחו: ״נגמר האסלאם!" וקראו למלחמת ג׳יהאד – מלחמת קודש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר