הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

כמו אצל היהודים, תופסת השחיטה מקום חשוב במסגרת הטקסים של המוסם. שוחטים עופות, כבשים, פר או פרה מקושטים ולפעמים גמל. בו בזמן שבסעודה שמכינים אחרי השחיטה אצל היהודים, בדרך כלל מקבלים כל המשתתפים מנה שווה של בשר מן הבהמה שנשחטה, אצל המוסלמים חלק מהבשר שייך לבעל הזכות במקום, והשאר מיועד לסעודה של המשפחה שהביאה את הבהמה לשחיטה. בתי־מטבחיים קיימים אצל כל הקדושים המוסלמים המפורסמים.

הערות המחבר:

אצל קדושים יהודים מועטים, מארגנים צאצאיהם את ההילולה לכבודם. אלה הילולות צנועות, בדרך כלל ביתיות, ובעלות אופי דומה ל״יארצייט״ לקרוב משפחה.

טקס המכירה הפומבית של נרות, התופס מקום כה חשוב בהילולה, מופיע לפעמים גם אצל המוסלמים. הנרות הנמכרים הם גדולים, צבעוניים ומקושטים. היהודים נוהגים להשתמש בנרות צבעוניים בטקס של שבע ברכות ביום החתונה.

בשעת השחיטה, ליד קביו של סידי מימון, מכוונים המוסלמים את ראש התרנגול לכיוון הקבר בדיוק כמו שעושים היהודים לכיוון קברו של ר׳ דניאל השומר. ראה מאמרי: בן־עמי — ר׳ דניאל, עמי מח, וכן .J. Desparmet, “Ethnographie traditionnelle de la Mettidja”, Revue Africaine, 1935, pp 178-188

אצל המוסלמים בארץ־ישראל מקשטים את הכבש לפני השחיטה: כנען, עמ^׳ 160. דבר דומה, קישוט הפרה, אנו מוצאים אצל היהודים רק בטקס השחיטה בחגיגת החתונה. ראה מאמרי על החתונה, עמ^׳ 89. מעניינת ביותר ההקבלה: "… והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו״, מסכת ביכורים, סדר זרעים, מהד׳ אלבק, עמי 319.ע"כ

בזמן הזיארה אצל המוסלמים, האנשים מתפללים, שרים ורוקדים. הנשים משמיעות קולות שמחה, ה״זגארית״. במקומות מסוימים מתארגנות תהלוכות רבות משתתפים המתקדמות, תוך הליכה וריקוד לקול הכלים המוסיקליים והשירה, לכיוון הקבר הקדוש, כמו תהלוכות המסדרים היוצאות מתלמסן לקברו של סידי בומדיין.

אצל המוסלמים תפס הריקוד מקום חשוב במסגרת הזיארה, בין אם אלה ריקודים של קבוצות, כמו במוסם של סידי אחמד אל ברנוסי בסביבות פאס או של מולאי ברהים ליד מראכש, בין אם רוקדות הנשים לבדן והגברים רוקדים מסביבן, כולם עם מטפחות בידיהם. כמו שלא קיימים אצל היהודים התהלוכות והריקודים, כך לא מצויים אצלם גם המשחקים הפולחניים הנפוצים אצל המוסלמים. משחקן הטיפוסי של הבנות הוא הנדנדה, המלווה בשירה.

הערת המחבר: שם המשחק במרוקו מותאישה, ובאלג׳יר ג׳אלולה. משחק הנדנדה ידוע אצל היהודים רק במסגרת מנהגי החתונה. ראה מאמרי ״משירי שבת הנדנדה״, יהדות מרוקו, עמ^׳ רכט-רלא (שם ספרות).ע"כ

 מירוץ הסוסים והפנטזיה מקובלים גם הם במקומות מסוימים, וגברים רכובים על סוסים עוברים את המרחק המוסכם תוך יריות ברוביהם וקריאות שמחה של החוגגים. במוסם של מולאי אידריס של זרהון, עורכים החמאדשה תהלוכה ותוך כדי ריקוד במעגל, לצלילי כלי הגאייטה והתאריזה, הם מכים את ראשם במקלות ממוסמרים עד כדי פציעה ממש.

 במוסם של סירי אחמד ומוסה בסוס, נלחמים החוגגים בזריקת אבנים עד זוב דם. משחק אחר שאפשר לראות הוא ה״ראחבה״, מין משחק היאבקות, שבו מנסים שני המתחרים, תוך כדי עמידת ידיים, לפגוע אחד בשני בעזרת הרגליים.

הערת מחבר: משחק זה קיים בצפון מזרח־ברויל בשם capoeira ומוצאו כנראה מאפריקה. בביקורי בבאהיא בברזיל בינואר 1979 נכחתי בהופעות קפואירה במסגרת החגיגות של הקדוש בונפים, שהוא הקדוש הכי מפורסם במקום. גם שם נפוץ משחק פולחני זה. ע"כ

תופעה מעניינת נוספת אצל המוסלמים מתבטאת בהתנהגות המינית החופשית של המשתתפים במוסם של קדושים רבים. הנשים המוסלמיות המנהלות חיים סגורים ומסוגרים כל השנה, משתחררות במוסם מכל המעצורים המוסריים ומוסרות את עצמן לכל המבקש, שכן הן אמורות לא לסרב לגבר הפונה אליהן. מימד מיני זה לא קיים כלל אצל היהודים, כמו שגם אין לתאר אצלם את התופעה של ה״זנות הקדושה״ המצויה במרוקו ושעליה כתבו דוטה בקשר לבנות סידי רחאל, ודרמנגם בקשר לשבטים מסוימים בצפון־אפריקה. זאת זנות פולחנית המנוהלת בהתאם לרצונו של הקדוש, ואסור לגבר לסרב לנשים אלה אחרת הוא ייפגע על־ידי הקדוש.

ניתן לסכם, איפוא, שליד קווים משותפים אפשר בהחלט להבחין בקווים שונים באופי אישיותו של הקדוש אצל המוסלמים ואצל היהודים. אצל המוסלמים התופעה היא הרבה

יותר מורכבת והרבה יותר סבוכה מאשר אצל היהודים. הדמות של הקדוש המוסלמי או, נכון יותר, הטיפוסים השונים של המראבוט עולים מבחינת היקפם ומורכבותם על הקדושים היהודים. אנחנו נתקלים במראבוט החסיד, העוסק בקדושה וחי בקדושה, הוא הואלי הקרוב לאלוהים; המראבוט הסגפן המתרחק מחיי העולם הזה; המראבוט המופרע־נפשית; המראבוט הלוחם, הנוטל חלק במלחמות; המראבוט השופט והמראבוט המתווך, המשכינים שלום בין האנשים ובין שבטים; המראבוט המרפא; המראבוט המדינאי, העוסק בענייני המלוכה; המראבוט השיך, האחראי לענייני השבט, וכד. יוצא, שיש לנו לרוב עניין עם מראבוט חי, שיש לו תפקידים פעילים בחברה, ושאינו נדרש להציג תכונות מוסריות למופת. הקדושים היהודים המעטים שזכו לתואר זה עוד בחייהם, לעומת זאת, לא מילאו תפקידים כאלה, אך שימשו דוגמה ומופת מבחינת התנהגותם, חסידותם וערכם המוסרי. מכוח עליונות זו יכלו לרכוש השפעה מכרעת בקהילה. השפעה זו לא באה כפועל יוצא מתכונותיהם הסגוליות ומן הרצון לתרגם יתרון זה להשפעה במישור הקהילתי, אלא מנכונות אנשי הקהילה ופרנסיה, שהיו מוקסמים מתכונות הקדוש, להישמע ולציית לכל משאלה שלו. במלים אחרות, אנשי הקהילה היו קשובים לרחשי לבו של הקדוש כדי להשביע את רצונו ולא היתה כאן עמידה מצד הקדוש על כך שיצייתו להוראותיו.

קשה להעריך תופעות דומות הנובעות מעצם הזיקה לאותו פולחן, ואין לדעת כמה מהן מתחייבות מעצם קיום פולחן הקדושים, וכמה מהן הן תוצאה של קיום משותף והשפעה הדדית. באותה מידה קשה להעריך את התופעות הספציפיות לכל קבוצה. נראה, בכל זאת, שלא מקרה הוא כי מנהג זה או אחר קיים אצל המוסלמים ולא אצל היהודים. מעבר למנהג אפשר להבחין באידאולוגיה המפרנסת את המנהג ולכן מותר לייחס משקל מסוים, משקל יתר, למנהג הקיים רק בקבוצה אחת יותר מאשר למנהג המשותף, אף־על־פי שמבחינה כמותית הוא יכול להיות במיעוט.

שכנות קרובה וממושכת שאפשרה הכרות הדדית טובה של היהודים והמוסלמים במרוקו, וכן זיקה לאותה תופעה פולחנית — הערצת הקדושים, ובמסגרת זו הוכחת יעילותו של קדוש ממוצא זה או אחר, יצרו את הרקע לקיום מנהגים משותפים במישור זה אצל היהודים והמוסלמים. יחד עם תהליך עצמאי ופונקציונאלי של יצירת קדושים בכל קבוצה, יתכן והמספר העצום של מראבוטים ומסדרים דתיים אצל המוסלמים במרוקו עודדו את היהודים ליצור קדושים בהיקף פרופורציונאלי כדי שיוכלו להעמידם מול עמיתיהם המוסלמים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד

עמוד 206 סיום המאמר