החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק רביעי-דוד גדג'.

היסטוריה מקראית ובתר־מקראית

תוכנית הלימודים להיסטוריה מקראית (Histoire saint )כללה שני מקבצים: הראשון נלמד בשנתיים הראשונות ללימודים והשני בשנה השלישית והרביעית. המקבץ הראשון כלל את סיפורי התנ"ך: בריאת העולם, המבול, שלושת האבות, שנים עשר השבטים, עם ישראל במצרים, התקופה במדבר, משה רבנו, כיבוש ארץ ישראל, שופטים, המלכים שאול, דוד ושלמה, ממלכת יהודה וישראל, חורבן הממלכות וגלות העם היהודי. במקבץ השני חזרו על התכנים מהמקבץ הראשון מיציאת בני ישראל ממצרים ועד הגלות, ולאחר מכן למדו תכנים חדשים: חזרה מגלות בבל, עזרא ונחמיה, בית המקדש השני, הכיבוש על־ידי אלכסנדר הגדול, אנטיוכוס, החשמונאים, הרומאים, חורבן ירושלים וגלות ישראל. לפי ההוראות, את התוכנית הזו לימדו המלמדים בעברית ובתרגום.

לעומת זאת את ההיסטוריה הבתר־מקראית(Histoire juive postbiblique ) לימדו במשך שנתיים מנהל בית הספר או אחד המורים בשפה הצרפתית. בשנה הראשונה נלמדו תקופת גלות בבל, בית שני, תקופת התלמוד, הנצרות והאסלאם; ובשנה השנייה: תקופת תור הזהב בספרד, היהודים בצרפת. המהפכה הצרפתית, היהודים באימפריה העות'מנית, בהולנד, בגרמניה (כולל תקופת ההשכלה) וההיסטוריה של כי"ח.

בדוח הראשון שכתב ציין קונקי כי בבתי ספר רבים לא מתקיימים שיעורי היסטוריה, והוסיף כי הקפיד להסביר לסגל ההוראה על חשיבות המקצוע כאמצעי ליצירת זהות לאומית יהודית בעידן המודרני. אולם בהשוואה ללימודי העברית או הדת, שהמלמדים הכירו ולימדו, גם אם לא תמיד בשיטות יעילות, בלימוד היסטוריה מקראית היו מרביתם בעלי ניסיון דל. בבתי הספר המסורתיים במרוקו לא נלמדה ההיסטוריה היהודית כמקצוע בפני עצמו, ותלמידים למדו אותה בעקיפין כשקראו את פרשת השבוע וכחלק מסיפורי המקרא. המנהלים נדרשו לחנוך את המלמדים בהוראת היסטוריה, אך רבים מהם, כפי שעולה מהדוחות, לא עשו זאת. כתוצאה מכך בבתי ספר רבים לא התקיימו לימודי היסטוריה מקראית מכיוון שמצד אחד למלמדים לא היו הידע או הכישורים לכך או שסירבו ללמד זאת, ומצד אחר המורים לצרפתית לא ראו את הנושא בתחום אחריותם. היסטוריה בתר־מקראית נלמדה גם היא באופן לא מסודר ולא בכל בתי הספר וזאת אף שמנהל בית הספר היה אחראי על הלימודים. בבתי הספר של צ"י רוב הצוות לא היה יהודי ולכן המקצוע לא נלמד כלל.

לפי הוראות המחלקה לחינוך ציבורי וכי"ח התוכנית על כל מרכיביה – עברית, לימודי דת והיסטוריה – נלמדה בבתי הספר לבנים ולבנות. מספר השעות שהוגדר בבתי הספר לבנות היה קטן מזה שבבתי הספר לבנים, ולפי ההנחיות הרשמיות הוא נע בין ארבע לשש שעות שבועיות. לימוד הבנות במרוקו עברית ויהדות היה בגדר חידוש מפני שעד להקמת בית הספר הראשון לבנות של כי"ח בתטואן, בשנת 1868 ,הבנות לא למדו כלל במסגרת חינוכית פורמלית. ההורים העדיפו להשקיע את הונם בחינוך בניהם תוך שהם נאחזים במסורת היהודית ארוכת השנים שנטועה במאמר חז"ל: "כל המלמד את בתו תורה, כאִלו מלמדה תפלּות" (סוטה ג, ד). להוציא כמה מקרים יוצאי דופן של בנות שלמדו עברית ולימודי קודש, הבנות התחנכו בדרך כלל בחיק המשפחה ולמדו באופן בלתי פורמלי מהנשים בבית הלכות ומסורות שנדרשו כדי לתחזק משק בית יהודי כשר. הדוחות מצביעים על תהליך רב־חשיבות של הכנסת לימודי העברית והיהדות לכיתות הבנות ועל יחסם של הגורמים השונים לעניין, כפי שאפרט להלן.

הערת המחבר: דוגמה לאישה משכילה במרוקו היא המשוררת פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה, או בשמה הספרותי פריחא בת יוסף, בת המאה השמונה עשרה. לשני מאמרים על דמותה ועל יצירתה ראו: יוסף שטרית, "פריחא בת יוסף: משוררת עבריה במארוקו במאה הי"ח", פעמים 4( תש"ם), עמ' 84-93 ;יוסף שטרית, "פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממארוקו במאה הי"ח", פעמים 55( תשנ"ג), עמ' 124-130 . על השכלתן של מרבית הנשים ראו את מחקרה של טובי על נשות דרום תוניסיה, שלדעתי רלוונטי גם לנשות מרוקו. צביה טובי, מכלה לחמות: עולמה של האישה בקהילות היהודיות בדרום תוניסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ירושלים תשע"ו. ראו גם: אליעזר בשן, נשות חיל יהודיות במרוקו: מגירוש ספרד עד המאה עשרים, תל אביב 2003 ;אליעזר בשן, נשים יהודיות במרוקו: דמותן בראי מכתבים מן השנים 1733-1905 ,רמת־גן 2005 .נדרש מחקר מקיף על נשים במרוקו.ע"כ

הכשרתם הפדגוגית של המלמדים לעברית, מדיניות חברת כי"ח וסגל המורים בבתי הספר הצרפתיים בעניין לימודי העברית, יחסם של התלמידים וההורים, והזמן שהוקדש לעברית ולמקצועות היהדות. על אלה אדון בסעיף זה.

עד להקמת בתי הספר של כי"ח במרוקו, הנהגת הקהילות, הרבנית והפרנסית, לקחה חלק מצומצם בארגון ובניהול מוסדות החינוך. הקהילה לא ראתה עצמה אחראית על מינוי מלמדים, על הכשרתם או על תשלום שכרם. רכישת ההשכלה הייתה בבחינת עניין אישי ובלתי ממוסד. האחריות על חינוך הילדים הוטלה על ההורים, והם אלה שבחרו את המלמד עבור ילדיהם ושילמו את שכרו באופן ישיר. ראשי הקהילה התערבו בענייני חינוך רק כאשר עלה צורך להקים מוסד חינוכי עבור תלמידים ממשפחות חסרות אמצעים והוא מומן מכספי הקהילה. אולם מעת שנכנסה כי"ח לשדה החינוך במרוקו, נדרשה הנהגת הקהילה לקחת חלק פעיל בחינוך העברי בבתי הספר. ראשיה התבקשו בשלב ראשון לתמוך בהקמת בית הספר ובהמשך למנות מלמדים ללימודי עברית ולשלם את שכרם, לשפץ מבנים ולרכוש ריהוט.

הדוחות מראים שקונקי וצמח הבינו שיש צורך לרתום את ראשי הקהילה למשימתם וייחסו לכך חשיבות. בביקור הראשון בכל קהילה הקפיד קונקי להיפגש עם ראשיה כדי להציג לפניהם את מטרת משימתו ותוך כדי כך לגייס ועד מתוך הקהילה שיהיה אחראי על החינוך העברי וישתף עימו פעולה. קונקי וצמח דיווחו על שיתופי פעולה עם ראשי הקהילות שהביאו לשינוי בחינוך העברי, והבולטות שבהן היו הקהילות במכנאס ובמוגאדור. במכנאס אף הצטרף רב הקהילה, הרב ברדוגו, לקונקי בעת שבחן את ידיעותיהם של המורים והתלמידים במקצועות היהדות. חלק מרבני הקהילות ביקשו לחולל רפורמה בלימודי העברית והיהדות וראו בכי"ח גורם שיוכל לסייע, בעקבות הניסיון שרכשה הרשת בלימודים כלליים. רבנים התגייסו בעצמם או גייסו את ילדיהם במטרה ללמד עברית בבתי הספר ולשפר את איכות הלמידה. עם זאת, ובשונה מקהילות אחרות בארצות האסלאם, אף קהילה במרוקו לא יזמה הקמה של בית ספר מודרני לעברית שיהווה השלמה או חלופה לבתי הספר של כי"ח וצ"י.

לעומת אלה, ראשי חלק מהקהילות בחרו שלא לשתף פעולה עם דרישות המפקחים והביאו לידי כך שחלקן לא יצאו לפועל. היעדר שיתוף הפעולה מצד הקהילות ביטא לעיתים את רצונן לשמור על המצב הקיים ולמנוע זעזועים מן החוץ. בדוחות בולטת הקהילה במראכש, שהתנגדה ללימוד העברית בבתי הספר לבנות וכן לא העבירה תקציב ולא גייסה מורים. קונקי כתב בדו"ח מיולי 1922 כי הבנות אינן לומדות עברית משום שמנהל המוסד לא קיבל תקציב מהקהילה עבור מלמד, שמלמד גם בבית הספר לבנים. הוא דיווח כי נפגש פעמיים עם ראש הקהילה, ישועה קורקוס, אך לא הצליח לשכנעו לגייס כספים לחינוך הבנות. בדו"ח מפברואר 1923 כתב קונקי כי הבנות בעיר עדיין אינן לומדות וכי לא הצליח להיפגש עם ראש הקהילה בשנית. הוא שלח מכתב לקורקוס (עותק לראש מחלקת החינוך הציבורי) והפציר בו להעביר תקציב קטן כדי שהבנות יוכלו ללמוד עברית לפחות חצי שעה ביום. בדוח מנובמבר 1923 ציין קונקי כי נפגש עם קורקוס וכי הלה הבטיח שיעביר את הכספים הנדרשים לפתיחת שיעורי עברית לבנות. לא הצלחתי לברר אם ההבטחה אכן קוימה מאחר שהדו"ח הבא, שנכתב על־ידי צמח, אינו מעלה את בעיית החינוך העברי של הבנות בקהילה אך גם אינו מדווח על קיום לימודי עברית.

קונקי אינו מפרט בדוחותיו מדוע התנגד קורקוס ללימודי עברית לבנות, אך חלק מהתשובה ניתן במאמרה של אלישבע שיטרית, "החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש". שיטרית טוענת כי הנהגת הקהילה במראכש ייחסה חשיבות פחותה לחינוך הבנות ולכן הגיבה באדישות לבקשות של כי"ח לתמיכה בבתי הספר לבנות. לדידם "אין אנו זקוקים לחינוך הבנות, אם כבר נגזר עלינו ויש לנו בת, משימתנו החשובה ביותר היא לחפש לה בעל ולהשיאה ]…[". הדברים שהביאה שיטרית מתייחסים לחינוך הכללי והמקצועי בלבד. במקרה של החינוך העברי נוספה להתנגדות הבסיסית לחינוך הבנות התנגדות למתן חינוך עברי־יהודי־תורני לבנות משום שעד לתוכנית הלימודים של כי"ח הן לא למדו מעולם עברית או לימודי קודש. סביר להניח כי ראשי הקהילה במראכש התנגדו להעברת תקציב ללימודי העברית כדי להמשיך את המסורת שלפיה אין ללמד בנות עברית ולימודי קודש. מקרה הקהילה במראכש אינו חריג, והדוחות מעידים כי קהילות נוספות בחרו לא לגייס כספים ומלמדים לבתי הספר לבנות. אני סבור כי זו הייתה דרכם להביע את התנגדותם למהלך החדש.

גורם נוסף מתוך הקהילה שהשפיע באופן ישיר על איכות שיעורי העברית הוא המלמדים. הערכותיהם של קונקי וצמח על יכולתם המקצועית של המלמדים שליליות. "המורים לעברית נושאים את התואר המנופח רבי, הם יודעים פחות או יותר את השפה אך מתעלמים לגמרי מהמקצוע שלהם, לא ניתן ללמד אותם, הם לא עברו הכשרה כפי שעברו המורים שלנו והם מלמדים כפי שלימדו לפני מאות שנים בשיטת לימוד אינדיווידואלית". משפט זה, הלקוח מהדוח שכתב צמח, מסכם מספר נקודות שעולות בכל הדוחות: ראשית, המורים, כפי שמציין צמח, נושאים את התואר רבי אף שמרביתם לא בלטו בקרב הרבנים או תלמידי החכמים בקהילותיהם, אלא פעלו בשולֶיהָ של האליטה הרבנית. כדי ללמד נדרשו המלמדים להוכיח יכולת בקריאת עברית, בתרגום לערבית־יהודית ובקריאת פירוש רש"י ולא נדרשה מהם למדנות יוצאת דופן; שנית, צמח מתייחס בעיקר לחוסר ההכשרה הפדגוגית של המלמדים. שני המפקחים מציינים בדוחות כי לדעתם לא ניתן להכשיר את המורים הקיימים מכיוון שהם חסרים כישורים בסיסיים הנדרשים מאיש הוראה ומכיוון שמרביתם מבוגרים מדי מכדי לעבור הכשרה ולשנות את דפוסי עבודתם. קונקי טען כי חלק מהמלמדים מעוניינים להמשיך ולשמר את שיטת הלימוד המוכרת להם ואינם חפצים בהתמקצעות בשיטות לימוד חדשות. התייחסותו האחרונה של צמח לנושא היא על כך שהמלמדים משתמשים בשיטת לימוד המיושנת, האינדיווידואלית. שני המפקחים טענו שהשיטה הזו מיושנת, גורמת לבזבוז זמן ומונעת מהתלמידים להתקדם בחומר הנלמד.

קונקי וצמח העלו את הצורך בהקמת בית מדרש למורים לעברית במרוקו, שיכשיר מורים חדשים. קונקי אף שרטט בדוח הראשון תוכנית פעולה להקמת המוסד על־ידי פנייה ליחיא זגורי, המפקח על מוסדות היהודים, ול־ Tribunaux de la zone française ועל־ידי גיוס ועדי הקהילות שהספיק לגבש בערים השונות. בדוחות הבאים של שני המפקחים אין התייחסות להקמת בית מדרש למורים. עד להקמת בית המדרש, הציע קונקי תוכנית פעולה לטווח הקצר, ולפיה בכל בית ספר ימונה מורה מבין המורים של כי"ח שיהיה אחראי על החינוך העברי. האחראי יצפה בשיעורים של המלמדים וינחה אותם כיצד לשפר את שיטות הלימוד ואת ההתנהלות בכיתה ואף יכשיר אותם ללמד היסטוריה יהודית, שלימדו בעיקר המורים של כי"ח. מתוך הדוחות לא ניתן לדעת אם הצעה זו יצאה לפועל משום שמלבד העלאת הרעיון לא דווח על אחראים ללימודי העברית והיהדות בבתי הספר.

חרף דעתם השלילית של קונקי וצמח על המלמדים, הם נתקלו גם במלמדים בודדים שבלטו בידיעותיהם ובכישוריהם הדידקטיים. ניתן להבחין בשני דגמים של מלמדים: מלמד משכיל־אוטודידקט או מלמד בעל הכשרה פורמלית שנרכשה מחוץ למרוקו. בדגם הראשון בולט מורה שלימד בבית הספר לבנים של כי"ח במוגאדור, שעליו כתב קונקי: "לימודי היהדות בבית הספר גרמו לי סיפוק ותענוג גדול. לרב המלמד יש ערך רב. [… התלמידים] קוראים את הפרשה ואת ההפטרה ומבינים את כל המושגים. הם קוראים ומתרגמים יפה את התפילות. הם ענו על שאלות בחינוך דתי ומכירים היסטוריה מקראית ובתר־ מקראית. יש ביניהם קבוצה קטנה שמכירה את הבסיס הראשוני של הדקדוק העברי". המפקח לא ציין את שמו של המלמד, אך אפשר שמדובר ברבי דוד כנפו שלימד עברית בשנות העשרים בבית הספר שבעירו. וכך כתב לימים בנו, רבי שלמה חי כנפו:

בזמן שילדי החדרים קוראים ומבטאים ללא דקדוק ולא דיוק, אלה שלמדו בבתי ספר של אליאנס היו מבטאים יותר טוב ובדייקנות רבה. ומה היה הגורם לזה? זה היה אבא ז"ל. כי הוא היה הראשון מהמלמדים בשיטה החדשה. כשהיה מורה בבית הספר של אליאנס, גילה שעדיין לימדו לפי השיטה הידועה אצל ה'חזנים' אז לקח על עצמו לשנות את השיטה וללמדה לא רק לילדים אלא גם ל'חזנים'  ולמלמדי התורה בכלל. הוא הכניס לשימוש את השיטות האירופיות וביניהן הכתיבה על לוח שחור ]…[

החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק רביעי-דוד גדג'.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר