פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 5/5

יהדות-מרוקו

וועדת השיקום טיפלה בהיגיינה ובניקיון הרובע, ובאחד מבתי הכנסת הקימה מרפאה, שם השכיבו את החולים שלא היה אפשר לטפל בהם בבית. מאוחר יותר פתח אלמליח את דלתות בית הספר של כי״ח, ששימש גם מקום לחלוקת מזון. כך חולקו גם מחצלות לנזקקים, משום שכלי מיטה, שמיכות ומזרנים נגנבו מהבתים בעת הביזה. הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו ובאירופה, כששמעו על האסון הנורא שפקד את אחיהם בפאס, נחלצו והתחילו באיסוף תרומות עבורם. אחווה נפלאה זו של יהודים שנחלצו לעזרת אחיהם, נטעה תקווה חדשה בפליטים היהודים, אך החזרה לחיי שגרה התעכבה עקב התגברות העוינות המקומית. טרם כלו קללות השנה הקטלנית, וחרב חדה עדיין הייתה מונחת על צוואריהם של יהודי המלאח במשך שבועות ארוכים.

הקרע בין היהודים לשכניהם המוסלמים היה מר ביותר, לפי שהטרגדיה אירעה זמן מועט לאחר חג המימונה. בחג זה היהודים היו מחליפים מתנות עם שכניהם המוסלמים, דבר המבטא הדדיות חברתית מסוימת.

בתי דין צבאיים הוקמו כדי להעניש את יוזמי ההתקוממות שהשתתפו בביזה וברציחות. אחדים מן האשמים הוצאו להורג ועל אחרים נגזרו עבודות כפייה. כך גם ארבעים ושמונה פורעים שנתפסו, הוליכו אותם כשהם כבולים בשרשראות ברזל דרך המלאח, שם הרגו אותם בעופרת רותחת לפני כל העם. שלטונות צרפת הטילו על האוכלוסייה המוסלמית בפאס קנס של מיליון פרנק. אף שהיה בכך מקצת מן הצדק להשיב לפורעים כגמולם, עדיין לא היה בכך נחמה לקהילה היהודית שהמשיכה לשאת את צלקות האסון על בשרם ונשמתם.

החזרת הביטחון לסביבות העיר אפשרה לרוכלים היהודים לסייר בכפרים ולמצוא פרנסה. הסוחרים שבו לחנויותיהם בעיר ובעלי המלאכה לסדנאותיהם, ולאט לאט שבה הפעילות המסחרית של המלאח לסדרה. ואולם, המשאבים היו דלים מאוד, בידי התושבים לא היה כסף לרכוש מחדש רהיטים, אף לא חפצים נחוצים ביותר, וזמן רב הבתים נותרו ריקים.

בחודשים שלאחר מכן החלו עבודות השיקום של המלאח, וחלו בו שינויים ושיפורים: ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הרובע היהודי כדי לאפשר בו תנועת כלי רכב בצירים המרכזיים, ובפעם הראשונה בקורות המלאח הוקם בו בית מרחץ, שעד כה אסרו המוסלמים על הקמתו. כוח רצון ואמונה נדרשו מיהודי פאס, שרובם היו אנשים פשוטים, כדי להתגבר, וליצור מחדש חיי קהילה לאחר האסון המחריד. סייע לכך גם השיפור הגדול במצבם במשטר החסות הצרפתית.

הדיו של האירוע המזעזע הגיעו לעיתונות היהודית והבינלאומית, בארצות האסלאם ובארצות אירופה, וקיבלו תהודה רבה. בימים הראשונים לאחר ההתקוממות חסמה הצנזורה הצבאית ביד ברזל כל זליגת מידע לתקשורת, וגם היא עצמה טרם ידעה בדיוק מה הם ממדי האסון. עם שוך הסערה, תיאר אחד העיתונאים את ׳ההריסות המעשנות, שמהן הזדקרו קורות שרופות ושיירי גוויות׳. הוא הגיע לגן החיות של הסולטאן רק כמה שעות לאחר תום הקרבות, כדי לאסוף מידע ממקור ראשון. בעקבות חשיפתו לממדי האסון, שלח מברק מרגש במיוחד ובו תיאור על מה ששמע שם.

הוא כתב על אלפי אומללים אשר הופקרו ללא הגנה לפראות הבוזזים, על תחינותיהם שיחוסו על חייהם, על בריחתם המבוהלת לארמון, שבו מוטלים זה על גבי זה ומופקדים לרעב הם מצאו מקלט ארעי.

במבט לאחור, שאלות רבות נותרו פתוחות ללא מענה: דיפלומטים ואנשי הצבא הצרפתי האשימו זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד, ואיך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של ׳היעדר ראיות מוצקות להישען עליהן?׳. מדוע הניחו לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין הצרפתי ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר?

האם היה זה חלק מהתכנון של הסולטאן וצרפת לייעד את היהודים לשמש פורקן לתסכולה של האוכלוסייה המוסלמית כדי להסיט הן מן הסולטאן והן מן הצרפתים את הזעם הבלתי נמנע שעמד להתפרץ כתוצאה מן הגילוי על הסכם החסות? להשערה זו תורמת העובדה של פריקת היהודים מנשקם על ידי הצרפתים, שכן רק שנה לפני כן היהודים הגנו באומץ רב על הרובע שלהם בעת מתקפת השבטים המורדים, ומשום כך הפעם היה צריך לוודא שהערבים יוכלו לחדור ללא עיכוב למלאת. יש להזכיר גם את הפתח המסתורי שפתחו הצרפתים בחומת המלאח חודש קודם לכן ושנותר ללא דלת. לכאורה היה זה צעד של רצון טוב, שמטרתו להקל על הסוחרים היהודים את הגישה למחנה ׳דאר אלדביבג׳. אלא שכבר רבי שאול אבן דנאן הבין זאת היטב, כשתיאר שהיהודים נחרדו מן המחשבה שהדלת הפעורה, ללא מגדל הגנה, תשמש דרך גישה לפורעים הערבים.

גם כוונותיו של הסולטאן מוטלות בסימן שאלה גדול. לכאורה הוא סייע בהגנה על היהודים כשהכניסם לחצר ארמונו. אך ראוי לזכור שבתחילת שלטונו הוא כפה עליהם לעבוד בבתי המלאכה שלו, בימים הקדושים ביותר בלוח היהודי. פעולת ההרס של הרובע היהודי שירתה את מטרת הצרפתים, ולכן השלטונות הצבאיים הזמינו צלמים מקצועיים מקומיים, כך שהמאורעות ותוצאותיהם תועדו בתמונות רבות. מתמונות אלו הפיקו פנקסי גלויות, כשבאותה תקופה הייתה הגלויה אמצעי תעמולה רב השפעה.

יש לציין, כי התודעה ההיסטורית של העם היהודי מכירה את המילה הרוסית ׳פוגרום', אולם אינה מכירה את המילה הערבית ’תריתל׳. פירושה של מילה זו היא לנסות לגלות ולבזוז חפצים שמוסתרים באדמה. בעבר מונח זה היה מתאר את הפשיטות של השבטים על אסמי הדגן, והורחב להתקפות מזדמנות על שכונות יהודיות בערים ובכפרים ערביים במרוקו. לרוע המזל, בצפון אפריקה נערכו תריתלים ביהודי המלאח מעת לעת. היו תיירים מערביים שביקרו במרוקו וידעו לתאר את צערם העמוק על סבלותיהם של היהודים במרוקו, ועל הפרעות שערכו בהם מעת לעת. עוד במאה ה־19 ניתן למצוא ביטוי זה ככינוי לפשיטות של גדודי צבא מרוקאים על המלאח בערים השונות של מרוקו, כפי שתיאר הארכיאולוג הצרפתי לאון גודראד את אשר ראה בביקורו במרוקו באמצע המאה ה־19, שכאשר היה עיכוב כל שהוא במשכורות גדודי הצבא, היו פושטים במעשי ביזה על המלאח: 'כך נוצר מנהג של ממש, להשלים מעת לעת את הפיגור במשכורות הגדודים באמצעות תריתל ביהודים',

תריתל אינה תופעה בודדה בהיסטוריה של יהדות מרוקו ואף לא בהיסטוריה של יהודי פאס. ואולם, התריתל שחל בשלהי חודש ניסן תער״ב, שתיאורו הובא בפרק זה, הוא ׳ה-תריתל׳ בתוספת ה׳׳א הידיעה, כדי להדגיש את היקף האסון שאירע בו.

עוד יש לציין, כי מספר שנים קודם לכן, בשנת 1903, התחוללו פרעות ביהודי קישינב שהייתה תחת שלטון הרוסים בעת ההיא, אירוע שהיה בעל היקף דומה מאוד ונספו בו 49 יהודים, וכן יהודים רבים נותרו ללא קורת גת בעקבות הרס בתיהן. מעשי הטבח בקישינב הולידו ספרות ענפה, נחרטו בתודעה היהודית, ונלמד בהרחבה במסגרת לימודי היסטוריה בבתי הספר בישראל כיום. לשתי הטרגדיות היו מאפיינים משותפים: בשני המקרים היהודים היו חסרי הגנה, השלטונות היו שותפים בעידוד הפרעות, ועונשים לא הוטלו על כלל מבצעי הפשעים כנגד היהודים. החיבור בין שני האירועים נעשה כבר באותה התקופה בעיתונות שבשפת האידיש ובדיווחיה על הפרעות בפאס. יותר מכך, בעיתון ׳דער פריינד׳ שיצא לאור בסנט פטרבורג שברוסיה בשפת האידיש, נכתב מספר ימים לאחר הפרעות בפאס, בתאריך 29 באפריל 1912, כי ׳קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהיה בפאס’.

אלא שבעוד ש׳פרעות קישינב׳ נצרבו עמוק בתודעה היהדית, הרי שפרעות ׳התריתל׳ נשכחו כלא היו. ייזכר לטוב פרופ׳ יוסף ינון פנטון, חוקר יהדות האסלאם ומומחה לקורות התרבות היהודית בארצות האסלאם, שחקר בהיקף רב את פרעות התריתל בספרו ׳הפרעות בפאס או התריתל; בספרו ליקט מכתבים ועדויות רבות מן האירוע ההוא, רובם בשפה הצרפתית, וספרו זה שימש עבורי את היסוד ועמוד התווך של כתיבת פרק זה, כשבלעדי מחקרו כמעט והיה נשכח אירוע זה מהיסטוריית העם היהודי.

יש שהסבירו שהטרגדיה בפאס נשכחה כמעט לחלוטין, עקב הסיפורים הדרמטיים על אסון טביעת אניית ה׳טיטניק׳ יומיים קודם לכן, ביום שני כ״ח בניסן (15 באפריל). לאחר מכן התחוללו משפט בייליס – עלילת דם נגד יהודי רוסיה, וכן מלחמת העולם הראשונה. אלא שבקרב יהודי פאס, זכר הטרגדיה הזאת, המלווה בפחד איום, הועבר מדור לדור בשירים ובסיפורים אישיים. עד לפני שנים אחדות רק האזכור של המילה ׳תריתל׳ עוד עורר צמרמורת בקרב מי ששמעו על המאורעות מהוריהם ומן הסבים והסבתות שלהם. עדיין בערבי חורף ארוכים, בפינת חדר קר, מצטופפים סביב תנוך דועך ונזכרים באירועים ההם, ומדברים עליהם בשעות הערות למראשותיו של חולה.

עם ההרס של חלק ניכר מן הרובע היהודי בפאס, נעלם גם עולם שלם. החברה במלאח השתנתה לחלוטין בעקבות נוכחות הצרפתים בעיר. זו אחת הסיבות שהביאוני לכתיבת ספר זה, למען יידעו דורות עדתנו הבאים את אשר עברו אבותינו במרוקו.

אין ראוי מלסיים פרק מטלטל זה, בקטעים מתוך הקינה ׳איכה צאן ההריגה׳. קינה זו על תיאור מצוקתן של ישראל בזמן חורבן בית המקדש, חיברה רבי יהודה הלו,, ממשוררי ספרד הקדמונים, ונאמרת בתחילת הקינות לשחרית של תשעה באב. קינה זו מבטאת בעבור יהודי פאס את הטרגדיה הנוראה שחוו, ואף נאמרה בעת הלווית הנספים.

אֵיכָה צֹאן הַהֲרִגָה מֵרִבְצֵיהֶן נְפוּצוֹת,           

פְּנֵיהֶם קָבְצוּ פָּארוּר וְהִתְגּוֹלְלוּ בַּבִּצּוֹת.

וּלְעֵין כָּל רוֹאֵיהֶם מִתְנַכְּרוֹת בַּחוּצוֹת,           

חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת.

 

הַחֶרֶב יוֹם נָגְעָה עַד כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה,

וְאֵשׁ אָכְלָה וּבֹעֵרָה וַיִצְעֲקוּ וְאֵין עוֹנֶה.

מֵהֶם נָפְלוּ לְתוֹךְ אֵשׁ וּמֵהֶם לְחֶרֶב שׂוֹנֵא,

יָדְעוּ כִּי כֵן נִגְזַר מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן סְנֶה.

תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.

 

וִילָדִים מוּצָאִים עֲרֻמִּים רְעֵבִים יְחֵפִים,

שׁוֹאֲלִים לֶחֶם וְאַיֵּה וּבַצָּמָא מִתְעַלְּפִים.

מִתְחַנְּנִים לְשׁוֹבֵיהֶם מוּל אַכְזָרִים חֲנֵפִים,

וְעוֹדָם פַּת אֵין לָהֶם וְרַחֲמֵי יוֹצְרָם שׁוֹאֲפִים.

עוֹלְלִים הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.

 

דָּרַךְ אֱלֹהַּ קַשְׁתּוֹ וַיְבַצַּע כָּל אֵלֶּה,

וְאֵין נֶעְתַּר לְקוֹל מַעְתִּיר יוֹם הָחֵל וַיְכַלֶּה.

וּבָנִים נָטוּ עֲרָפָם בְּיַד עוֹרְפָם כְּמוֹ טָלֶה,

וּרְחוֹבוֹת עִיר קֹדֶשׁ בִּדְמֵי חֲסִידָיו מִלֵּא.

וּפִגְרֵי נַעַר וְזָקֵן יָשְׁבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת.

 

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 5/5

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר