פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 4/5

יהדות-מרוקו

איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקן הגטו היהודי, שהיה מלא ושוקק חיים, מ־12,000 תושביו. הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך שער נוסף שהיה צמוד לחומת הגן של הסולטאן, שם נתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה, נשאו ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטאן. הסולטאן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאת, אך לא נקף אצבע כדי להציל את היהודים האומללים. רק מאוחר יותר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד השערים, תמורת סכום כסף הגון שנתנו היהודים לשומר הסף המוסלמי, ושלח כרוז כדי להציע לפליטים היהודים מקלט בחצרו.

מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שכן אוכל לא בא לפיהם מאז תחילת הפרעות ביום רביעי בבוקר. הורים עמדו חסרי אונים אל מול בכייתם של ילדיהם שזעקו והתחננו ללחם ולמעט מים, ואין לאל ידם.

רק ביום שישי ב׳ באייר (19 באפריל), החל הצבא הצרפתי להפגיז את העיר, אך במלאת הביזה נמשכה. כך הושלכו פצצות גם על המלאח, והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, שהביאו למותם של יהודים שמצאו מקלט בו. הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטאן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בחצר ארמונו. ביום זה הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת ביום השבת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון, וכן במתחם גן החיות של הארמון, כשהכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל.

לקראת כניסת השבת, היום השלישי לפרעות, שלח הסולטאן ליהודים לחם וזיתים שחורים, שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם. אלא שרק לחזקים ולבריאים נותר כוח ללכת לקחת את ההקצבה של רבע לחם ולחלק לילדיהם. כך ערב אחד הוקל מעט הרעב של אותם אודים מוצלים מאש, אך כבר בימים לאחר מכן שוב נותרו אלפי יהודים בלי אוכל.

בשבת ביקר הנציב הצרפתי העליון את הניצולים שמצאו מקלט בגן החיות של הסולטאן, ופנה אליהם בדברי פיוס. בעת המפגש התמוטטו כמה יהודים מרוב רעב ונפחו את נשמתם, כשלא ניתן היה לסייע להם. הצבא הצרפתי נקט במהירות צעדים ראשונים כדי לשפר את המצב הנורא, וחילק 1,000 כיכרות לחם, וכך גם הקונסול הבריטי חילק 1,200 כיכרות. כמו כן ננקטו צעדים דחופים כדי לענות מהר ככל האפשר על הצרכים המיידים של הקהילה שמצאה מקלט בארמון. הפצועים קשה פונו לבית החולים האזרחי. מצבם הנפשי והגופני הקשה של הנפגעים והיעדר תנאי טיפול הולמים, עוררו חשש להתפרצות מגפות.

בשבת עדיין נשארה האוכלוסייה היהודית בארמון והתקיימה בזכות חלוקת מזון. מאות שהו שם, האחד על רעהו, בחצרות גדולות, במסדרונות, בתוך מחסנים ישנים, באורוות ובכל מקום שמצאו. רובם היו מעתה חסרי בית, בלא בגדים, שכבו ערומים על הקרקע או סגורים בכלובי האריות, ששימשו בעבורם מקלט, רועדים מקור וסובלים מחרפת רעב. מניין ההרוגים בפרעות עמד על 51 נרצחים, מהם 18 נשים ו־10 ילדים, כשכמה מהם נרצחו בחיק אמותיהן יחד. מספר הפצועים קשה עמד על 72 איש.

ביום ראשון ד׳ באייר (21 באפריל), עם אור ראשון, חזרו קומץ פליטים למלאח כדי לחפש את בני משפחותיהם, וכן כדי לחטט בהריסות למצוא מעט מזון עבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב.

הארמון היה רק מקלט ארעי. ולצורך שיקום הקהילה, הוקמה וועדה שחבריה היו מוסלמים, יהודים וצרפתים, כדי לפעול להשבתם לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח, שהיה חבר בוועדה זו, הגיע לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים, כדי להעריך את המצב. במשך שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד והותירה אחריה עיי חורבות. הם הביטו בהלם על ההרס הנורא, השממה והחורבן. בבתים שכל החזית שלהם נפלה, אפשר היה לראות את הקירות והמחיצות החשופות. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח, משער המלאח עד שער בית הקברות, הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בסים חסמו את המעבר.

האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית שלמה נעלמה בעשן, כשבתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו ומנורות השמן נופצו. ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. שלמה הכהן, גזבר הקהילה היהודית בפאס, תיאר ביומנו בלשון הערבית את הפרעות הללו: "בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוונותינו הרבים, וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלשה ימים, והולכים נודדים ללחם ואין, ׳ הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת ׳ (איכה ד, ה). גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן״. יומנו של שלמה הכהן נדפס תחת השם ׳יומן פאס׳, בתוך הספר ׳פאס וחכמיה׳ כרך ראשון, לרבי דוד עובדיה זצ״ל.

כך גם הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי כתבי יד וספרים של רבותינו חכמי המערב, נחרבה ונשרפה עד היסוד. מאוחר יותר, ביום כ״ו באייר(13 במאי) שלח רבי מתתיה סרירו מכתב לכיי׳ח בדבר שריפת ספרייתו. הוא פותח בתיאור המאורעות ש׳׳נפלנו בידי אדונים קשים פראי אדם אשר לא ידעו חנינה כאשר נודע בכל קצווי תבל אשר חלפו עלינו צרות רבות אשר ילאה עט לתארם וילאה שכל לציירם". במכתבו הוא ממשיך ומספר את צערו הגדול, שמלבד כך שבזזו את רכושו כפי שעשו לשכניו, עוד שרפו את ספרייתו ששכנה בבית הכנסת, שהכילה ספרים רבים אשר אין מחיר לשוויים, כשבהם 57 ספרים כתבי יד מאבות אבותיו עד חמישה דורות, וכן אחד עשר ספרי תורה העלו באש, "ונשארתי כסומה בארובה וכגוף בלי נשמה". את מכתבו הוא מסיים, כי תקוותו שריח עשן הספרים יעלה לפניהם ויעמדו לעזרתו. מאוחר יותר יספר רבי יוסף בן נאים ביומנו, כי למעלה מחמשת אלפים ספרים נשרפו, עד שבית הכנסת הפך לתל עפר. כשפינו את ההריסות, לא נותר ולו דף אחד מן הספרייה ההיא. כך שגם חלק ניכר מתורתם של רבותינו נשמתם עדן איבדנו באסון הנורא ההוא.

במשך כשבועיים, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל), נשארו כל תושבי המלאח בחצרות הארמון. שם נרכשו להם בדי קנבס כדי להקים מקלטים זמניים, ומחצלות מקני סוף חולקו לשוהים ושימשו להם למיטות.

ביום שלישי ו׳ באייר (23 באפריל), הגיע ראש הוועדה מוחמד תאזי לגן החיות, וזימן את הרבנים והאחראים. הוא ביקש מהם שיעמידו לרשותו 100 יהודים, שתמורת תשלום יפנו את הריסות המלאח. אנשים אלו חולקו לקבוצות של עשרה, ובראש כל צוות העמידו אחראי. הצבא הצרפתי העמיד לרשותם גם משמר צבאי.

הם החלו לפנות את מפולת ההריסות ולהחריב את המבנים שהיו על סף התמוססות. במשך עבודות אלו נאסרה הכניסה למלאח, בשל חשש מפני ביזה בבתים. הרשות הצרפתית הודיעה בעיר שיוטל עונש מוות על כל מי שיימצאו ברשותו נכסים יהודים. ואכן, חפצים פגומים הונחו ברחובות, ולמחרת אספו אותם חיילים והעבירו אותם לשער המלאח. לא נמצאו שם חפצי ערך, כלי נחושת או שטיחים יקרים.

עבודת הפינוי הראשונית נמשכה שבוע, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל). אז יכלו היהודים לעזוב את חצרות הארמון. מי שבתיהם היו ראויים למגורים חזרו לגור בהם, ומי שבתיהם נחרבו התגוררו אצל קרוביהם או אצל חברים. בזכות הסיוע מבחוץ יכלו תושבי המלאח לשוב בהדרגה לבתיהם, אשר תוקנו בחפזה, באופן זמני, ולחזור לחיים אומללים לאחר שנשדדו לחלוטין. כמובן שהחזרה לא הייתה קלה. הזוועות שסבלו מהן יצרו בעיות חברתיות וטרגדיות קורעות לב. אלמליח כתב על כך: ״היהודים ישובו למלאח כעדר קרבנות תמימים ששילמו בחייהם ובנכסיהם את כופר האירופים שניצלו מטבח. למעשה, ביזת המלאח, שלא נעשה דבר כדי למונעה, ושבה במשך שלושה ימים הוציאו החיילים המורדים וכל שודדי העיר את זעמם, היא שהצילה מאסון מוחלט את הרובע האירופי״.

 

ביום רביעי כ״א באייר (8 במאי), כשלושה שבועות לאחר האסון הנורא, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה היהודית התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳ ו׳איכה צאן ההריגה' – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. אחד מחכמי העיר, רבי חיים הכהן, דיבר לפני הציבור דברי מוסר ושעליהם להתעורר בתשובה. על הלוויתם של הקרבנות כתב רבי שאול אבן דנאן: ״ימתקו להם רגבי אדמתם, ותהיה נפשם צרורה בצרור החיים״.

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 4/5

עמוד 204

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר