פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 1/5
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה
תחילת המאה ה־20, שנת תער׳׳ב (1912).
הימים הם ימי מאבק בין מעצמות אירופה על השליטה במרוקו. כבר בסוף המאה ה־19 חמדו המעצמות להשתלט על מרוקו, שהייתה תחת שליטתו של הסולטאן מולאי אלחסן, בשל משאבי הטבע שלה, ומיקומה האסטרטגי בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, וכן בגלל חולשתו של היורש הצעיר, הסולטאן עבד אלעזיז. את הבלבול מנצלת צרפת כדי להגביר את אחיזתה במרוקו. המעצמות האירופיות לא שמחו על הצלחתה של צרפת במרוקו, מה שהוסיף ליריבות בין צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד, שחפצו כולן לכבוש את מרוקו.
ביום י׳׳ט בטבת תרס״ו(16 בינואר 1906), התקיימה וועידת אלג׳זירס בספרד, בה נטלו חלק המעצמות האירופיות וארצות הברית. במסגרת הוועידה הוסכם, כי צרפת תקבל מנדט על מרוקו, שאותו היא הסכימה לחלוק עם ספרד. ברבאט ובקזבלנקה הוקמה תחנת משטרה צרפתית, ובטנג׳יר תחנת משטרה צרפתית וספרדית. כתוצאה מכך, החלה התמרמרות רבה בקרב האוכלוסייה המרוקנית, שראתה בכך השפלה רבה על כניעתם.
עם חדירת צרפת למרוקו, הקהילה היהודית בקזבלנקה, שמנתה כ־6,000 אנשים, החלה להתפתח. הצרפתים החלו לבצע עבודות פיתוח בנמל קזבלנקה, כחלק מאחיזתם באזור, וכן בנייה של מסילת רכבת. אולם מאות מוסלמים מאזורי מרכז מרוקו, שלא יכלו להשלים עם עובדת כניעתם לצרפתים, פרצו ביום י״ט באב תרס״ז (30 ביולי 1907) לאתר הבנייה של מסילת הרכבת, החריבו אותו וטבחו בפועלים האירופים. תגובתה של צרפת לא אחרה לבוא, וביום כ״ה באב (5 באוגוסט) הפציצה ספינת המלחמה הצרפתית את העיר, וההפצצה עוררה פרעות בקזבלנקה.
וכמו במקרים רבים בעבר, היהודים הם הקרבן של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית. שנים אלו היו מהשנים הקשות שידעו יהודי מרוקו, והם היו השעיר לעזאזל המסורתי של כל התסיסות.
כחלק מהפרעות בקזבלנקה, פרצו שבטים מוסלמים אל המלאח, ובמשך שלשה ימים בזזו, שדדו, הרגו ואנסו. 30 יהודים נרצחו בפוגרום זה, כ־10 נפצעו פצעים אנושים, והנשים והילדות היהודיות סבלו מהתעללות פראית. כ־4,000 יהודים שנותרו חסרי כל, נטשו את המלאח והצטופפו סביב בניין הקונסוליה הצרפתית כדי למצוא מחסה. אחדים מהם הצליחו לנוס אל הנמל, אך שם הם הוכו ונרדפו עד לתוך המים, הם עלו על סיפונן של אניות שעגנו לרוחב הנמל, ונשארו שם ללא מזון ושתייה במשך כמה ימים. התושבים העניים ביותר התבצרו במלאח, אשר נהרס לחלוטין, ומאות פליטים יהודים ברחו ומצאו מקלט ביישובים סמוכים. רבים לא הצליחו להימלט ואותם שבטים מוסלמים התעללו בהם עד זוב דם. מכתבים מאותה תקופה מתארים את קבוצות החירום שהתאגדו כדי לחפש בתנאים מסוכנים ובאזורים מרוחקים שבויות יהודיות, שנישבו על ידי אותם פורעים, וכמה מהן אף הוכרחו להתאסלם.
בעקבות המהומות בקזבלנקה, עלו גדודים של חיילים צרפתים לחוף העיר מספינת המלחמה, כדי להגן על בניין הקונסוליה ועל אנשיהם, שהיו נצורים על ידי השבטים המוסלמים המורדים. אך אותם שבטים ניצלו את המצב, ופלשו לבתי התושבים כדי לשדוד את המקום. כיבוש העיר קזבלנקה והסביבה על ידי הצרפתים, העצימה את העוינות באוכלוסייה המוסלמית. העוינות הזאת התפשטה במחוז כולו ואיימה גם על היהודים, ומצבם הפך מסוכן אפילו בערים הגדולות.
כאשר הושב לבסוף הסדר על כנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע. המראה היה נורא. ברחובות המלאח היו גופות הקרבנות מושלכות בביזיון על פני האדמה, וכך גם תכולות הבתים כמו בגדי כותנה ומזון מקולקל. בתים רבים היו שרופים. יהודים רבים שהתחבאו במקומות מסתור מאז ההפגזה הראשונה, יצאו עתה אל הלא נודע. רבים מהם פצועים, חיוורים ומיוסרים. כמה מהם התגלו רק לאחר החפירה בהריסות. אחת היהודיות שהתחבאה במרתף בית, חילצוה והעלוה לאניית הצלה אל העיר טנג׳יר, היא הייתה מפוחדת ומבוהלת ולא הצליחה להוציא הגה. רק כשהגיעה אל מקום מבטחים סיפרה על בנה התינוק שהחביאה בפינת המרתף במשך שלושה ימים, ללא אוכל ומים, כדי להצילו ממוות.
היה זה רק תחילתו של פרעות ביהודים, שאיש לא צפה את אשר עתיד להתחולל על היהודים במרוקו
בתקופה שלאחר הפרעות בקזבלנקה, תוארו במכתבים שנשלחו על ידי נציגי כי״ח(כל ישראל חברים) למשרדי הארגון בפריז, את הפגיעות שנערכו ביהודי מרוקו, ההתקפות, הרציחות והטבח בערים ובכפרים רבים, והם נפוצו ברחבי הממלכה. בין היתר באזימור, בדמנאת, בפאס, במראכש, במכנאס ובצפרו. השבטים המורדים במרוקו שעל חוף האוקיינוס האטלנטי איימו כי יקיפו את הערים במצור, מה שהביא לגלות המונית של האוכלוסייה היהודית במזאגאן. כמו יהודי קזבלנקה, גם הם מצאו מקלט בסטאת, הממוקמת 70 ק״מ מדרום לקזבלנקה, ובה ניהלה צרפת מלחמה ממושכת כדי להשליט את הסדר.
כבר קודם לכן, ביום ח׳ בטבת תרס״ד (27 בדצמבר 1903), פלשו לעיר סטאת שבטים אחדים של ברברים, רועים וחורשים, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. השליט עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. על אף שאף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים ושאינם מוגנים, כשכולם נשדדו מרכושם ללא רחמים, עדיין היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו.
אותם פורעים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, הותירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הפורעים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכל.
אך כאן לא הסתיימו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדה בת 12, חוותה התעללות כה אכזרית בידי אחד הפורעים, עד שפניה היו מעוותות וכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה, הופשטו באכזריות נוראה על ידי הפורעים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור ולגשם.
בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים, גברים נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. אחד הילדים אותר רק כעבור 24 ימים, כשהוא רעב ללחם ורועד מקור. רבים מן הפליטים, כ־700 במספר, צעדו בצעידה נוראית עד לקזבלנקה, בקור וללא פת לחם, כדי להימלט מזעמם של הפורעים.
מספר שנים לאחר מכן, ביום ט׳ בשבט תרס׳׳ח (12 בינואר 1908), אחד מהגדודים הצרפתים בפיקודו של הגנרל אלבר ד׳אמד, עזב את קזבלנקה והמשיך לעבר סטאת. לאחר שהצליח לסלק את הגדודים המרוקניים, נכנס חיל הרגלים הצרפתי מספר ימים לאחר מכן לסטאת, שהייתה נטושה, פרט ליהודים. הם לא נסו עם המוסלמים, אלא בחרו להפקיד את גורלם בידי החיילים הצרפתים, מחשש שאף הם ינדדו אל הלא נודע, וחיכו להם בדגלים לבנים. עם עזיבת הצרפתים, התפרצו הערבים לתוך המלאח כדי לחסל את היהודים, בשל קבלת הפנים שערכו לצרפתים. כ־40 יהודים נשחטו ונטבחו בפרעות אלו. כשהצבא הצרפתי עבר שוב דרך סטאת, שבועיים לאחר מכן, הוא גילה אלמנות ויתומים אומללים מתחננים לפניהם שייקחו אותם לקזבלנקה, תוך שהם כלואים בתוך מבנה, מפוחדים וגוועים מרעב.
עלייתו של הסולטאן מולאי אלחאפיד לשלטון, לא שיפרה ולו במקצת את מצב היהודים בעיר הבירה פאס. באוכלוסייה של כ־100,000 נפשות, היהודים מנו כעשירית מן התושבים, כ־12,000 נפשות. ביום י׳ בטבת תרס״ח (15 בדצמבר 1907), המורדים שחברו למולאי אלחאפיד נכנסו בכוח לפאס, בזזו את בנייני המיסים, את השווקים, את הדואר הצרפתי ואת המלאח הייתה זו תחילתה של תקופה שהתרחשו בה פגיעות אכזריות ביהודים של פאס, שכן המורדים ראו בהם משרתים של הכובש הצרפתי, שנואי נפשם. הסולטאן היפר את כתב הזכויות שהעניק אביו למשה מונטיפיורי בשנת 1864, ולמרות הבטחות הסובלנות שהוגשו בכתב לציר הצרפתי בפאס, הוא אילץ את היהודים לעבוד במפעלי אבק שריפה ובאורוות, ללא שכר וללא מזון ושתייה. הווזיר שלו רדף אותם, הכריח אותם לעבוד בשבת, ואפילו ביום הכיפורים, ולא היסס להעניש אותם במלקות.
מאוחר יותר נאסר על תושבי המלאח, שמחלונות בתיהם ומהגגות הייתה להם תצפית על פנים הארמון, להביט בו. העונש על הפרת האיסור היה מוות. בעקבות גזירה זו נמנעו היהודים מלפתוח חלונות ברובע היהודי, מחשש שמא מי מהם יציץ אל עבר הארמון ויסתכן בגזר דין מוות, וכך נפסקה כניסה של אור ושל אוויר צח לבתיהם. בחלק מן התקופה היו היהודים נצורים בבתיהם, מנועים מכל תקשורת ומסחר עם הרובע המוסלמי השכן.
בתחילת שנת 1911 נחטף נכדו של הרב הראשי בפאס, רפאל אבן צור, והומר בכוח לאסלאם. הילד האומלל הובא לביתו של הקאדי, והקאדי סירב להחזירו. חששם של הקהילה היהודית הייתה כבדה ביותר לשלומו של הילד, והשמועות על המרת דתו בכוח רק הוסיפו צער ויגון לבני הקהילה. רק לאחר התערבות של הקונסול הבריטי והקונסול הצרפתי, הושב הילד לחיק הוריו המתגעגעים, ולעמו שכה ייחלו והתפללו לשובו בשלום.
למהומות הקשות של תחילת שנת תרעי׳א (1911) היו השלכות עגומות על מצב היהודים. אזורים רבים הופקרו בשל חוסר האונים של המושל, והיו כפופים לשבטים שוחרי מדון. על הסולטאן הוטלה פקודה לפצות על הנזקים שנגרמו לאירופים בקזבלנקה, ולשם כך הוא הטיל על נתיניו מיסים כבדים, מה שעורר יותר את הזעם וההתמרדות של המוסלמים. ואכן, בתחילת חודש אדר(מרץ 1911) התמרד אחד השבטים כנגד השלטון, הוא ליכד סביבו את רוב שבטי הצפון, צעד לעבר פאס וצר על העיר. היהודים עקבו בחרדה מגגות בתיהם אחרי ההתפתחויות. הרעב, שתמיד הורגש במלאח, חדר עתה ביתר שאת לבתי היהודים. אין יוצא ואין בא, ואין לאבי המשפחה מהיכן להביא לחם לכלכל את ילדיו.
אך על אף רפיון ידיהם של היהודים, הם החליטו להילחם. במכתב שנשלח לכי״ח על ידי עמרם אלמליח, כשנה לפני פרעות התריתל, כתב: "על חומות המלאח שומרות קבוצות של צעירים יהודים חמושים, נחושים להגן עליו ואף לחרף את נפשותיהם. הרובה שלי טעון ובהישג ידי".
הפעם דרש מולאי אלחאפיד את סיועה של ממשלת צרפת, בנימוק שעליהם לסייע בהגנה על תושבי פאס האירופים. אולם למעשה היה לו בכך עניין אישי, להציל את כס שלטונו. ובאותו הזמן, התאחדו שבטים ברברים במצור על מכנאס בערב פסח, ודרשו את הדחת הסולטאן מולאי אלחאפיד, כדי למנות תחתיו את אחיו, מולאי אלזין. המוסלמים במדינה סירבו לכך, מתוך זהירות שאם מולאי אלחאפיד ינצח לבסוף הרי שיעניש אותם. אהרון מויאל, המנהל הצעיר של בית הספר של כי׳׳ח במכנאס, חשש שבמקרה של תקיפת המלאה הרי שבית הספר יהיה היעד הראשון, ולכך ארגן בקרב בני קהילתו את ההגנה עליו: הוא חילק להם רובים ותחמושת, וגייס כ־50 שומרים ערבים, כשהוא מציב את כולם לאורך חומות המלאה. ואכן ביום שני י"ט בניסן (17 באפריל), בעיצומו של חג הפסח, תקפו המורדים במעדרים את חומות המלאח. היהודים השיבו אש עזה, וכך עד הערב התגברו על אחת המתקפות המחודשות, כשבבוקר נסוגו הברברים.
פעולות הגנה אלו מצד יהודי פאס ומכנאס היו יוצאות דופן בהיסטוריה של יהודי מרוקו, שבדרך כלל היו כנועים לנוכח הרדיפות. אומץ הלב במעשה ההתנגדות מתוככי חומות הגטו תחת מצור, גבורתם ותושייתם, הם שמלווים אותנו עד היום הזה בהגנה על אויבינו הבאים לכלותנו.